חורבן ותלישות / ברל כצנלסון

< 1 דקות

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב (תרל"ו) 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט – יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק.

ואנחנו?
הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?
הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.

מתוך: ברל כצנלסון, "חורבן ותלישות", דבר, 26.07.1934, עמ' 2.

קישור לכתבה זו באתר עיתונות יהודית היסטורית


מבוא על היצירה "חורבן ותלישות" מאת ברל כצנלסון. במאמריו "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא-אכזב" טוען ברל כצנלסון – אחד ממנהיגי תנועת העבודה בתקופה שלפני קום המדינה – כי ניתוק מהמקורות היהודיים יוביל באופן בלתי נמנע להידלדלות רוחנית של חיי היהודים בזמננו.

רקע

מהו מקומה של מסורת בחיי הנוער היהודי המודרני? לדידו של ברל כצנלסון (1887–1944) – אחד ממנהיגי תנועת העבודה בתקופה שלפני קום המדינה – ניתוק מהמקורות היהודיים יוביל באופן בלתי נמנע להידלדלות רוחנית של חיי היהודים בזמננו.

בהיותו חילוני מושבע עוד מתקופת נעוריו, ראה כצנלסון במועדי קדושה של הדת היהודית – כמו השבת או תשעה באב – נכסים רוחניים החורגים ממשמעותם הדתית, נכסים המחברים את ה"כאן ועכשיו" הציוני לשרשרת הדורות מקדמת דנא; שבכוחם להעניק משמעות לקיום היהודי המודרני הציוני והסוציאליסטי.

המאמרים "חורבן ותלישות" ו-"מקורות לא-אכזב" נולדו כהרצאות לפני בני הנוער הסוציאליסטים בסמינרים להכשרת מדריכי התנועה. דרך פעילותו החינוכית שאף כצנלסון להשפיע על עיצוב פני התרבות היהודית המתגבשת בארץ ישראל ובגולה.

ההקשר ההיסטורי

ברל כצנלסון היה דמות חריגה בתולדות תנועת העבודה העברית בארץ ישראל. מצד אחד הוא נהנה ממעמד יוצא דופן בתנועה בתור אחת הסמכויות האינטלקטואליות והמוסריות העליונות שלה. מן הצד האחר, הוא נמנע לאורך חייו מתפקידים וממינויים רשמיים בתנועה, למעט משרת העורך הראשי של העיתון דבר, שייסד ב-1925, והקמת מחלקה לענייני נוער ותרבות במסגרת מפלגת פועלי ארץ-ישראל ב-1933.

החינוך, התרבות הלאומית והזיקה בין השניים עמדה בראש מעייניו של כצנלסון לאורך כל הקריירה הציבורית שלו. באמצעות ה"מרכז לנוער" שייסד הוא שאף להקים מרכז הגותי ובו לברר את רעיונות התנועה ולפתחם, ולהקים רשת להכשרת מדריכים שיחברו בין ההנהגה הרעיונית למציאות בשטח.

במסגרת עבודתו במחלקה לענייני הנוער השתתף כצנלסון בסמינר מדריכים של "הנוער העובד והלומד" שנערך בשפיה באוגוסט 1934. הוא נשא כמה הרצאות ובהן עיקרי משנתו החינוכית והתרבותית. ההרצאות לוקטו אחר כך בחוברת במבחן. שאלת מעמדם של הסמלים הלאומיים-ההיסטוריים בחיי התרבות של התנועה הציונית-הסוציאליסטית תפסה מקום נכבד בדבריו ועוררה פולמוס.

מאמרו "חורבן ותלישות", שפורסם בעיתון דבר בתאריך 26.7.1934, פתח את הפולמוס. המאמר נכתב בעקבות הידיעה כי מדריכים באחת מתנועות הנוער הוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בליל תשעה באב. כצנלסון הזדעזע עמוקות ממעשה זה, וראה בו עדות לפשיטת רגל רוחנית.

בהמשך הופיע מאמרו "מקורות לא-אכזב", שבו המשיך להתפלמס עם מתנגדיו ותבע להכיל בתרבות היהודית-החילונית את נכסי התרבות המסורתיים. ערכם של נכסים אלה חרג לדעתו מתחום הפולחן הדתי והוא היה תשתית ההוויה הלאומית לדורותיה. לדעת כצנלסון, גם הגלגול המודרני של הוויה זו, על מהפכנותו וערכיו החילוניים והסוציאליסטיים, אמור היה לקיים זיקה רוחנית לתשתית התרבותית-ההיסטורית, כדי להבטיח את חיותה ואת עומקה של הזהות היהודית החילונית-המודרנית.

רעיונות מרכזיים

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה?" – בשאלה מרכזית זו פתח כצנלסון את הדיון במאמרו. תביעתו של כצנלסון לשמור על הזיכרון ההיסטורי והתרבותי של העם נבעה דווקא מתוך ההכרה במהפכנות של התנועה הציונית-הסוציאליסטית. רק החיבור לשורשים הרוחניים יכול היה לדעתו לצקת משמעות בעשייה הסוציאליסטית-המודרנית של הנוער הציוני.

שאלה זאת נגעה בצורה ישירה בשאלת יסוד עמוקה יותר – מהי המשמעות של היותנו יהודים-מודרניים? מה הן ההתנסויות והתכנים הרוחניים המעניקים משמעות לקיום היהודי? את זיכרון החורבן של תשעה באב הגדיר כצנלסון כנימיה של הנפש הלאומית, שדרכם יונקת האומה את לשדה ומגבשת את זהותה. גם הרעיון הציוני והרעיון הציוני-הסוציאליסטי לא היו מתעצבים לולא המסורת המתמשכת של התודעה הלאומית, לולא זיכרון החורבן והכמיהה לתחייה ולבנייה מחדש של הלאום.

במאמר ההמשך, "מקורות לא-אכזב", התעמת כצנלסון עם הטענות אשר לרלוונטיות של המסורת הדתית לתנועה הציונית-החילונית והסוציאליסטית. כצנלסון הפריד בין הערך הדתי של הסמלים היהודיים ומועדי הקדושה לבין ערכם התרבותי. לטענתו, משמעותה של התחייה הלאומית המודרנית הייתה בהענקת משמעויות חדשות לתכנים המסורתיים.

כצנלסון תפס את העשייה התרבותית-הלאומית כמעשה דינמי של בחינה והערכה מתמדת, שבה נדחים תכנים מסוימים, מועלים באוב תכנים אחרים, ותכנים תרבותיים חדשים נוצרים או נקלטים.

לדידו, התרבות הלאומית נוצרה מתוך דינמיקת היחסים בין שני כוחות – כוח הזיכרון וכוח השכחה:

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב", אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.

השפעה והתקבלות

על אף מעמדו הנערץ של ברל כמנהיג פוליטי ואיש רוח, לא חוללו דבריו בזמנו מפנה בתפיסת קהל היעד שלו – בני הנוער, חניכי התנועות הסוציאליסטיות. כפי שציינה אניטה שפירא, באמצע שנות ה-30 "ברל הרגיש בקצר, שנוצר בינו ובין מי שנתבע להדריכם: 'אני הולך ונעשה זר לציבוריותנו , ולרוחות השולטות בה,' חזר ואמר, 'הדור לא דורי' הוא חש כמנודה, אף שאיש לא נידה אותו. תהום נפערה בין חלומו לשמש מרכז רוחני לנוער הארצישראלי ול'החלוץ' בגולה, ובין השפעתו למעשה." (אניטה שפירא, ברל, עמ' 455).

המיזם של "המרכז-לנוער" דעך אחרי כמה פעילויות, אך כצנלסון המשיך לפתח את הרעיון להקים מרכז הדרכה פדגוגי ורעיוני. כבר לאחר מותו התקבלה ההחלטה על הקמת בית-ברל כמוסד חינוכי עליון לתנועת העבודה.

אמנם בזמנו קיבלו בני הנוער את דבריו של כצנלסון כפשרנים מדי, אך מורכבותם ומתינותם עושה אותם רלוונטיים גם בימינו. בתפיסתו התרבותית, האידאולוגית והפדגוגית נאבק כצנלסון נגד דוגמטיות וקיצוניות בכל תחום של פעולה. יכולתו לקרוא את המציאות, פתיחותו הדמוקרטית לרעיונות של האחר והפלורליזם שניחן בו השתלבו בעולם ערכיו במטען תרבותי עשיר ובמחויבות למסורת ולצרכים הרוחניים של העם.