ילקוט מעם לועז / ר' יעקב כולי

…..נאמר בתורה ואהבת לרעך כמוך. […] באותן שלש תיבות תלויה כל התורה כולה, שכל אחד המקיימם, הרי ודאי הדבר כי בשעה שרואה חבירו שרוי בטובה או שהצליח בעסקו לא יקנא בו לומר: איזה מזל גדול יש לפלוני שלפתע נתעשר. ולא ימצא קורת רוח בלקיחת ממון אחרים, ולא יענה את חבירו בלך ושוב לפרוע לו מה שהוא חייב לו, וכן ידון אותו תמיד לכף זכות שאם רואהו מקיים מצוה שיש בה גם תועלת אל יאמר כי עשה אותה במכוון. ואף שיש לו עילה לומר כך, יכבוש דעתו ויאמר בלבו: יתכן שאני הוא הטועה, וזה שעשה פלוני אינה לשום יוהרא ולא לשם כסף ועושר. והצדקה שהוא עושה אינה לשם השבח שישבחוהו אחרים. אלא עושה כן לשם שמים להשלים רצון השי"ת. וכל הדן חבירו לכף זכות מן השמים דנים אותו לכף זכות. ומצינו מעשה באדם אחד מצפת תוב"א שהלך לעיר אחת והשכיר עצמו לשלש שנים בביתו של בעל בית אחד. (יז) בסוף הזמן שהיה ערב יום הכיפורים אמר לבעל הבית: שלם לי את שכירותי, כי רוצה אני לשוב אל ביתי כדי לפרנס את ילדי. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות הרבה כפי ערך השכירות. אמר לו: אין לי פירות. א"ל: תן לי קצת קרקע ואני אמצא מי שיקנה אותה. אמר לו: אין לי קרקע. אמר לו: תן לי בהמות. אמר לו: אין לי בהמות תן לי כרים וכסתות. אמר לו: אין לי לבסוף נמאס לו לילך ולבקש בראותו שכל דבר שהוא מבקש ממנו הוא אומר לו שאין לו. והוא ידע כי אינו חסר אחד מכל הדברים האלו, וכך חזר לעירו בפחי נפש בלי כל נכסים. אחרי המועד לקח בעל הבית באמתחתו סכום כסף שהיה חייב לו כשכירות, ולקח עוד שלש בהמות ומטען אוכלים, אחד של יין ואחד של פירות, והלך לצפת והניחם בבית השכיר. אחרי שאכלו ושתו שלם לו את דמי השכירות. אמר לו: מה חשבת בלבך כשבקשת ממני לשלם לך שכירותך ואמרתי אין לי מעות? אמר לו: דנתי אותך לכף זכות, אמרתי שמא נזדמנה לך מציאה והוצאת כל הכסף ונשארת בלי כסף (יח) ומפני שהיה ערב יום כיפור לא מצאת למי למכור קצת מהם לשלם לי. כשאמרת לי תן לי בהמות וסירבתי במה חשדתני? אמר לו: חשבתי שמא השכרת אותם לאחד ואין אתה יכול לקחתם תוך הזמן. א"ל כשבקשת ממני שדה ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני: א"ל: חשבתי שמא מסרת שדותיך לאריס בכך וכך כורים לשנה ונחשב הדבר שאינו שלך. א"ל כשבקשת ממני פירות במה חשדתני? א"ל חשבתי אולי עדיין לא הפרשת מהם מעשר כי היה ערב יום כפור ואין שהות להפריש מעשר. כשבקשתני כרים וכסתות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני? א"ל חשבתי שמא הקדשת כל נכסיך. אז נשבע לו בעה"ב ואמר לו: באמת כך היה כי כל נכסי הקדשתי בגלל הורקנוס בני שלא היה עוסק בתורה. ולכן לא רציתי לההנות אותו מנכסי. וכשהלכתי לחברי שהם תלמידי חכמים בחלק הדרומי הם התירו לי את הנדר. וכשם שדנת אותי לכף זכות אף המקום ידון אותך לכף זכות. (יט) ואע"פ שאין ראוי לו לאדם להקדיש את כל נכסיו כי זה נקרא מצוה הבאה בעבירה, כי החבר מאבד כסף שהלוה לו ושכירו מאבד הכסף שהוא חייב לו, אבל הענין הוא כך שדן אותו לכף זכות שהוא הקדיש המטלטלין והנכסים, אבל לא הקרקעות והבהמות. אבל הם היו חכורים בידי אחרים וכן לא היה יכול למוכרם או לפורעו. כי לא היה יכול ליקחם תוך הזמן.

ומן הספור הזה אנו למדים עד כמה חייב אדם לדון את חבירו לכף זכות ואף לתלות הדבר בסיבה רחוקה מאד, כמו כאן שתלה שהקדיש כל נכסיו אע"פ שזה דבר שאין אדם מעלה בדעתו לדון לכף זכות מעין זו. ולכן אם רואה אדם חבירו עושה דבר ואינו מוצא לזה שום זכות הוא צריך לדון אותו לכף זכות ולומר בודאי היתה לו איזה סיבה שנהג כך שאינו יכול לשערה. ועי"כ לא יהיה לו שנאת חנם לשום אדם ולא ישמח לגרום לו נזק ע"י לשון הרע לפני אויביו. ותמיד ישמח לעשות טובה לבני אדם בכל מה שיזדמן לו לידיו. וכן על דרך זה כשיחשוב לטובה ימצא הרבה דברים. הכלל הוא שכל מי שמקיים המצוה של ואהבת לרעך כמוך כראוי, וכל דבר שאינו רוצה שיעשו לו לא יעשה לאחרים בכך יקיים כל התורה ולא יהיה לו שום עון. (עמ' טו-טז)

[…]

(יח) ראשית. לאחר שהאדם נברא בחכמתו הרבה של הקב"ה, ועשה לו שתי עינים כדי לראות את העולם, ועל גביהם עפעפים כדי שיוכל לסוגרם בשעה שלפניו אשה שאינו שלו ושאר דברים רעים שאם רואה בעיניו, ישיאו יצר הרע לעבירה. ואין עצה אחרת מלבד סגירת העינים. וכן משמשים העפעפים לשינה ומנוחה להחליף כוח ובריאות כדי לעסוק בתורה. וכן עשה לו שתי אוזנים לשמוע. שתי נחיריים באף כדי לשאוף רוח וכן כדי ליהנות מן הריחות הטובים המחזקים לבו, וכן כדי לפלוט הכיח והליחה המצטברים בגלל היסודות. עשה לו פה כדי שידבר בדברי תורה ולאכול ולשתות. (יט) אמר רבי שמעון בר יוחאי: אילו הייתי בזמן מתן תורה, הייתי מבקש מלפני הקב"ה ואומר לו כי מן הראוי שיהיו לו לאדם שתי פיות: האחד בשביל לעסוק בתורה. השני כדי לדבר. אבל אח"כ התחרט ואמר: אילו היה כן היה גרוע בהרבה, כי האדם ידבר עם שני הפיות לשון הרע ודברים בטלים, שהרי אם בפה אחד הוא מדבר כך, בשני פיות לא כל שכן. (כ) וכן עוד יתרון יש בפה אחד, כי פעמים האדם לומד ופעמים הוא מדבר. ובאותו הפה שהוא מדבר בו לשון הרע ונשבע לשקר ואוכל מאכלות אסורות, בו בעצמו הוא מתקן החטא כי מבקש מה' שיכפר לו ושינצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה. וכן עשה הקב"ה לאדם ל"ב שיניים ללעוס המאכל ולטוחנו יפה כדי שיתעכל מהר ולא יגרום נזק. וכן עשה לו לשון לאסוף האוכל ולהופכו בתוך הפה. וכן כדי להבהיר דיבורו, כי בלעדיו אי אפשר לדבר. ועשה לו קנה הנקרא וושט ופיו עגול שבו נבלעים המאכל והמשקה. הוא התקין לו גרגרת כדי לשאוב מרוח החי של הלב לפנים הריאה ולהעלותו לנחיריים ולפה, כי דרכו יצא קול הדיבור הבא מן הסימפונות. עשה לו הלב שהוא מלך האיברים ששם משכן הנפש החיה ובו הוא חושב כל מיני מחשבות. עשה לו האיצטומכא שהיא הקיבה המקבלת כל מה שאוכל ושותה האדם ומזין את כל הגוף במזון כדי להשיב נפשו. (כא) כי מתמצית האוכל נעשה השומן. וכשמזדכך השומן ונעשה דק, הופך לדם. וממיטב הדם נעשה זרע, והשאר נפלט מן הגוף. עשה לו הכבד בצד הימני, ומרה אדומה בעל הרבה דם. הכבד להחם הקיבה, כי בכוח הכבד ורוב דמו והמרה האדומה מתבשל האוכל והמשקה בתוך הקיבה שלא יתקלקלו. עשה לו מעיים כדי לקבל בהם את הפסולת של האוכל והמשקה, והם מפותלים ומסובבים כמו פקעת נפלאה כדי שהפסולת של האוכל יסתובב ויצא מעט מעט, עד שיגיע למקום יציאתו. שאילו היו ישרים היו מתרוקנים מיד ואי אפשר היה לאוכל להתקיים שם.

עשה לו שתי כליות. אחת בצד הימני ואחת בצד השמאלי כדי לחמם את המעיים ולחזקם כדי שיוכלו לעשות תפקידם. ועוד, כי הלב חושב, והכליות יועצות. הימנית מייעצת עצה טובה והשמאלית עצה רעה. עשה לו הטחול בצד השמאלי עם המרה השחורה כדי לצנן ולרענן את בני המעיים, והקרביים שלא יתייבשו מחום הכבד שמרתו ודמו חמים. וכן כי הטחול משמח האדם ועי"כ בא הצחוק. עשה לו עצמות של השידרה, וכן שאר העצמות המתואמות יפה כמו בנין מתוקן וכיסה אותם בבשר כדי שלא יצטנן. עשה לו עורקי דם שהם כמו צנורות ההולכים בכל הגוף סביב מצד אל צד. עשה לו המתנים שמחזקים את חיבור העצמות והאיברים. עשה לו אברים וחוליות בשדרה וחוליות באצבעות הידים והרגלים והזרועות והשוקיים והברכים והקרסולים וכפי הרגל וחוליות הצואר, וכתפים כדי שיוכל להתכופף ולהשתטח מלוא פניו, או כלפי מעלה. להתייצב על רגליו כרצונו. (כד) שאם היה חלק אחד לא היה יכול לעשות שום דבר מאלו הדברים כפי ששמעתם על הפיל שאם נופל אינו יכול לקום בגלל שוקיו שהם עשויים חלק אחד. וכן האריה צוארו עשוי חלק אחד, שאם אדם בא לו מאחוריו אין האריה יכול להפנות פניו לראותו והוא צריך להחזיר כל גופו (כג) ולכן אמרו חז"ל שראוי יותר לעבור אחורי ארי ולא אחורי האשה. כלומר כי זה שהולך אחר הארי הוא בטוח כי הארי אינו יכול להפוך לועו כדי לאוכלו, ועד שיסובב כל גופו יש בידו שהות לברוח ולהינצל מידו. ואילו זה שהולך אחרי האשה יש סכנה שיצרו יחטיאו ויאבדו מן העולם הבא. ולכן צריך האדם להתרחק ולא ללכת אחורי האשה. ואם נזדמנה ברחוב, הוא צריך להמתין עד שתלך, כפי שנבאר בפרשת חיי שרה. ועוד רמז יש כפי שהראינו לעיל בפרק ד' כי מזל אב הוא אריה ומזל אלול נקרא בתולה, ולכן יעצו לנו חז"ל, שהאדם צריך ללכת בדרכי היושר מוקדם אחרי ארי, היינו אחרי מזל אב ואל ימתין עד אחר מזל בתולה, כי בודאי אין ראוי לו להמתין מלעשות תשובה עד ראש השנה, אלא אחרי חודש אב חייב אדם לחשוב בנפשו, וכך יש לו כל חודש אלול לשוב בתשובה, וכשיבא ר"ה יהיה טהור.

התקין לאדם עור על בשרו ועצמותיו שהוא מלבוש נאה שמכסה על הגוף שיהיה חם ומצילו מן הרוחות. עשה לו הגולגולת שהוא מלך האיברים, ובתוכו התקין המוח ששם משכן הדעת והמחשבה. ועשה לו ליחות סביב המוח שלא ייבש המוח והעינים מכוח החום של האדים העולים מן המעיים אל הראש. ועשה לו שערות בראשו כדי שלא יקבל צינה, שכן הגולגולת אינה אלא עצמות ואין בה בשר. עשה לו שערות בזקנו כדי ליתן דמות לצורת פניו ובכך יהיה ניכר בין זכר ונקבה. (כד) וכל שערה ושערה היא נפרדת, שאם יהיו שתי שערות במקום אחד יחשיכו העינים מלראות. עשה לו ידים כדי שישה בהן מלאכה, וליקח בהן הספר לקרוא בו ולעשות שאר המלאכות לפרנסתו. עשה לו רגלים שהם העמודים והיסודות של הגוף, שהולכים בהם ובאים בהם לכל מקום שרוצים. עשה לו טבור כדי שיקבל דרכו את האוכל בשעה שהוא נמצא בגוף אמו מזמן שנוצר ועד שנולד.

(כה) כי בשעה שהאדם נמצא בתוך בטן אמו הרי הוא דומה לפנקס כפול בשתים. ויש אומרים: כאגוז הנמצא בתוך כד מים. ושני ידיו על שני שוקיו (כו) ושני אציליו (מרפקי) ידיו על שני ברכיו. שני עקביו תחת בית מושבו. וראשו על ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח, כי דרכו אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה. ואינו מוציא כלום מגופו, שאם כן הורג את אמו. וכשנולד נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאם לא יהיה כן אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו למראשותיו ורואה מסוף העולם ועד סופו בשעה שהוא נמצא בבטן אמו. ובכל ימי חייו של האדם אין ימים טובים יותר מאלו. ושם מלמדים אותו כל התורה. ומשביעים אותו שבועה זו: תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומר לך שאתה צדיק אבל בעיניך תיראה רשע כדי שתדאג לחזור בתשובה שלמה, כי זה שמחזיק שלם הוא הולך ושוקע בחובות בלי פרעון. ואומרים לו דע כי הקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן לך טהורה היא, אם תשמור אותה בטהרה מוטב, ואם תטמא נפשך דע כי יטלוה ממך. כי שלשה שותפים יש בך. הקב"ה ואביך ואמך: מכוח האב נוצר מוח שבראשו והגידים והצפרנים והעצמות ולובן שבעין. ומכוח האם נוצרים העור והבשר ושערות והשחור שבעין, וע"י שניהם מתחבר הגוף לגמרי. אבל הוא גוף מת שאינו יכול לא לשמוע ולא ללכת ולא לדבר. אבל הקב"ה זורק בו רוח ונשמה קדושה וזיו פנים וראית העינים ושמיעת האזנים והדיבור והילוך הרגלים, וחכמה ותבונה. וכשמגיע זמנו להיפטר מן העולם הזה דומה הדבר לשותפים הרוצים להפרד, שכל אחד נוטל הנכסים שהכניס והולך. כאן: השי"ת נוטל חלקו שהיא הנשמה, ומניח הגוף שהוא חלק אביו ואמו. (עמ' פז-פט).

מתוך: יעקב כולי, ילקוט מעם לועז, כרך "ספר בראשית, פרשיות בראשית – ויראה", תרגם מלאדינו שמואל ירושלמי, הוצאת ח. וגשל בע"מ, ירושלים, תשכ"ז.

הילקוט מעם לועז הוא אנתולוגיה תורנית רחבת היקף שמשלבת שלושה מענפי היצירה של ספרות ישראל – מדרש, הלכה ואגדה. באנתולוגיה 32 כרכים, והיא נכתבה בלאדינו מתחילת המאה ה-18, עד למאה ה-20.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות