טבעות עשן / לאה גולדברג

מזה כמה עשורים שמאות אלפי ילדים בישראל הולכים לישון מדי ערב לקול סיפורי ושירי הילדים המשעשעים והקסומים שכתבה לאה גולדברג, אך לה עצמה לא היה ילד משלה. היא אחת המשוררות הידועות בישראל, שיריה זכו למאות לחנים וביצועים, אך כשכתבה את קורות חייה בבקשה להתקבל למשרה באקדמיה, ציינה גולדברג שהיא כותבת שירה ופרוזה כלאחר יד ובאגביות.

היא כתבה במגוון סגנונות פרוזה, אך אי אפשר לטעות בחותמה האישי בכל שיריה.

דמותה השתקפה מיצירתה, נוגה וכמהה לאהבה בלתי מושגת, בעיקר למשורר האגדי אברהם בן יצחק (סונה). אהבה זו תועדה במחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון" ובעקיפין גם בספרה פגישות עם משורר.

ההקשר ההיסטורי

לאה גולדברג נולדה בקניגסברג ב-1911, אך העבירה את מרבית ילדותה ונעוריה בעיר קובנו שבליטא, ובה סיימה את לימודיה בגימנסיה העברית. היא למדה באוניברסיטאות ברלין ובון, וקיבלה תואר דוקטור בבלשנות שמית ב-1933. גולדברג החלה לכתוב ולפרסם שירים בעברית עוד בליטא. כאשר עלתה ארצה ב-1935 השתלבה בחוגים הספרותיים בארץ ונמנתה עם חבורת "יחדיו" שהנהיג אברהם שלונסקי. בשנה שבה עלתה, 1935, ראה אור קובץ שיריה הראשון טבעות עשן.

בספרה 'טבעות עשן' מופיעים מוטיבים רבים שיחזרו בשירתה לאורך השנים. הבולט שבהם הוא כמיהה עצומה לאהבה רומנטית שכמעט תמיד אינה מושגת, או מושגת לרגע ונמוגה מיד. אולי סוד קסמה של גולדברג טמון ביכולתה לתאר בשיר אחד או בכמה שירים את מחזור חייהן של אהבות נכזבות, בתמהיל של יופי מלא תקווה, מציאות דאובה, דיוק מכאיב, בדידות נוגה וחרדה מצמיתה.

"וכרוחות רודפות אחר חלום-שלכת/רודף הלב אחר הזכרון" כתבה בשירה "דרכים בסתיו". דימוי קסום זה, המשלב בין מרדף ל"חלום שלכת" נוגה, מבהיר את המתח המתקיים תמיד בשיריה בין הכמיהה לאושר האהבה לידיעה שהאושר הזה נמצא תמיד כמעט בהישג ידה, אך מעבר לו, או מושג רק לרגע קט שאחריו – שלכת.

גם כשגולדברג תיארה מסע בארץ אחרת (כנראה איטליה), היא ראתה את פסלי "המדונות על פרשת הדרכים" והתמקדה בצערן על הילד שאבד: "מדונות מעץ בלות ודוממות/יודעות הוא לא יקום עוד לתחיה". מחזור שירים שלם בספר נקרא "האחרת", והוא מוקדש רובו ככולו לתיאור משולש אהבים בין גולדברג, אהובה והאישה האחרת שאהובה מעדיף על פניה. כך את תיארה גולדברג בשיר הנושא את "האחרת": "ראיתיה מרחפת במחול: / צעירה, גמישה ומנצחת", ואת עצמה היא ציירה בפורטרט לא מחמיא: "במראה מולי-פה רחב ומר, / על המצח קמט דק נמתח. / רק עתה אבין מדוע הוא אמר: / 'לי לא טוב איתך'".

היבט מעניין בספר זה של גולדברג הוא יחסה לארץ ישראל. אף שבספר מוזכרים מקומות רבים בשמם ובתיאורם (מנזר פוז'יסלי, ברלין, הודו, סין), הרי שארץ ישראל (המנדטורית) אינה מופיעה כלל בשירתה, לפחות לא בשמה. במובן הזה הקדימה גולדברג את אלתרמן ביוצרה שירה שאינה משמשת את הרצון של התנועה הציונית להנכיח את ארץ ישראל ונופיה ביצירות התרבות והאמנות, ומעדיפה ליצור מעין ארץ מטפורית מנותקים שיריה מכבלי המקום הגאוגרפי. כך מתבהר הפרדוקס של מחזור שיריה "משירי ארץ אהבתי" שהופיע בספר ברק בבוקר (1955), והתפרסמו מאוד משום שהולחנו והיו לפזמונים פופולריים שהושרו בפי חווה אלברשטיין ורוחמה רז. על אף שם המחזור, השירים מתאימים יותר לנוף המזרח אירופי שבו גדלה גולדברג ופחות לארץ ישראל. אף שרבים ניסו לפרש על איזו ארץ שוררה גולדברג, התעלומה נשארה בעינה.

גולדברג זכתה בפרסים רבים בחייה ובשנת 1970 זכתה בפרס ישראל. בניגוד למשוררים מוערכים רבים ששירתם נותרת נחלת מתי מעט, גולדברג היא ללא ספק מן האהובות והנקראות במשוררות גם כיום, שנים רבות לאחר מותה. ספריה נמכרים ועשרות משיריה הולחנו והיו לשירי עם: "סליחות", "ימים לבנים", "הוא (בואי כלה)", "ולא היה ביננו אלא זוהר", "את תלכי בשדה" ועוד רבים אחרים נעשו מזמן לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. אך ככל הנראה קהל המעריצים העיקרי של גולדברג, עד היום, הוא ילדי ישראל. "דירה להשכיר", "פזמון ליקינטון", "המפוזר מכפר אזר" ו"איה פלוטו" (גולדברג עיבדה את סיפורה של דינה רון וחרזה אותו, לכן על גבי הספר כתוב "לאה גולדברג – חרוזים") מוקראים מדי יום וערב לילדי ישראל, והם מורשת חיה ליצירתה של לאה גולדברג.