ביל"ו – בית יעקב לכו ונלכה
אגודה שנוסדה ברוסיה (1882) בעקבות הפרעות ביהודים, והחלה לגבש תוכנית לאומית חדשה ונועזת : "לברוא לעם היהודי מרכז מדיני" - ולהחיות את השפה העברית.
אגודת ביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו ב 5) – הייתה חלק מתנועת חיבת ציון. האגודה הוקמה בעיר חרקוב שברוסיה בחודש שבט בשנת תרמ"ב – 1882 על ידי צעירים יהודים משכילים, בעקבות הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב").
קבוצת הצעירים, שבראשה עמד ישראל בלקינד, לא עסקה בענייני היהודים קודם לכן. הם היו צעירים מרדנים שהאמינו ברעיונות סוציאליסטיים חדשים ובשילובם של יהודי רוסיה במקומות מגוריהם. אך הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 שינו את עמדותיהם. הם קראו ליהודים שלא להאמין עוד בקידמה ובתרבות של אירופה, אלא "בכוח החיים של עמנו", והחלו לגבש תכנית לאומית נועזת – "לברוא לעם היהודים מרכז מדיני".
הסמל של אגודת ביל"ו היה מגן דוד שבמרכזו כפות ידיים שלובות ובצלעותיו משובץ הפסוק: "הקטון יהיה לאלף – והצעיר לגוי (=לעם) עצום" (ישעיהו ס 22). לאגודת ביל"ו היה תקנון שהגדיר את מטרותיה, ובהן
"להושיע ולהתאמץ להשיב את ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם… לשאת את דגל הלאומיות ולמצוא לו מסילה בלבב כל איש אשר בשם עברי יְכוּנֶה (=ייקרא)."
גם עקרונות סוציאליסטיים של שיתוף היו חלק מתקנות האגודה:
"אין שום דבר אשר [החבר באגודה] יאמר עליו כי קניין עצמי (פרטי) הוא, גם אסור לו לחתור למטרה הזאת. כי את כל כוחותיו… יקריב לטובת החברה (=אגודת ביל"ו)."
ובמסגרת התחייה הלאומית שאפה האגודה לתחיית השפה העברית וקבעה לחברי האגודה את יעדם:
"להעיר ולעורר בקרב אחיהם רגשות טהורים ואהבה נאמנה אל שפתם עתיקת היומין… לתכלית זו יסכינו (=ירגילו) את עצמם לאט לאט לעלות במעלות השפה (=ללמוד את השפה), עד שתהיה שגורה על לשונם ותהיה לשפה מדוברת אצלם."1
כעשרים מחברי ביל"ו עלו ארצה בשנת 1882, הצטרפו לעבודה במקווה ישראל ואחר כך התיישבו במושבה ראשון לציון. כעבור שנתיים הקימה קבוצה מתוכם את המושבה גדרה (1884).