ירושלים של זהב

< 1 דקות

מילים:

 

אוויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.

 

ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובלבה חומה

 

ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור

 

ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור

 

איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה.

 

ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.

 

ירושלים של זהב…

 

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים.

 

כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב

 

ירושלים של זהב…

 

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה.

 

ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד אל ים המלח
בדרך יריחו.

 

ירושלים של זהב…

 

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם


על השיר "ירושלים של זהב" שכתבה והלחינה נעמי שמר.

רקע

בחורף של שנת 1967 ביקש ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, לחזק את מעמדה של העיר. הוא פנה לגיל אלדמע, איש "קול ישראל" ומעורכי "פסטיבל הפזמון והזמר" וביקש ממנו שיוצג שיר על ירושלים במסגרת האירוע, אך מחוץ לתחרות הזמר ("פסטיבל הפזמון והזמר" – תחרות שירים עבריים שנערכה במוצאי יום העצמאות, בין השנים 1980-1960. התחרות נערכה בבנייני האומה בירושלים. היא שודרה ברדיו ובשנים מאוחרות יותר גם בטלוויזיה).

אלדמע פנה לחמישה יוצרים שונים, וביניהם לנעמי שמר, וביקש מהם לכתוב שיר שבמרכזו העיר ירושלים. בתחילה דחתה שמר את ההצעה כיוון שחששה מגודל המעמד אולם תוך זמן קצר שלחה לאלדמע את השיר שכתבה לכבוד המאורע – "ירושלים של זהב". לימים סיפרה שמר כי התקשתה במשימה ולא מצאה השראה לשיר, עד שלבסוף נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה – אגדה שבה מעניק רבי עקיבא לאשתו רחל תכשיט ששמו "ירושלים של זהב". סביב התכשיט בנתה שמר שיר חדש, רווי בהפניות ובאזכורים של מקורות על ירושלים.

בתחילה כתבה שמר שני בתים בלבד: הבית הראשון – הפותח במלים "אוויר הרים צלול כיין", והבית השלישי – הפותח במלים ב"אך בבואי היום לשיר לך". היא הראתה את השיר לרבקה מיכאלי, שהפנתה את תשומת לבה לכך שבשיר אין התייחסות לעיר העתיקה. בעקבות זאת הוסיפה שמר את הבית השני בשיר – שפותח במלים "איכה יבשו בורות המים" ומציין שאין "אין פוקד את הר הבית" (קרי מתאר את היעדר הגישה לעיר העתיקה).

כאשר שמר חיפשה מבצעת לשיר, הפנתה אותה בתה – לֵלִי, לזמרת צעירה בעלת קול צלול וגבוה בשם שולי נתן אותה שמעה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" (ללי המליצה על נתן בפני אמה כיוון שידעה שהיא תאהב את קולה של נתן). שמר פנתה לנתן על מנת שתבצע את השיר בפסטיבל, ולמרות שהמארגנים התנגדו לביצוע השיר על ידי זמרת לא מוכרת, היא התנתה את ביצוע השיר בבחירתה של נתן.

"ירושלים של זהב" התקבל בהתלהבות גדולה בפסטיבל; לאחר שבוצע השיר בפעם הראשונה, עלתה שולי נתן לבקשת הקהל לבצע את השיר פעם נוספת, כאשר הפעם הקהל כולו הצטרף אליה בשירה. כבר למחרת הפסטיבל זכה השיר לתהודה אדירה והושמע פעמים רבות ברדיו, אולם את עיקר שמו קנה השיר לאחר מלחמת ששת הימים, שפרצה כשלושה שבועות אחר כך.
בזמן המלחמה הופיעה שמר עם חברי להקת הנח"ל בפני החיילים שלחמו מול המצרים במדבר סִינַי. שמר סיפרה שתוך כדי הקרבות, בין קולות הירי והקרב, היא שמעה קול שופר הבוקע ממכשיר רדיו קטן, ולאחר מכן את קולם של לוחמי הצנחנים העומדים ליד הכותל המערבי ושרים "ירושלים של זהב". שמר, שהתרגשה מהמעמד ההיסטורי, הוציאה פנקס ובו במקום הוסיפה בית חדש לשיר, הפותח בהכרזה ש"חזרנו אל בורות המים" ומכריז וממשיך ש"שופר קורא בהר הבית". כך הסתיימה כתיבת השיר בגרסתו הנוכחית. (פירוט על התקבלות השיר בפסטביל ועל התהודה לה זכה השיר בטרם המלחמה ולאחריה יובא בהרחבה בסעיף "התקבלות והשפעה")

רעיונות מרכזיים

אוויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.

בבואו לתאר את ירושלים כתב דוד המלך, משורר תהילים, כך:"יְרוּשָׁלַיִם– הָרִים, סָבִיב לָהּ" (תהילים קכה, ב). שמר ממקמת את ירושלים בין הרים דרך תיאור אוויר ההרים, שבשל הפרשי הגובה ביחס לשפלה אין הזיהום מערי החוף מגיע אליו ולכן הוא נתפס כאוויר נקי ו"צלול". שמר משווה את האוויר ליין צלול, וכך יוצרת רובד משמעות נוסף שכן למרות צלילות מראהו, היין עצמו משכר את השותים ממנו. 'ריח האורנים' מציין את יערות האורן שבהרי ירושלים (אף על פי שרוב יערות האורן הפרושים כיום ברחבי ארצנו ניטעו במאה השנים האחרונות על ידי הקרן הקיימת או אנשי המנדט הבריטי, ישנו מין של עצי אורן הנקרא "אורן ירושלמי" שניתן למצוא חורשות קדומות שלו דווקא בהרי הכרמל). מאחר שעצי האורן הם עצים ירוקי עד, הם נותנים ריח לאורך כל השנה, ואת ריחם – ש"נישא ברוח הערביים" – ניתן להריח בירושלים שכן העיר שוכנת בין ההרים המיוערים. שמר מתארת את 'קול הפעמונים' שמגיע עם הרוח, ומכוונת ככל הנראה לצלצול פעמוני הכנסיות הרבות הפרושות ברחבי העיר, ובעיקר הכנסיות השייכות לנצרות המזרחית-ביזאנטית (שבהן נהוג לצלצל בפעמונים כדי לקרוא למאמינים לבוא ולהתפלל שלוש תפילות ביום: בשש בבוקר, בצהרי היום, ובשש בערב).

בבית הראשון שמר מתארת את הדרך אל ירושלים באמצעים חושיים: טעם (יין), ריח (אורנים), מראה (אוויר צלול בשעת הערביים) ושמיעה (קול פעמונים). 

בתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובליבה חומה

המשך הבית הראשון מתאר את העיר כנמצאת "בתרדמת אילן ואבן". הבחירה בדימוי של "אילן ואבן" לתיאור השינה רומזת על שינה עמוקה מאוד. הן במיתולוגיה היוונית והן במיתוסים קדומים אחרים ובאגדות עם, מתוארים מקרים של גיבורים שהתאבנו (ממבטה של מדוזה למשל). חשוב להבחין בין האבן – שהשתנותה איטית ביותר וכמעט אינה מוחשת, לבין האילן – שצומח ומשתנה כל הזמן. יכול להיות שבשל מחזור החיים הארוך של האילן, בחרה שמר לתאר את התרדמה שהעיר נמצאת בה כתרדמה ארוכה, אך של דבר חי – אולי משהו שהוטלה עליו קללה מאבנת ורק מחכה ליום שבו ישוב ויתעורר.

שמר ממשיכה לפתח את הדימוי ומתארת את העיר כ"שבויה בחלומה". הבחירה הזאת יוצרת דימוי מוזר: הרי חלומות נחשבים לדבר טוב וחלומי – לחיות את החלום או לחיות בחלום, נתפסים כמאוויים רצויים עד מאוד. מצד שני, שבי הוא סיטואציה שבה ניטלת מהאדם חירותו והוא שבוי במשהו שאין לו שליטה לגביו. שמר מתארת את העיר הרדומה כמי שהוטלה עליה קללה שאיבנה אותה, ועדיין היא משמרת בתוכה איזה חלום שבו היא שבויה. האם החלום הוא להשתחרר מהקללה המאבנת, או שמא עצם החלום לשינוי מצבה ואי-קבלתו הוא השבי שבו העיר נמצאת?
השורה "ובליבה חומה" מתארת הן ברמה הפיזית והן ברמה המטאפורית את החומה שנבנתה בתוך העיר ירושלים ולמעשה חילקה אותה לשניים (עד מלחמת ששת הימים נשלט חלקה המזרחי של העיר על ידי ממלכת ירדן ואילו חלקה המערבי נשלט על ידי ישראל). החלוקה הזו הותירה את האזורים המקודשים ליהדות – הר הבית, הכותל והר הזיתים, תחת שליטה ירדנית.

ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור

הפזמון החוזר מציג דימוי חדש לעיר, הדימוי המרכזי הנושא את שם השיר – "ירושלים של זהב". כאמור, במקור מתייחס הדימוי לסיפור מהגמרא על רבי עקיבא, שנתן תכשיט כמתנת תודה לאשתו רחל. על התכשיט היתה מפוסלת ירושלים של זהב. שמר מוסיפה לזהב את הנחושת ואת האור, אולי בהקשר לציווי שציווה האל את משה על החומרים שמהם ייבנה המשכן: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, ג). שמר מוציאה את הכסף מהמשוואה ומחליפה אותו ב'אור', אולי בשל הדמיון בין הכסף לאור הבהיר. לעומת הזהב, שערכו רב כמתכת נדירה ויוקרתית, נחושת היא מתכת זולה ונפוצה יותר, וייתכן ששמר מבקשת לומר שירושלים היא "של זהב ושל נחושת" גם יחד במובן זה שאפשרויות רבות מתקיימות בה זו לצד זו – קודש וחול, עושר ועממיות ועוד.

השורות "הלא לכל שירייך אני כינור" מתכתבות עם שירו של רבי יהודה הלוי (1141-1075) "ציון הלא תשאלי": 

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

שמר שואבת השראה מתיאורו של רבי יהודה הלוי ומתארת את עצמה ככינור לכל שירי ירושלים, כלומר הכלי המלווה, או הכלי שעליו מתנגן השיר. כלומר העיר בקדושתה ובייחודה היא היוצרת את שיריה והם המתנגנים בחיי בני האדם החיים בה, חולמים עליה ומתפעמים ממנה.

הבחירה בכינור מכל הכלים היא בחירה מעניינת. הכינור הוא כלי הנגינה הראשון שמוזכר בתנ"ך: "וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." (בראשית ד, כא). יתרה מזאת, ידוע לנו שדוד המלך ניגן לפני שאול: "וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ;"(שמואל א טז, כג). הכינור גם מוזכר 14 פעמים במזמורים שונים בספר תהילים. ברם, האם הכינור של דוד המלך הוא הכינור שאנו מכירים כיום? לדעת החוקרים, הכינור שעליו ניגן דוד היה ככל הנראה נבל מסוג מסוים שכן הקשת שבה מנגנים על הכינור המודרני לא היתה ידועה ונפוצה אז. רמז לכך ניתן למצוא בתלמוד במסכת ברכות דף ג: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו". כינור, או נבל זה, הוא שנטבע במטבעות בר כוכבא בתור כלי נגינה תלת-מיתרי, ולימים הוטבע גם על מטבע הלירה הישראלית. מדובר ככל הנראה בנבל בעל תיבת תהודה מעור ומעץ שעליה מתוחים שלושה מיתרים או יותר, והוא הכינור המקראי והנבל הקדום.

איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה.

בשל הנסיבות הטופוגרפיות והימצאותה בהרים ועל סף מדבר יהודה, אספקת המים הייתה בעיה מרכזית בירושלים מאז ומעולם. השורה "איכה יבשו בורות המים", הפותחת את הבית השני, מתכתבת עם הפסוק ממגילת איכה המתאר את חורבן ירושלים: "איכה ישבה בדד העיר" (איכה א, א), ובה בעת מזכיר את בעיית המים החמורה של היישוב היהודי בעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור של מלחמת העצמאות, עת שיירות רבות ניסו לפרוץ לעיר הנצורה כדי לספק לה מים, מזון ותרופות (ראו את השיר העוסק בכך – "באב אל וואד"). 

"כיכר השוק", שאמורה להיות נקודת המפגש ההומה ביותר בעיר – "ריקה". כלומר, הסדר הטבעי של הדברים הופר – אין איש בכיכר השוק, אין מי ש"פוקד את הר הבית בעיר העתיקה" ולדידה של נעמי שמר, העיר ירושלים (ככל הנראה העיר העתיקה) היא עיר ריקה.

הבית הזה עורר ביקורת ומחלוקת. יום למחרת סיום מלחמת ששת הימים כתב הסופר עמוס עוז מכתב לעיתון "דבר", והאשים את שמר בהתעלמות מהמציאות – 'העיר אינה ריקה, יש בה תושבים ערבים', כתב עוז. לימים הגיבה שמר לדברים ואמרה (במסגרת ראיון שנתנה לסרט "אל בורות המים") שמבחינתה "עולם שאין בו יהודים הוא כוכב מת, וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים – היא שוממת וריקה." (סרטון ובו מוצג קטע מהראיון – בסעיף "קישורים נוספים")

ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.

לאילו "מערות אשר בסלע" מתכוונת שמר? אפשרות אחת היא שכוונתה ל"מנהרות הכותל" שהוקמו במאה ה-13 על ידי השלטון הממלוכי. המדובר במערך שלם של חללים תת-קרקעיים המצויים לאורך תוואי הכותל המערבי של הר הבית, בין שער שכם לשער האשפתות. עד להקמת המנהרות הפריד גיא בין העיר להר הבית והגישה להר הבית התאפשרה רק באמצעות גשר בודד. הממלוכים החליטו להגביה את מפלס הגיא על מנת להקל את כניסתם של עולי הרגל המוסלמים אל הר הבית, הם יצרו משטח מוגבה ש"קבר" את הגיא ויצר את המנהרות ובנוסף הקימו פתחים רבים בכותל הצפוני ובכותל המערבי של הר הבית, על מנת לאפשר כניסה מהירה של מתפללים. בסוף המאה ה-19 החלו חוקרים בריטים לחפור ולגלות את ירושלים התת-קרקעית אולם השלטונות העות'מאניים הפריעו להם במלאכתם. החפירות התחדשו רק לאחר מלחמת ששת הימים כשממשלת ישראל החליטה על חידוש החפירות בעיר העתיקה כולה, בין היתר ב"מנהרות הכותל".

אפשרות שנייה, סבירה יותר, היא שנעמי שמר מתכוונת אל מערות קומראן – מערות באזור צפון ים המלח שבהן התגלו ב-1946 כתבי יד יהודיים מימי בית שני. "מגילות קומראן", כפי שנקראו כתבי היד שנמצאו במערות, שבו את דמיונם של חוקרים ואנשי רוח רבים, שכן במערות ובכתבים שבתוכן התגלה חיבור ישיר אל העולם היהודי טרם הגלות. המשך הבית אף מחזק את ההשערה שאלֶה הן המערות שאליהן שמר מתכוונת, שכן היא כותבת שאין מי ש"יורד אל ים המלח בדרך יריחו" – מקומות שקרובים מאוד לאזור מערות קומראן.

האמירה שבמערות "מייללות רוחות" ניתנת לקריאה דו-משמעית; מצד אחד מדובר בתופעה פיזיקלית – רוח החולפת על פני בור או חור יוצרת צליל כשל יללה עולה ויורדת, על פי עוצמת הרוח הנושבת. אך קריאה שירית יותר תפרש את הרוחות המייללות כרוחות רפאים מן העבר, המייללות – בצער, או בקריאה לשוב ולאחד את היישוב היהודי בארץ ישראל בין ים המלח וירושלים. סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בשורה המקורית ששמר הוסיפה לבית שמתאר את השיבה אל המערות. במקור כתבה שמר: "ובמערות אשר בסלע משוררות רוחות", כלומר חילופי השלטון ושיבתן של המערות לחסות השלטון הישראלי-יהודי הפכו את היללה לשירה. 

כתב היד המקורי של שמר, עם השורות המתוקנות בבית הנוסף שכתבה לשיר במהלך מלחמת ששת הימים
כתב היד המקורי של שמר, עם השורות המתוקנות בבית הנוסף שכתבה לשיר במהלך מלחמת ששת הימים. © כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית

                                                                 

ירושלים של זהב…

אך בבואי היום לשיר לך 

ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים.

הדימוי שמופיע בתחילת הבית – "לך לקשור כתרים", מזכיר מדרש תלמודי נוסף על רבי עקיבא:

אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.
אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך?
אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו
שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
(בבלי, מנחות כט, ע"ב)

'לקשור כתרים לאותיות' משמעו להלל ולשבח ולפאר. שמר ממשילה את ירושלים לתורה של עם ישראל, ועצם העובדה שהיא מהללת את ירושלים מעמידה את העיר כמעיין טקסט מקודש לעם היהודי כולו.

בבית הזה מצטנעת שמר ואומרת שבבואה 'לשיר לירושלים ולקשור לה כתרים' היא קטנה מכל תינוק שנולד בעיר כמו גם מגדול המשוררים ששר עליה. אפשר להבין מדוע שמר מרגישה קטנה אל מול דמות כדמותו של דוד המלך (משורר תהילים ששר את שירת ירושלים), אך מדוע היא מרגישה קטנה מכל תינוק שנולד בעיר? כאן ניתן לקרוא את הערכתה של שמר לאנשי המעשה שכן השירים והכתרים שקושרים לראשה של העיר הקדושה הם בסך הכול מילים, ואילו שמר מעריכה את מי שמעצם היותם בני ירושלים, קרי אותם האנשים שחיים בעיר עצמה והופכים אותה להיות מה שהיא – עיר של טקסט חי, עיר קדושה.

כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב

את הבית האחרון (של השיר המקורי) חותמת שמר בתיאור כמיהתה רבת השנים לירושלים, שעצם אמירת שמה 'צורבת את השפתיים' ומטביעה בשפתי הדובר "נשיקת שרף" – דימוי שניתן לפרש כנשיקה דביקה כשרף עץ האורן, כנשיקה שורפת או כנשיקת מלאך (אחת המשמעויות של המילה "שרף" היא מלאך). 

ירושלים של זהב…

כאמור, לאחר מלחמת ששת הימים וההצלחה הפנומנלית של השיר, הוסיפה שמר עוד בית לשיר כדי לשקף את השינוי שהתרחש לאחר המלחמה: 

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה.

האמירה "חזרנו" מעידה שעבור שמר מדובר במקום שהיה שייך לעם היהודי, וכעת העם חוזר אליו – "לשוק ולכיכר" שפעם עמדו ריקים. והסימן המובהק ביותר לשיבה היהודית אל הר הבית הוא קול השופר ש"קורא בהר הבית, בעיר העתיקה". שמר מתייחסת כאן ככל הנראה לשחרור הכותל על ידי חיילי צה"ל (תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה) כמו גם לתמונה המפורסמת של הרב גורן תוקע בשופר. עצם התקיעה בשופר מבטאת את החזרה של הדת היהודית אל המקום הקדוש לה – הר הבית. 

ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד אל ים המלח
בדרך יריחו.
ירושלים של זהב…

שמר שוב חוזרת ומדגישה את הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לירושלים, ועושה זאת באמצעות הדימוי של "אלפי שמשות" הזורחות "במערות אשר בסלע". אם נזכור שהמערות הופיעו בבתים הקודמים כאשר בתוכן"מייללות רוחות", ואם נניח ששמר אכן מכוונת למערות קומראן, הרי ש'השמשות הזורחות' מבהירות ששמר רואה בתוצאות המלחמה (ובשינוי הגיאוגרפי שחל בעקבותיה) בבחינת מעבר מחושך לאור. ומעבר לכך, בשימוש בצמד המלים "נשוב נרד" מתארת שמר את הירידה "אל ים המלח בדרך יריחו" כפועל יוצא של חזרה למקום שכבר היינו בו בעבר ואנו שבים אליו בהווה.

השפעה והתקבלות

מעטים השירים הישראליים שנודעה להם השפעה רחבה כל כך כמו "ירושלים של זהב".

כאמור, השיר בוצע לראשונה על ידי שולי נתן ב"פסטיבל הפזמון והזמר" וכבר אז היה ברור שמדובר בשיר יוצא דופן (עד כדי כך שהשיר הזוכה בתחרות – "מי יודע כמה" בביצוע מייק בורשטיין, נשכח כלא היה). מכיוון שהשיר לא השתתף בתחרות, נתן ביצעה אותו לבדה במהלך ספירת הקולות כאשר היא מלווה עצמה בגיטרה. לנוכח תגובת הקהל, בסיום התחרות הכריז מנחה האירוע יצחק שמעוני: "לפי בקשת הקהל ולפי בקשת ראש העיר, לפני הסיום הפורמאלי, נשוב ונשמע את השיר של נעמי שמר על ירושלים. ירושלים של זהב, שרה שולי נתן". נתן עלתה שוב אל הבימה וביצעה את השיר כאשר הפעם הצטרף אליה הקהל בשירה סוחפת.

כבר למחרת הפסטיבל זכה כאמור השיר לתהודה אדירה ולהשמעות רבות ברדיו. אחת הדוגמאות לתהודה זו הוא מכתב שכתב לנעמי שמר בעל חנות לצורכי נגינה מחיפה בשם יצחק באואר, מכתב שבו ביקש באואר להזהיר מפני שפיכות דמים:

"…אשמה בכתיבה הזאת היא כמובן הגב' נעמי שמר. ומה אשמתה? פשוט מאוד. היא אשר הלהיבה את ארצנו בשירה החדש 'ירושלים של זהב'. העסק שלנו היה משותק כשבועיים, אחר כך התחיל לפרפר קצת, אתמול כבר הופיעו קונים מעטים, ומה דורשים? את התווים של 'ירושלים של זהב'! ומה אני האומלל יכול לעשות? צועקים עלי ממש 'למה אינך דואג שיודפס!', ואולי כבר הודפס? בקיצור, מחר יום א', אני ממש מפחד לפתוח את חנותנו ותווי השיר הנ"ל אין בידי. מה אעשה? אני חושב שאשלח את אשתי לבדה להיות בחנות בתקוה שלא יעזו להרביץ לאישה. אבל הרבה זמן אפילו אשתי לא תרצה לעמוד מול האיומים האלה וכאשר תוך כמה ימים התווים לא יגיעו מר יהיה גורלי. וכדי להעביר את רוע הגזרה החלטתי לכתוב את המכתב הזה… ובקשה אני מוסיף אל תשכחו את האקורדיוניסטים שאינם יכולים להתמצא בבסים בלי ציון בסים באותיות. ובכל לשון של בקשה תחישו את העניין שלא יישפך דם נקי בישראל – דהיינו הדם שלי…".

כשלושה שבועות לאחר הפסטיבל פרצה מלחמת ששת הימים. "ירושלים של זהב" הפך לשיר המזוהה ביותר עם המלחמה (כאמור, במהלך המלחמה כתבה שמר בית נוסף לשיר לאחר ששמעה את הצנחנים שרים אותו ליד הכותל), ולאחר המלחמה אף עלו קריאות של אנשי ציבור ורוח להחליף את "התקווה" ב"ירושלים של זהב" כהמנון הלאומי. אף על פי שההצעות האלו לא התקבלו, השיר זכה למעמד כמעט המנוני – הוא הוקלט בלמעלה ממאה ביצועים, וגם כיום הוא מושר באירועים רבים כמעין המנון שני.

ב-1998 זכה השיר במקום הראשון במצעד שירי היובל שערך "קול ישראל" לרגל חגיגות חמישים שנות עצמאות למדינת ישראל – מצעד שבו דירגו המאזינים את 50 השירים החשובים ביותר בזמר העברי. כעשור אחר כך, ב-2008, נבחר השיר ל"שיר השישים" במסגרת הצבעה שערכו הערוץ הראשון ורשת ג' לרגל חגיגות השישים למדינה. כמו כן הגיע השיר הגיע למקום השני ב"מצעד חיילי צה"ל לשנת השישים" שנערך בגלי צה"ל וב"מצעד של המדינה" שנערך בערוץ 2.

"ירושלים של ברזל"

בצד התקבלותו הפנומנלית של השיר בציבור הרחב הועלו גם ביקורות שונות בנוגע לשיר. ביטוי אחד לכך הוא המכתב שפרסם עמוס עוז ב"דבר", שכבר הוזכר לעיל. ביטוי נוסף הוא שיר תגובה שכתב צנחן צעיר שהשתתף בקרבות על ירושלים. הצנחן הצעיר חש שהשיר מפאר ומהלל את העיר, אך לא מתאר נכוחה את המציאות שהוא חווה כלוחם וכצנחן שהשתתף בקרבות ירושלים. שמו של הצנחן הצעיר היה מאיר אריאל, והוא הקליט גרסה עם מילים משלו ללחן של שמר, תחת השם "ירושלים של ברזל".

בשיר משכתב אריאל את הטקסט ההרואי של נעמי שמר ועושה אותו מציאותי יותר: הזהב הופך לברזל, הנחושת הופכת לעופרת הכדורים והקליעים, והאור הופך לשכול. כששמר שמעה את השיר, היא רתחה מכעס ואף רצתה לתבוע את אריאל ולאסור על שידור השיר (שמר היתה ידועה כמי שאינה מוכנה שישנו את מילות שיריה, קל וחומר כשמדובר בגרסה אירונית וצינית כמו זו שכתב אריאל). ברם, בעקבות מפגש בינה לבין אריאל שבו הוא הציג את עמדתו, שינתה שמר את דעתה ואף הסכימה לתת לו את זכויות היוצרים על מילות הגרסה שלו.

גרסה נוספת לשיר הקליט יהורם גאון במסגרת תקליטון שהוקדש לשירי מלחמת ששת הימים ואף נקרא "ירושלים של ברזל" (שירים נוספים שנכללו בתקליטון, כגון "הכותל" ו"בשערייך ירושלים", הפכו ללהיטים גדולים).

הסקנדל סביב מקור השיר

ב-2005, כשנה לאחר מותה של שמר, התפרסמה כתבה בעיתון "הארץ" ובה נטען כי זמן קצר לפני מותה, ולאחר שהתייסרה רבות על העניין, כתבה שמר לגיל אלדמע (שכאמור הזמין ממנה את השיר) ובו התוודתה כי הלחן של "ירושלים של זהב" מבוסס על שיר עם בסקי פופלרי בשם Pello Joxepe ("פיו חושפה"; בעברית: "שערותיו של יוסף"), שאותו היא שמעה בביצוע של הזמר הספרדי פאקו איבנז זמן קצר לפני שכתבה את השיר.

יש לציין שהטענות על הדמיון בין השירים וההאשמות שמדובר בגניבה ספרותית עלו כבר בשנות השישים אולם לאורך השנים דחתה שמר את הטענות מכל וכל. למרות ההכחשות החוזרות ונשנות, במכתב לאלדמע תיארה שמר את העניין כ"תאונה מצערת" שבה מבלי דעת חדר הלחן הבאסקי אל תוך השיר. שמר אף כתבה כי התייסרה בעניין במשך השנים עד כדי כך שייתכן כי היא חלתה בגלל עוגמת הנפש הרבה שחשה ביחס לשיר. עוד כתבה שמר כי היא בדקה את החוק לגבי זכויות יוצרים על שיר מקורי, וגילתה שהגבול המפריד בין השפעה וגניבה הוא העתקה של שמונה תווים רצופים בשיר. השורה הדומה ביותר לשיר הבסקי היא פתיחת השיר, ושמר ספרה ומצאה שבעה תווים מועתקים בלבד.

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן זיהה את הקשר שבין "ירושלים של זהב" לשיר העם הבסקי כבר ב-1969. בהרצאות שנשא ברחבי הארץ בתחילת שנות השבעים אף הציג הכהן את העניין בפני הקהל, תוך שהוא מעביר למאזינים מסר ברוח הדברים הבאים:

דיברתי בזכותה של נעמי שמר ששירה 'ירושלים של זהב' אינו שיר גנוב אלא לכל היותר פתיחתו הושפעה מלחן ששמעה נעמי שמר, אך בכל מקרה השיר המקורי היה שיר קצבי – שלא כמו 'ירושלים של זהב', וגם את החלק הראשון הזה נעמי שמר שידרגה יפה מאוד, ואולי הבאסקים עוד יודו לה יום אחד על כך שבהשפעת שיר עם די זניח ולא מוכר בעולם יצרה שיר נפלא המוכר בכל רחבי העולם ונכנס בקהילות רבות לסידור התפילה.

ביצועים מיוחדים

ביצוע של עפרה חזה במסגרת אירועי היובל למדינת ישראל ב-1998, כחלק ממחרוזת שנפתחה בשיר "אם ננעלו":

ביצוע מקהלתי של השיר מתוך פסקול הסרט "רשימת שינדלר" שיצא לאקרנים ב-1993. סטיבן ספילברג, שהפיק וביים את הסרט, בחר לשלב את השיר בסצנה החותמת את הסרט כביטוי להיותו המנון התקומה של העם היהודי לאחר השואה:

ביצוע של נעמי שמר, במסגרת התכנית "נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה" ששודרה בטלוויזיה החינוכית ב-1973:

ביצוע רוקיסטי של להקת "היהודים" מ-2008, במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל:

ביצוע אינסטרומנטלי של השיר במסגרת המופע "סקסופון ישראלי" שנערך ב-1993. נגן הסקסופון אריק לבנת מנגן את השיר על שופר כאשר הוא מלווה בהרכב ג'אז הכולל פסנתר, קונטרבס ותופים:

ביצוע של הזמר היווני דמיס רוסוס (Demis Roussos). רוסוס הקליט את השיר עם מילים באנגלית ואף שינה את מנגינת הבתים:

ביצוע נדיר של אריק איינשטיין מ-1967, שנכלל בתקליטון "אני מרגיש כמו מלך" ולא הופיע באף אחד מאלבומיו של איינשטיין:

יו"ר מפלגת הבית היהודי ושר החינוך הנוכחי נפתלי בנט שר את השיר ומלווה את עצמו בגיטרה, במסגרת עצרת של מפלגות הימין שנערכה במהלך מערכת הבחירות ב-2015:

לקריאה נוספת

קטע מתוך ראיון לסרט "אל בורות המים" שביים מוטי קירשנבאום ב-1982, ובו מגיבה שמר לביקורת של עמוס עוז על השיר:

"ירושלים של ברזל" בביצועו של כותב מילות השיר, מאיר אריאל:

"ירושלים של ברזל" בביצוע של יהורם גאון:

שיר העם הבסקי Pello Joxepe אשר נטען כי השפיע על שמר: