כיסוי ראש
תו היכר ליהודי אורתודוקסי ומסורתי (בעיקר בצורת כיפה), שאינו נזכר בתורה, אך הפך לחיוב הלכתי ומעיד על אורח חיים דתי. דווקא כיסוי הראש לאישה מעוגן בתורה, אך לפי ההלכה חל רק על נשים נשואות, ובימינו לא כל הנשים הדתיות הנשואות מכסות את ראשן.
מבוא
כיסוי ראש לגבר – ובימינו במיוחד הכיפה – הוא תו היכר לגבר דתי. בחברה הדתית מחנכים בנים מגיל צעיר לכסות את ראשם במשך כל שעות היום כחלק מחובות הדת. אשר לכיסוי ראש לאישה: לפי ההלכה, רק נשים נשואות חייבות בכיסוי ראש,1 ובימינו לא כל הנשים הדתיות הנשואות מכסות את ראשן. עם זאת, מלכתחילה היה המצב הפוך, וחובת כיסוי הראש חלה דווקא על הנשים ונקשרה לציווי מהתורה, ואילו כיסוי ראש לגברים – לא נזכר בתורה. המנהג החל כמנהג חסידות של צניעות יתירה, ונעשה עם השנים למנהג הלכתי מחייב.
כיסויי ראש לנשים ולגברים עברו שינויים וגלגולים במהלך הדורות, בין השאר בהשפעת אופנות מתחלפות. כיסוי הראש של יהודים חרדים כולל כיפת קטיפה שחורה ומגבעת, ואילו בקרב היהדות הדתית הציונית – כיסוי הראש הנפוץ הוא הכיפה, בעיקר זו הסרוגה, בגדלים שונים ובשלל דוגמאות וצבעים, לבני כל הגילים וגם לילדים.
חובת כיסוי ראש לנשים
על פי ההלכה היהודית, הנזכרת כבר במשנה (מסכת כתובות, פרק ז משנה ו), אישה נשואה חייבת לכסות את שיער ראשה, ואסור לה לצאת בגילוי ראש למקומות ציבוריים, לרשות הרבים.2 התנאים, חכמי המשנה, עיגנו קביעה זו בפסוק מן התורה, שממנו למדו כי אישה נשואה איננה יוצאת מביתה בשער פרוע.4 מכאן הסיקו שגם כיסוי בצורת רשת, האוסף את שיער האישה (שלא יתפרע) אך אינו מסתירו כליל – תואם את הדרישה לפי התורה.5
נראה שבמהלך הדורות נהגו נורמות שונות בעניין זה בקהילות שונות, במידת הכיסוי, בחובת הכיסוי גם בבית או בחצר (ולא רק ברשות הרבים) ובתחולת החובה על נשים שאינן נשואות. מנהגי הצניעות6 החמירו והרחיבו את האיסור גם לגבי חצרות והמעבר בין חצרות.7
חומרה קיצונית בעניין כיסוי ראש מופיעה בספר הזוהר: לפי הכתוב בזוהר, אסור לאישה להיות גלוית ראש אפילו לא בתוך הבית, ועליה להקפיד לכסות את ראשה כך, שלא תתגלה אף קווצה משערות ראשה לעיני בני ביתה, שכן בכך היא מביאה קללה על בעלה ועל בני ביתה. ספר הזוהר אינו ספר הלכה, אך במשפחות המקפידות על מנהגים קבליים, כיסוי הראש של האישה תואם את האמור בספר הזוהר.8
בימינו יש פוסקים המפריכים את הקשר בין כיסוי ראש לצניעות: "כיסוי הראש לא קשור כלל לדיני צניעות" סבור הרב יובל שרלו ומסביר: "אילו היה כך – גם רווקות היו צריכות ללכת מכוסות" (הרב יובל שרלו, בתוך: שיינה בוצר, על ראש שמחתן, נשים, כ"א בחשוון תשע"א – 29 באוקטובר 2010, עמ' 45).
גודל כיסוי הראש וצורתו תלויים במנהגי המקום ובמנהגי הקהילות: החל בכיסוי הראש שמכסה את הקודקוד ואת רוב השיער – אך לא את כולו – וכלה בכיסוי ראש על שיער מגולח לגמרי או על פאה נוכרית. על פי המשנה, אי הקפדה על כיסוי ראש מחוץ לבית עשויה לשמש עילה לגירושין של האישה ללא התשלומים שנקבעו בכתובה לאישה גרושה,9 אך פוסקים בני זמננו אינם ממהרים לפרק נישואין ומשפחה על רקע זה.10
כיסויי ראש לנשים - מנהגים ואופנות
במשך הדורות חלו שינויים בכיסויי הראש של הנשים, בין השאר בהתאם למנהגים ולאופנת הלבוש בכל מקום וזמן ברחבי התפוצות. כיסויי הראש הנשיים כללו מטפחות וצעיפים לסוגיהם, כובעים בצורות שונות ופֵאוֹת נוכריות (משיער טבעי או משיער סינתטי), ויש קשר וזיקה בין מנהגי המקום ואופנת הלבוש האופיינית לו ובין כיסוי הראש שנקבע בהלכה.13
בימינו ובקרב חוגים דתיים וחרדיים במדינת ישראל, כיסויי הראש לנשים מציינים את מעמדה של האישה כנשואה (להבדיל מרווקה) ומעידים פעמים רבות על השתייכות לזרם דתי או לקהילה מוגדרת: נשים בקהילת החרדים הליטאים, הנמנים עם המתנגדים, מכסות בדרך כלל את ראשן בפאה נוכרית.
נשים מן הזרם הדתי לאומי וכן נשים מעדות מזרח, נוהגות לכסות ראשן במטפחות צבעוניות או בכובעים מסוגים שונים, לפי האופנה הרווחת ובהיקף משתנה של כיסוי השיער: יש המקפידות לכסות את כל שיער הראש, ואילו אחרות מתירות לקווצות שיער לבצבץ מן הכובע או המטפחת. באגף הליברלי של הציונות הדתית נשים רבות אינן מכסות את ראשן כלל ויש הנוהגות לכסות את הראש באופן חלקי ומאפשרות לשיער לגלוש מעבר לשולי הכובע או המטפחת ואף יש כאלה המסתפקות במטפחת מינימלית או בסרט סמלי.
בקהילות המשתייכות לתנועה החסידית משתנים מנהגי כיסוי הראש לפי ארץ המוצא, לדוגמה: בחסידויות שמקורן ברומניה ובהונגריה, ובהן חסידות בעלז וויזניץ', הנשים חובשות פאה – ועליה כובע;14 בחסידויות שמוצאן מגליציה, כגון חסידות רוז'ין וסדיגורה, נשים חובשות פאה נוכרית קצרה (ולא פאה עם שיער ארוך). הנשים בחסידות גור, שמוצאה מפולין, נוהגות לחבוש פאות אופנתיות, ובכלל זה פאות עם שיער ארוך (ולעתים אסוף או קלוע לצמה). בחסידות חב"ד, ולפי הוראת הרבי מלובביץ', מכסות הנשים את ראשן בפיאה.15
הקיצוניות בקרב החרדים דוגמת חלק מתושבות שכונת מאה שערים שבירושלים, נוהגות חומרה בכל הקשור לשיער הנשי ולכיסוי ראש: נשים נשואות נדרשות לגלח את שיער ראשן ולחבוש מטפחת שחורה הדוקה על הראש המגולח. ובימינו יש נשים בקהילות לא אורתודוקסיות (בעיקר), החובשות כיפה במהלך התפילה בבית הכנסת ובטקסים דתיים בבית ובמשפחה.
חובת כיסוי ראש לגברים
כיסוי הראש לגבר בימינו הוא תו היכר לכל ילד, נער או גבר, אורתודוקסי או מסורתי. חובת כיסוי ראש לגבר אינה נזכרת בתורה, וכיסוי הראש לגבר נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי – לא כחובה אלא כמנהג המעיד על צניעות ראויה וכביטוי לאמונה היהודית כי "שכינה למעלה מראשי (=מעל ראשי)".16 ובמקום אחר בתלמוד יש סיפור המעניק לכיסוי הראש תפקיד סמלי כתזכורת למחויבותו של הגבר היהודי כלפי האל – "כסה ראשך, כדי שתהא עליך יראת שמים" – וכהגנה מפני קלקול מוסרי.17
כיסוי הראש לגבר כחובה הלכתית נזכר בספרו של ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, ופסיקה זו קיבלה גם את אישורו של הרמ"א בתוספות (הגהות) שכתב לספר.18 אך בשעתו התנגדו רבים לפסיקה זו בטענה שכיסוי הראש לגבר אינו חובה לפי ההלכה – אלא רק לפי מידת הצניעות והחסידות.19
בדורות האחרונים הפך כיסוי הראש לחיוב הלכתי,20 ובצורתו המודרנית, הכיפה – הוא סמל לאדם דתי: חובש הכיפה מעיד על עצמו כי הוא משתייך לכלל היהודים שומרי המצוות, והכיפה שעל ראשו מתייגת אותו כאדם ירא שמים המקיים אורח חיים דתי – להבדיל מאורח חיים חילוני. וכפי שהכיפה מסמלת ומתייגת את בעליה כדתי – הסרתה מציינת את נטישת אורח החיים הדתי, ומכאן הביטוי: "הוריד את הכיפה".
וברוח זו ענה בשעתו הסופר חיים באר על השאלה, מדוע לא הסיר את הכיפה, והסביר: "כשהרגשתי כך, כשאולי היה עלי לעשות כך, מי שעשה זאת נראה בעיני כבוגד… דחיתי את ההתנכרות, לא יכולתי להתנכר. הכיפה היא הדבר היחיד שמבדיל אותי מניסיון חיצוני להיטמע בחברה החילונית."21
כיסויי ראש לגברים - מנהגים ואופנות
גם כיסויי הראש של הגבר – כמו אלו של האישה – נקבעו לפי מנהגים ואופנות בזמנים ובמקומות שונים. כיום, כיסוי הראש המזוהה ביותר עם יהודים דתיים הוא הכיפה. אולם בעבר הכיפה נהגה בעיקר ככיסוי ראש בתוך הבית או בעת התפילה, בעוד שבחוץ גברים יהודים נהגו לחבוש כובעים, תרבושים או כיסויי ראש אחרים, שהשתנו מתרבות לתרבות.
בימינו יהודים חרדים נוהגים לכסות את ראשם בכיפה שחורה,22 ועליה כובע בהתאם למנהג קהילתם: מגבעת שחורה – בכמה סגנונות, כולל מגבעת שחובשים החרדים הליטאים (המתנגדים), ומגבעת מיוחדת של חסידי חב"ד; שטריימל – כובע שטוח יחסית עם שוליים רחבים מפרווה, שמקורו בקהילות החסידים במזרח אירופה ונלבש בשבתות ובאירועים חגיגיים; ספודק – כובע גבוה חסר שוליים (דומה לטורבן) עשוי פרווה, שהוא כיסוי הראש החגיגי הרווח בחסידות גור, ועוד.
בני הציונות הדתית לגווניה ולסוגיה מכסים את ראשם לרוב בכיפה סרוגה. גודל הכיפה, הדוגמאות המעטרות אותה, צבעיה ומקומה על הראש משתנים על פי האופנה, אך נתפסים פעמים רבות כעדות על מידת דתיותו של החובש אותה ועל השתייכותו לקבוצה זו או אחרת בתוך הציונית הדתית.
יש גם כיפות סרוגות מיוחדות לחסידי ברסלב – כיפות לבנות, גדולות ועמוקות, לעתים עם ציון שמו של ר' נחמן מברסלב.23 הכיפה הסרוגה נועדה תחילה בעיקר לצעירים ומבוגרים, והילדים המשיכו לחבוש כיפות בד עם עיטור פרחים וכיתוב "ילד טוב" או עם עיטור של חומת העיר העתיקה בירושלים בצירוף הכיתוב "ירושלים". ומכאן הביטוי "ילד טוב ירושלים" – כינוי לאדם שמרן ותמים העושה ומתנהג כנדרש ממנו.
במשך השנים עוצבו כיפות סרוגות מיוחדות לילדים עם ציורים ועיטורים ילדותיים, כולל שם הבן. בסוף המאה ה-20 חדרה לאופנת כיסויי הראש גם הכיפה הבוכרית – כיפה גדולה, צבעונית ורקומה, לילדים – וגם לנשים במגזר הדתי הציוני.
העשרה - קישורים
מאמר של הרב אילן כהן, דין כיסוי ראש לנשים – באתר דעת
גלגולים הלכתיים של כיסוי ראש לנשים – באתר דעת
פולמוס כיסוי ראש – למה כובע? באתר העיתון מעריב