ממזרח שמש / ז'קלין כהנוב
פסח במצרים
השעה היתה חגיגית ונפלאה: זו הפעם הראשונה בחיי עמדו הורי לקחת אותי אתם ל"סדר" הפסח אצל הדוד דויד, וגדולה מזו, הייתי צריכה לשהות שם שלושה ימים שלמים עם דודני ז'אק ורוזה, בני גילי. סבם היה האח הבכור של סבי, ראש המשפחה – כלומר, משפחת אמי, שבאה למצרים מתוניסיה.
בכל שבת אחר-הצהרים היינו הולכים לביתו של הדוד דויד. המבוגרים ישבו מסביב לשולחן הערוך עוגיות ממולאות שקדים ותמרים, תאוה לחיך, שהיתה אופה הדודה מרימה, אשתו של הדוד דויד, ואנחנו, הילדים, היינו משחקים במסדרון הארוך, מתרוצצים אילך ואילך על גבי סקטים ועושים רעש גדול. מה נפלא להיות יחדיו שלושה ימים שלמים, ולעשות כטוב בעינינו!
אבל פסח היה גם ענין רציני, אף מסתורי. כל שנה היו הופכים את הבית, מחביאים כלים ומוציאים אחרים, ומכינים טונות של מצות מכל הסוגים. אותה שנה קנה לי אבא "הגדה", וכאשר הפכתי את הדפים והסתכלתי בתמונות, סיפר לי את סיפורנו. מה מוזר היה לחשוב שכולנו היינו במצרים לפני זמן רב, רב מאוד, בימים שניבנו הפירמידות, אותם שלושת המשולשים הוורודים שהייתי רואה מן המרפסת שלי, מעבר לנילוס. וכשהיינו משחקות ב"קלאס" על שפת הנהר – חדריה, מארי-תרז ואני – אולי במקום זה ממש, למטה מרציף האבן, מצאה בת פרעה את משה בתיבתו הקטנה, בין קני-הסוף של הנילוס.
גדולה היתה גאוותי שעמי הוא עם הבחירה. סוף-סוף, לא לכל אחד קרע אלוהים את הים לעבור בו בחרבה. למשל, לא חשבתי שיעשה נס כזה לבריטים כאשר ייצאו הם ממצרים.
בעונת הפסח היו רחובות קאהיר חיים ומענינים יותר מבכל ימות השנה. הם היו מלאים ערבים, חמורים קטנים, גמלים שאינם פוסקים מגירתם, וצרורות גדולים של ירק, שעתה זה נקצר, קשורים בתרמילים משני צדי דבשותיהם. הגם הערבים מצרים הם כאותם המצרים שהיו בימי פרעה? העודם אויבינו? אי-אפשר, – שלוא היה כך, לא היינו חוזרים למצרים. אבל אם עשינו שלום בינינו, מדוע עדיין היהודים חוגגים את הפסח ואומרים, כפי שסיפר לי אבי, "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". שאלתי את אבי, אבל תשובותיו לא היו ברורות כלל: כל אימת שהיו מדברים על דת, קשה היה מאד להבין.
על כל פנים, הייתי יהודיה, ואם מארי-תרז הקאתולית וחדריה-המוסלמית האמינו בדתותיהן, צריכה הייתי אני להאמין בדתי. אך כלום חדריה היא אוייבתי מפני שהיא מצריה? סיפרתי לה את המעט שידעתי על פרשת פסח, וכיצד נתייסרנו אנחנו היהודים, תחת ידי פרעה, עד שקרע לנו אלוהים את ים-סוף להוציאנו מבית-העבדים. "יא אללה", אמרה, "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!"
"גם אני אוהבת אותך", אמרתי: "אבל כל זה כתוב בספר שקוראים לו הגדה. אבא גם אומר, שפלשתין היא הארץ היעודה שלנו. אולי אינני בכלל מצריה כמוך, אולי זה נגד הדת שלי. אני עוד אינני יודעת".
חדריה פרצה בבכי והתנדנדה קדימה ואחורה, בשבתנו זו ליד זו על הדשא, רגלינו מקופלות תחתינו כישיבת בני המזרח. ניחמתי אותה: "אולי יש איזה הסבר בתפילה של ליל-פסח. אני עוד אגיד לך. הביטי, אולי עכשיו, שאתם מוסלמים, אתם כבר לא אותם האנשים כמו בימי פרעה, ואתם גם לא כמו הנוצרים, שכל הזמן שולחים אותנו להישרף בגיהנום".
חדריה עיינה בדברים, והעלתה פתרון של פיוס. "אבא שלי עלה לרגל למכה וכאשר הוא מתפלל הוא פונה אל מכה, אבל בכל זאת מצרים היא ארצו. אז, כמובן, את תעלי לרגל לפלשתין, כיוון שנבי מוסה שלכם הוליך אתכם לשם. פלשתין היא מכה שלך, וככה זה בדת, אבל מצרים היא הארץ שלך, ואנחנו תמיד נהיה חברות טובות".
דבריה של חדריה היו דברים של טעם, ובכל זאת, ניבא לי לבי שהענינים אינם פשוטים כל כך. אנחנו נבחרנו והבטיחו לנו שנחזור לארץ היעודה. כלומר, אולי זה נגד דתי – "חילול-הקודש" כמו שהיתה מארי-תרז אומרת – שאינני גם רוצה לחזור לשם להשתקע: אולי עליה לרגל איננה מספקת. גיליתי את ספקותי לחדריה, והיא אמרה: "לוא יכולתי, הייתי נותנת לך את הארץ היעודה. אבל, את יודעת, הבריטים שם, כמו במצרים. הם לא ירשו לך ללכת לשם".
כאשר היינו נפגשות בלווית מארי-תרז, כשתי קושרות, היינו מתכננות את המהפכה שלנו, חדריה ואני, ומשכתבות את ההיסטוריה בלשון הווה ובסיום "טוב". משום-מה נהפך הכהן הרשע, שהכביד את לב פרעה נגד משה ועמו, לנכרי אדמוני, שדמה דמיון מופלא לראש-המשטרה הבריטי, שהיינו רואות אותו רוכב בגאווה על סוסו הלבן. אבל פרעה הבין את מזימות הרשע שלו, ושילוחו לארצו. אחר-כך שוחח פרעה עם משה (את הפגישה אירגנה בת פרעה) והם הגיעו לכלל מסקנה, שהואיל ואין במצרים מקום לשני העמים, יחזרו הבאים עם יוסף א הארץ היעודה, יחזרו בשלום, ותמיד יהיו ידידיהם ובעלי-בריתם של המצרים נגד כל העומדים מולם – הכמרים, החיילים וראש המשטרה. חדריה ואני נהנינו מאד מהסדר זה.
סוף-סוף הגיע היום הגדול, יום הפסח. הכל היה יפה מאד בביתו של הדוד דויד, השולחן היה ארוך כל-כך, עד שעבר בתוך הדלת הרחבה – בין חדר-האוכל ובין הטרקלין, כדי שיהיה מקום לכל הנאספים – ארבעים נפש. הכל היה מצוחצח – כלי הבדולח, כלי-הכסף, הפרחים וסל גדול מכוסה מפת ברוקאד ותחתיה כל הדברים שאוכלים בפסח או משתמשים בהם ב"סדר". בראש השולחן ישבו הזקנים, לאורך צלעותיו – הזוגות, ובקצה התחתון ישבנו אנחנו, הילדים. אני ישבתי בין ז'אק ובין רוז'ה. הראיתי להם את ה"הגדה" שלי, וכאשר הגיעו לתמונה של בת פרעה, ששדיה השטוחים ביותר היו חשופים, אמרו שמעולם לא ראו דבר מגוחך כל-כך. הם חטפו את הספר ובזחלם תחת השולחן הגיעו אל הוריהם להראות להם את התמונה. כולם בתור הסתכלו בעיון בשדיה של בת פרעה וצחקו, והתלוצצו הלצות. חצופות קימעה, שרק למחצה הבינותי אותן. לא תיארתי לעצמי שפסח ודת הם כך.
מכל מקום, אבא נראה רציני כאשר פתחו באמירת ה"הגדה", ואני התגאיתי בו מאד, כיוון שהיה בקי כל כך והיה עוזר לזקנים, שכל הזמן איבדו את המקום ב"הגדה". קולות הגברים היו כרעם, כהמיית גלים, אבל מעורבים בצחוק, כי במשפחתה של אמי לא לקחו שום דבר ברצינות, חוץ מאוכל ועניני משפחה. אמירת ה"הגדה" נמשכה וגילו את הסלים, ועם כל קטע היו אוכלים משהו, – כזית צלי כבש, ביצה קשה, מצה עם חסה וחרוסת, – בעיני היתה זו ריבה טעימה ביותר, עשויה מתמרים, דבש וכל מיני אגוזים, והכל צעקו: "אל תפטמו עצמכם בחרוסת – יש עוד סעודה דשנה". אחר-כך היו הבחורים שבמשפחה קמים, מרימים את הסל ורצים סביב השולחן והיו מוסרים אותו זה לזה מעל ראשי הכל, סימן למזל-טוב. ז'אק, רוז'ה ואני קפצנו וקפצנו, כדי לנגוע בראשינו בסל. זה היה משעשע מאד.
הסעודה היתה נפלאה ועליזה מאד, אבל אני הייתי אומללה כאשר הורי הלכו הביתה. רציתי לשאול את אבא על המצרים וכל הענינים האלה, ואם אלוהים עודנו עושה נסים או שולח מכות.
זמן קצר לאחר שחזרתי הביתה, שוב נפגשתי עם חברתי חדריה, והיא רצתה לשמוע את הכל על אודות הפסח. אבל לא יכולתי לספר לה על עשר המכות שבאו על מצרים. התביישתי יותר מדי, ואחר-כך, חשבתי, שאולי לא טוב ליהודים שהמצרים יידעו על עשר המכות שהביא עליהם אלוהים כדי להציל את עם הבחירה, אפילו הם עכשיו מוסלמים. בהבעת פנים מיסתורית רבת חשיבות אמרתי לה, שהדת היא סודית, ואסור לספר על תפילות הפסח. חדריה נפגעה, ושוב לא היינו חברות טובות כל כך. במרוצת הזמן, נותק הקשר בינינו.
פסחים רבים עברו מאותו פסח ראשון שלי, וכעת אנו עורכים את סדר-הפסח בארץ היעודה. אבל לעתים קרובות אני רואה את הנילוס ואני נזכרת בחדריה שרצתה לתת לי רגעים נדירים של חן ושל חירות, שיש לילדים כאשר ממציאים הם עולם חדש ומציעים אותו זה לזה בחיוך.
מתוך: ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, "יריב" הוצאה לאור, 1978, עמ' 20-23.
כתיבתה של ז'קלין כהנוב היתה משהו לא מוכר - אישה שמדברת על הפער בין המזרח למערב ונותנת מענה לשאלה זו.
רקע
כשהלך ונפער השסע העדתי בישראל; כשזעקת "הפנתרים השחורים" נענתה בתגובה האטומה והמתנשאת של גולדה מאיר: "הם לא נחמדים"; כשרעיון "כור ההיתוך" תבע בעיקר מבני עדות המזרח לנטוש את הנכסים התרבותיים שלהם, הייתה הוגה אחת שהשמיעה קול אחר. במקום פילוג, קיטוב ומחיקה הציעה ז'קלין כהנוב ערכים של חיבור, שותפות והפרייה הדדית.
כהנוב הייתה בין הראשונות להציע להסתכל על סבך הזהויות המסוכסכות במרחב הארץ-ישראלי דרך הפרספקטיבה הים-תיכונית. בהשפעת המציאות הרב-תרבותית שספגה בילדותה במצרים, ניסחה כהנוב את החזון הפוליטי והתרבותי שלה כוויתור על ההיאחזות בזהויות קבועות ויציבות. היא אימצה וקידמה את התפיסה ההיברידית, הפתוחה לדיאלוג ולהזדהות עם האחר.
ההקשר ההיסטורי
ז'קלין שוחט (כהנוב) נולדה במצרים בשנת 1917. כבת לאב ממוצא עיראקי ולאם ממוצא תוניסאי גדלה כהנוב באווירה רב לשונית ורב-תרבותית – בתוך הקהילה היהודית של קהיר, תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, בבית הספר הצרפתי ובסביבה ערבית. ב-1941 היגרה לארצות הברית, שם למדה באוניברסיטת קולומביה והחלה לפרסם יצירות באנגלית, ובעקבותיהן – לזכות בפרסים ובאותות ציון.
ב-1954 עלתה כהנוב לישראל, ובמהרה החלה לפרסם רשימות פרי עטה בעיתונים ובכתבי העת המקומיים, שהמרכזי שבהם היה כתב העת קשת. מרבית רשימותיה נכתבו במקור באנגלית ותורגמו בידי מגוון מתרגמים.
כתיבתה האישית של כהנוב, הימנעותה מפתוס ומנקיטת עמדות נחרצות, והקול הברור והבטוח שהשמיעה היו חידוש בנוף האינטלקטואלי בישראל. במהרה רכשה כהנוב מעמד של הוגה מקורית וחשובה. בכתיבתה היא הציעה אפשרות רוחנית, קוסמופוליטית ומודרנית, אך עם זאת מעוגנת במרחב המזרחי-לבנטיני, בתרבותו ובמסורתו.
מבחר מהמסות ומהמאמרים שפרסמה לאורך השנים בקשת יצא ב-1978 בספר ממזרח שמש בעריכתו של אהרון אמיר. ב-1979 נפטרה ז'קלין כהנוב.
רעיונות מרכזיים
בממזרח שמש יש מגוון של טקסטים מסוגות שונות, בהם רשימות אוטוביוגרפיות על ילדותה של כהנוב במצרים ועל יחסיה המורכבים עם בני קהילתה שהתפזרו בכל העולם; ניתוחים סוציולוגיים של המצב בישראל ושל בעיותיה של קהילת יהודי המזרח בה; מסות על מעמד הנשים ועל יחסי יהודים-ערבים, וביקורות ספרות. על אף הגיוון בסוגות ובתמות, למסות שכתבה יש תשתית רעיונית משותפת.
דוד אוחנה סיכם זאת כך: "המודל שכהנוב מציעה הוא יהודי, פמיניסטי, ים תיכוני; מודל המבוסס על זיקות גומלין, על השראות הדדיות ועל עמדות שוויוניות. […] אין חובה לדמיין 'אחר': ואפשר לבולל גבולות ולחיות בין שני עולמות ואף יותר". ("ז'קלין כהנוב: דיוקן ים תיכוני עם הגברת", בתוך: בין שני עולמות, ז'קלין כהנוב, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 27).
המסה שמובאת כאן מדגימה היטב את עקרונות יצירתה של כהנוב. היא מתארת את קשר הילדות בינה לבין חברתה המוסלמית במצרים. על רקע ההכנות לסדר פסח שתי הילדות מנסות להבין את פשר העימות בין בני ישראל למצרים כפי שהוא מתואר בהגדה. לפי פרשנותן, שני העמים – בני ישראל והמצרים – היו למעשה ידידים ובעלי ברית, והקולוניאליסטים הרעים הם שסכסכו ביניהם.
המפגש של ז'קלין הקטנה עם עולם המבוגרים והדת הממוסדת מפרק את הפנטזיה האוטופית של הילדות. אך פנטזיה זאת נשארת, בעבור כהנוב הבוגרת, מודל של דו-קיום ושל חירות אמתית: "כאשר ממציאים [הילדים] עולם חדש ומציעים אותו זה לזה בחיוך".
השפעה והתקבלות
במרוצת השנים הייתה כהנוב למבשרת ולמייצגת מובהקת של החלופה הפוליטית הים-תיכונית, חלופה ששואפת לפורר הגדרות והייררכיות מקובעות של זהות ושל יחסים חברתיים. את רעיונותיה אימצו פעילי שלום, פמיניסטיות ופעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית. הם השפיעו על דור של סופרים וסופרות, אינטלקטואלים, ישראלים ולבנטינים, שמצאו את קולם הייחודי כיוצרים בעזרת הפרספקטיבה שייצגה כהנוב.
רבים מהרעיונות שביטאה כהנוב מתקשרים עכשיו עם ההגות הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאליסטית שהובאה לישראל מצרפת ומארצות הברית. אולם הרבה לפני שספרים עבי כרס נכתבו על כך בקמפוסים האוניברסיטאיים בעולם, ניסחה ז'קלין כהנוב את רעיונותיה בחן, בחדות ובבהירות בדירתה בבת-ים.