מותו של הרצל
מתוך: עמוס אילון, הרצל, הוצאת עם עובד, תשל"ח – 1977, עמ' 439 – 441.
"לידידים ואויבים כאחד בא מותו של הרצל כהלם איום. אלפים חשו לווינה מכל ארצות אירופה להשתתף בהלוויה. הארון הועבר לווינה והוצב בחדר העבודה של הרצל. החלונות הגבוהים הצופים אל עצי הערמון היו עטופי שחורים. מן החדר הסמוך בקע נהי אמו ופילח את הדממה הכבדה: "תיאודור, בני, בני"…
……………………………………………….
ההלוויה הייתה רבת משתתפים ואחת המוזרות שראתה וינה מזה שנים רבות. בכל הרכבות הגיעו אבלים. יהודים ממערב, ממזרח, מגרמניה ומתורכיה… פניהם הביעו את עוצם הזעזוע. וינאים רבים השתאו. לדברי סטפאןצוויג נתחוור לבריות רק עכשיו כי "לא רק סופר או משורר בינוני הלך לעולמו, אלא אחד מאותם יוצרי הרעיונות, המתגלים ככוכב שביט בארץ אחת, לעם אחד, בהפסקי זמן עצומים". יותר מששת אלפים הלכו אחרי הארון. ההלוויה נמשכה שעות…
………………………………………………
ליד הקבר הפתוח אמר בנו בן השלוש-עשרה קדיש. בצוואתו האחרונה ביקש הרצל להיקבר על ידי אביו בארון מתכת "עד ליום שעם ישראל יעביר את עצמותי לארץ ישראל". הוא ביקש לערוך קבורת עניים, "בלי פרחים, בלי נאומים". בכל זאת נשא דויד וולפסון הספד קצר: שמו של הרצל "יתקדש וייזכר כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות. בשעה קשה זו מזכירים את שבועתך בקונגרס השישי ואנו נשבעים בעקבותיך: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."
ובעוד הרצל מובא למנוחת עולמים… היו מאות צעירים אורזים את צרורותיהם בעיירות רחוקות בפולין, רוסיה ורומניה. יציאתם לארץ ישראל הייתה ספוראדית ובלתי מאורגנת. שום אדם, שום מינסטריון לא תכנן, לא מימן אותה. הם עלו לאניות באודסה או טריאסט בדרכם לארץ ישראל. הכול היה עליהם לעשות מבראשית, אך הרצל הוא שיצק את התבנית."