פיוטים / רבי אלעזר בירבי קליר

הפיוט הקדום הוא שירת קודש שייעודה ליטורגי: להחליף ולגוון חלקים מנוסח הקבע של התפילה בבית הכנסת בשבתות ובחגים. שירה זו התפתחה בארץ ישראל במאות הרביעית עד השמינית לספירה, ועם יוצריה הבולטים נמנים יוסי בן יוסי, יניי, שמעון הכהן בירבי מגס, ר' פנחס בירבי יעקב הכהן מכפרא, ר׳ יוחנן הכהן בירבי יהושע ור' אלעזר בירבי קליר (או: קיליר). קליר הוא החשוב שבפייטנים הקלסיים בארץ ישראל, והוא מן המרשימים בתולדות שירת הקודש העברית בכלל. הוא עיצב מחדש את מסורת הפיוט, והייתה לו השפעה רבה על דורות של פייטנים אחריו.

ההקשר ההיסטורי

אלעזר בירבי קליר (או: קיליר) נולד בארץ ישראל בשנת 570 לערך, ונפטר בשנת 640 לערך, זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי. בכמה מפיוטיו הוא ציין את מקצועו, "חזן", ואת שם עירו "קרית ספר" (המקום טרם זוהה).

אלעזר בירבי קליר יצר בתקופה שחוקרי הספרות מכנים "תקופת הפייטנות הקלסית". תכניה של הפייטנות הקלסית התבססו על המדרש ועל האגדה (זוהי "שירתה של התורה שבעל פה"): הפייטנים ביארו, דרשו ותיארו את הקריאה בתורה, כפי שהיא מתבטאת בכתבי חז"ל.

הצמידות למקורות שבתלמוד ובמדרש חייבה שימוש במילים שאינן מלשון המקרא. כיוון שלשון חז"ל היא לשון פרוזה, ונכללות בה מילים לא עבריות רבות, לקחו הפייטנים חופש לעצמם, ויצרו תחדישי לשון (למשל באמצעות גזירת פעלים משמות עצם וממילות יחס, יצירת שמות מפעלים ושימוש בבניינים שונים, הפיכת שמות עצם זכריים לשמות עצם נקביים ולהפך), הכול לפי כללי הדקדוק של לשון חז"ל (למשל ההנחה שבשורש של מילה יכולים להיות עיצור אחד או שניים).

הקישוט המרכזי בפיוט הקלסי היה האופן שדמויות וחפצים כונו: לפי תכונתם, תיאורם או אף שם הסמוך אליהם במקרא או במדרש, ולא בשמם המפורש. עוד קישטו הפייטנים את פיוטיהם בחריזה, ברמיזות (למקרא ולספרות חז"ל) ובאקרוסטיכון (שמי ואלפביתי).

הפייטנים הקלסיים לא כתבו פיוטים בודדים, אלא יצרו מערכות פיוט שלמות, מקיפות ורחבות, והן שולבו בתפילה. למשל "הקרובה" (מערכת פיוטים המשולבת בתפילת עמידה) ו"היוצר" (מערכת פיוטים המשולבת בברכות יוצר).

אלעזר בירבי קליר הוא המוכר מבין פייטני ארץ ישראל הקדומים, והפורה שבהם. הוא כתב מאות רבות של פיוטים מכל סוגי הפיוט הקלסי – לשבתות, לחגים ולמועדים ולאירועים קהילתיים ומשפחתיים (שמחות וימי אבל שיש בהם פעילות ליטורגית). בחייו הוא חידש פיוטים ישנים, והוסיף חדשים לאותם מועדים, וכך הגיעו לידינו קרובות כפולות רבות, ואפילו חמש קרובות שפייט למועד אחד.

המבנה של פיוטיו משוכלל מאוד, והם מביאים לשיא את צורות הפיוט הארץ-ישראלי הקדום. כן פיתח קליר סוגי חריזה ותפיסת קצב מורכבת. באקרוסטיכון, הוא היה הראשון לחתום לעתים בשמות של אנשים אחרים (למשל בניו וקרוביו), והוא הפייטן הראשון שבפיוטיו נמצאים בדרך קבע ובמקומות קבועים קטעי פיוט שאופיים מקהלתי במובהק.

בפרט הגדיל אלעזר בירבי קליר לעשות בחידושי המילים שבפיוטיו – למשל כשגזר מילים חדשות המושתתות על רמיזות מסובכות או על מילים מקראיות יחידאיות, כשגזר מילים מהארמית או כשחידש ביטויים בלי להתחשב במוסכמות העברית המקראית ובלשון חז"ל. כוחו היצירתי כה רב עד כי מעשה היצירה הזה בסגנון ובלשון נקרא על שמו "הסגנון הקלירי".

את הנושאים לפיוטים שאב אלעזר בירבי קליר מספרות המדרש, ואפשר שגם ממסורות שבעל פה שהיו מוכרות לחז"ל ולפייטנים. סגנון שירתו עשיר ביותר ועשיר ברמיזות, בחידודי לשון ובכינויים שלעתים הם רחוקים וקשים כחידות, מהטעם שיכול להבינם רק מי שמכיר את מרקם המקורות שהמחבר הסתמך עליו בכתיבתו. אף על פי כן, לשונו קולחת, ופיוטיו עומדים מעצמם גם כשהם נטולי הקשר, בזכות יכולתו של אלעזר בירבי קליר לעצב דמויות ומצבים חיים, דרמטיים ומרגשים. למשל בקינה "אז במלאת ספק", עימת אלעזר בירבי קליר בין הנביא ירמיה, היוצא מארמונו לשמע הרעש שהקימו מלאכי השרת בגלל בכייה של אישה, לאישה היפה והעלובה, שמתברר שהיא כנסת ישראל. על אף מצבה העגום, כנסת ישראל עומדת איתנה וגאה כאם שאינה נוטשת את ילדיה. במקום לשמוע את מוסרו של הנביא, היא מוכיחה אותו ופוקדת עליו. הפיוט עז-הבעה ונוגע ללב. הוא אמנם מתכתב עם מדרש רבה איכה, הקדמה, כד (מאוחר יותר הופיע חלק אחר של הפיוט בפסיקתא רבתי, פרשה כו, ד"ה: "אמר ירמיהו כשהייתי בירושלים"), אך גם ללא הכרת המקור אפשר להבין את הכתוב, ולהתרגש ממנו.

ניכר שאלעזר בירבי קליר השכיל להציג בפיוטיו, בבניין העלילה ומבעד ללשון, הן את דרכי ההסתכלות של חז"ל, הן את תפיסתו הייחודית ואת פרשנותו למדרשים.

קליר הוא המשורר המשפיע ביותר מבין משוררי הפיוט הקדום. כתבי יד של מאות מפיוטיו נמצאו בגניזה – עדות לתפוצתם ולעניין שגילו בהם. רבים מפיוטיו מופיעים במחזורי יהודי אשכנז ומנהג איטליה; יצירתו הפייטנית התפרסמה בכל תפוצות ישראל, והשפיעה על התפתחות הפיוט המזרחי (בארץ ישראל ובבבל) והמערבי (באשכנז, באיטליה ובבלקן) כאחד.

אשר לטיב יצירתו – הדעות חלוקות. ר' אברהם אבן עזרא מתח ביקורת חריפה על ר' אלעזר בירבי קליר, ופסל את פיוטיו לתפילה. אבן עזרא ציין לגנאי בעיקר את הלשון הכוללת בעיניו שימושי לשון "מוטעים", את הסתמכותו על המדרש המונעת מקוראים שאינם אמונים על המדרש להבין את פיוטיו ואת דלות ציורי הלשון בהם (פירושו לקהלת ה, א). אולם חסידי אשכנז העריצו את ר' אלעזר קליר, כניכר למשל מדברי ר' צדקיה בר אברהם הרופא (המאה ה-13) בספרו שבלי הלקט: "שמעתי מא"מ ששמע מרבותיו גאוני לותי"ר, שכשפייט ר' אלעזר 'וחיות אשר הנה מרובעות' (קדושה למוסף של ראש השנה) ליהטה אש סביביו". במאה ה-16 ר' חיים ויטאל העיד כי האר"י "היה אומר כל הפיוטים והפזמונים שתיקן ר"א הקליר", ושהוא ביכר את פיוטיו על פני פיוטי כל משוררי ספרד (שער הכוונות, "דרושי עלינו לשבח").

המחלוקת על טיב יצירתו נמשכה גם בתקופת חוכמת ישראל והעת החדשה. בין מבקריו היו שד"ל, מנדלי מוכר ספרים וביאליק. שני האחרונים כינו בלעג את סגנונם הקשה והחידתי של פייטנים בשם "סגנון אץ קוצץ", על פי פיוט של קליר. לעומתם, אליעזר בן יהודה העריך את כוח היצירה של קליר בעברית, וכלל את חידושיו במילונו. גם חוקרי הפיוט שלום שפיגל ומנחם זולאי קבעו כי אין לשונו מאולצת, כי אם להפך – היא מעוגנת במורשת הטבעית של העברית העתיקה, ומשקפת את לשון הדיבור החיה של העם באותם הימים.

מפאת היקפה הגדול של יצירת אלעזר בירבי קליר, היא טרם כונסה במהדורה מדעית. שולמית אליצור הוציאה מהדורות מדעיות חלקיות שעניינן קדושתאותיו של אלעזר בירבי קליר לשבתות הנחמה (1988) וליום מתן תורה (2000), וכן שבעתות שכתב לארבע הפרשיות (1991).

אליצור, ש' (תשנ"ז). "למקומו של היוצר במורשתו של ר' אלעזר בירבי קליר: גילויים חדשים". תרביץ,סו(ג), עמ' 351–394.

יהלום, י' (תשמ"א). "'אץ קוצץ': גישות ועמדות בשאלת סגנון הפיוט ולשונו", מחקרי ירושלים בספרות עברית א, עמ' 167–181.

פליישר, ע' (תשמ״ה). "לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר' אלעזר בירבי קיליר". תרביץ, נד(ג), עמ' 383–428.

ר' אלעזר ביריבי קיליר. בתוך הזמנה לפיוט.