תלמיד חכם
כינוי לתלמיד של חכמים שמקורו בלשון חז"ל ופירושו: אדם למדן ובקי בתורה, ובהשאלה – ידען בתחומי היהדות.
תלמיד חכם הוא ביטוי מתקופת המשנה והתלמוד שפירושו – תלמיד של חכמים, אדם למדן, בקי בתורה. ובהשאלה – ידען. עם הזמן התקצר הביטוי ל"תלמיד חכם", כאשר המילה "חכם" הפכה לתואר ל"תלמיד".
במקורות חז"ל יש התייחסויות רבות לתכונותיהם, לייחודם ולהשפעתם של תלמידי חכמים. הנה כמה דוגמאות: "תלמידי חכמים [שהיו] יושבים ושונים (=לומדים) – השכינה מחזרת עליהם ומברכתן, שנאמר (ויקרא כו 12): והתהלכתי בתוככם".1 "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד 13): וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (שם, פרק מח). "ר' יהודה אומר: דרכן של תלמידי חכמים – עניו ושפל רוח".2
ועוד נאמר בתלמוד הבבלי: "שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים ח 13): היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך – השמיעני…" "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם, שנאמר (איוב יב 12): בישישים חכמה ואורך ימים – תבונה".3