מחכים למשיח

בשנת 1983 חוותה מדינת ישראל משבר כלכלי קשה, אשר לימים כונה "משבר מניות הבנקים". החל משנות ה-70 פעלו שלושת הבנקים הגדולים במדינה ("הפועלים", "לאומי" ו"דיסקונט") לווסת את שערי מניותיהם על מנת להבטיח עלייה מתמדת ורצופה של שערי המניות. מניות הבנקים, כאפיק השקעה, נחשבו לאמינות במיוחד, ורבים מאזרחי ישראל התפתו להשקיע בהן. היו שמכרו את דירת מגוריהם והשקיעו את כל הונם במניות הבנקים, והיו שלקחו הלוואות והשקיעו אותן במניות הבנקים מתוך חישוב שהשקעה זו תניב סכומי כסף גבוהים יותר מהסכומים שיהיה עליהם לשלם על ההלוואות. באמצע 1983, כאשר חלקים גדולים מדי מהציבור החלו למכור את מניות הבנקים, לא יכלו הבנקים לעמוד בוויסות המניות ולקנות אותן. כך "נפלו" מניות הבנקים ויצרו משבר כלכלי חמור שגרם לרבים לאבד את כספם ורכושם.

בכדי למנוע את התמוטטת הבנקים, ובעקבותיה את התמוטטות המערכת הכלכלית בישראל, התערבה הממשלה והלאימה את הבנקים, כלומר הממשלה הפכה למחזיקה הראשית במניות הבנקים, והבנקים עצמם הפכו לרכוש המדינה. צעד זה סייע לבנקאות הישראלית להמשיך ולפעול, אך המשבר הכלכלי השפיע עמוקות על הציבור וגרר תסכול ואכזבה גדולה מהמערכת שהוליכה אותו שולל.

שנתיים לאחר מכן הוציא שלום חנוך את אלבומו, "מחכים למשיח", ושיר הנושא התייחס ישירות למשבר מניות הבנקים. "רבים מייחסים את 'מחכים למשיח' להתאבדותו של איש העסקים מיקי אלבין," אמר חנוך בריאיון ליוסי חרסונסקי באוקטובר 1985 ב"מעריב לנוער". "הם מחפשים הקשרים. אצל הנוער זה לא קורה. אני לא סוציולוג ולא בא לנתח תגובות של קהל, אבל זה כיף כששיר משפיע בכמה מישורים, בכמה רמות, מבלי לזלזל באף תגובה… השיר אינו רק אנטי-דתי, אלא אנטי-חילוני. יש בארץ אלמנטים ברורים של רדיפה אחרי פתרונות קלים."

משיח. השם הטעון כל כך: מצד אחד ה"מושיע", איש מפתח מרכזי שעומד בצומת החשוב ביותר; מצד שני חנוך מגדיר אותו בביטוי "ידו בכול ויד כול בו" – ביטוי תנכ"י שנאמר על לא אחר מאשר על ישמעאל, בנם של אברהם אבינו והגר השפחה המצרית. אין פלא שישמעאל ה"לא טהור" הושלך עם אמו אל המדבר ולא היה מייסד האומה העברית, כי אם – כפי שכתוב בקוראן – אבי האומה הערבית. לאחר שמשיח מוצג בתחילת השיר כ'איש המפתח' שכולם מחכים לו, אולי בלעג על ציפיית העם היהודי למשיח – הופך שלום חנוך במחי שורה את האיש המושיע למקביל לאב המייסד של האומה הערבית – ומשיח זה מצטייר מיד במקרה הטוב כמשיח שקר או סתם תחמן שמתעסק בכול, מעיין סוג של 'מגה קומבינטור' בעל שם אירוני להפליא.

כתסריטאי מצטיין חנוך מציג את המקום, הזמן והאווירה שבה מתרחשת ההמתנה למשיח. המקום – "משרד בצפון", הזמן – "אחר הצהריים". 'העולם שמתרוצץ' בחוץ מנוגד למצב ההמתנה התקוע בפגישה שבמשרדי"ארציאלי בע"מ יועץ". האווירה מתוחה, עשן סיגריות סמיך ולחיצת הזמזם שקובעת בְּאַדְנוּת בוסית שובניסטית: "תביאי לנו קפה".

המצלמה עוברת להיגד שמסתמן בפזמון החוזר כמין מנטרה: "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". הצמדת הביטוי "משיח לא בא" (ביטוי המחבר את כמיהת היהודים לאורך הדורות לביאת המשיח) לעובדה שהוא אפילו"לא מטלפן" היא הברקה מילולית המבלבלת את המאזין בכל פעם מחדש: האם המשיח שהשיר עוסק בו הוא המשיח האמיתי או משיח סמלי? ייתכן שהוא שניהם, גם המשיח האמיתי וגם ה'קומבינטור' הישראלי האולטימטיבי, מפני שבשיר הזה זוהי שאלה שולית; מתברר שהשיר אינו עוסק במשיח – אלא במי שמחכה לו. 

שתיקה כללית
חמישה אנשים מתוחים
הדלת נפתחת
וירדנה כולה חיוכים
השחור ליהודה
התה לארציאלי הבן
ירדנה יוצאת
עזרא לא מפסיק לעשן
הנה כי כן מתחלפת
שעה בשעה
זקן ארציאלי יודע
שהוא לא טעה
נוטף זיעה ומרעים
בקולו על הבן.

משיח לא בא
משיח גם לא מטלפן…

הבית השני מגביר את המתח בחדר. כולם מתוחים, ורק האישה שנכנסת לחדר ("ירדנה") מחייכת. היא מגישה את המשקאות החמים וכך אנחנו מתוודעים לחלק משמות האנשים: "השחור ליהודה", ו"התה לארציאל הבן". על ידי השונים בסוג המשקאות ששותים השניים מסמל חנוך את ההבדל ביניהם: האחד שותה תה כמו פקיד בהסתדרות, בעוד השני מעדיף קפה שחור. "עזרא", ש"לא מפסיק לעשן", מעיד על הלחץ הגדול שבו נתונים יושבי החדר, ולאחר שהשעות חולפות מבין "זקן ארציאלי" ש"הוא לא טעה" בחשדותיו לגבי העסקה ולגבי העוסקים. מהי הטעות? בשלב זה איננו יודעים, אבל ארציאלי האב – דמות האב במשרד והאיש שמייצג בשמו את 'ארץ ישראל הישנה' אך ספק 'הטובה' – "נוטף זיעה" (סימן לאיש עמל אמיתי או אדם שנמצא בלחץ) ו"מרעים בקולו על הבן" על כך ש"משיח לא בא ומשיח גם לא מטלפן". כלומר, הציפייה של הנוכחים בנוגע לדבר מה שאמור לקרות איננה מתממשת. 

פעמון הכניסה
מנסר את אוושת המזגן
מקפיץ את ירוחם לדלת
חותך בעשן
ארציאלי הבן
מסתכל על אביו מהצד
ובפתח מתגלה
שוטר עם הכובע ביד
ויהודה אומר
משהו בטח קרה
אומר לו ירוחם
סתם לא שולחים משטרה
אומר השוטר הייתה תאונה.

ולכן משיח לא בא
משיח גם לא מטלפן…

בבית השלישי המתח שנצבר מגיע לשיא בדמות צלצול "פעמון הכניסה". ירוחם המעשן הלחוץ 'קופץ לדלת' בציפייה למשיח, ו"ארציאלי הבן מסתכל על אביו", כאומר: "הנה אתה רואה – בסוף הוא הגיע…". אך בדלת לא מופיע משיח אלא "שוטר עם כובע (של שוטר) ביד". האדם שבפתח מייצג את המדינה, וייתכן שהחום הוא שגורם לו להסיר את הכובע, אך יש לשים לב, שהסרת כובע רשמי מתרחשת על פי כללי הנימוס המקובלים, כשחובש הכובע פוגש אדם מכובד ממנו או כשהוא בא ובפיו בשורה רעה. יהודה מבין ש"משהו (חמור) קרה", ירוחם מוסיף ש"סתם לא שולחים משטרה", והשוטר מאשר את חששותיהם ומודיע ש"הייתה תאונה", "ולכן משיח לא בא…". 

תאונה למי
שואל ארציאלי הבן
תאונה למדינה
עונה השוטר המסכן
הבורסה נפלה
אנשים קופצים מהגג
גם משיח קפץ
והודיעו שהוא נהרג
הכול אבוד
בוכה עזרא דהן הקבלן
משיח בשמים
ואנחנו בלי הכסף כאן
וירדנה היפה ממלמלת
זה לא ייתכן.

משיח לא יבוא
משיח גם לא יטלפן…

בבית הרביעי האירועים מתגלגלים בקצה מהיר: ארציאלי הבן מנסה להבין בדיוק מה קרה. "תאונה למי"? הוא שואל, והשוטר – שזוכה לכינוי "מסכן" על שום הבשורה המרה שהוא בא לבשר – משיב שהתאונה היא לא למשיח אלא למדינה כולה. ומתוך הדברים אנו למדים במה עסקה העסקה האפלה. "הבורסה נפלה", "אנשים קופצים מהגג", ו"גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג". הבכי של עזרא דהן, שמתגלה כעת כקבלן, הוא על הכסף שאבד, כלומר – כל החמישה היו מעורבים יחד עם משיח באיזו עסקה שחיברה בורסה ונדל"ן, והציפייה למשיח – כמתווך שיעזור להם 'להביא את המכה' ולגרוף סכום כסף גדול מבלי לעשות דבר – מתנפצת לרסיסים ברגע שהם מבינים שהבורסה נפלה והכסף נעלם ואיננו; "משיח בשמים, ואנחנו בלי הכסף כאן".

תפקיד האישה היחידה בשיר עד כה, ירדנה, מתמצה בשלל תפקידים נשיים, על פי תפיסה פטריארכלית. היא מזכירה, היא מחוץ למעגל ההחלטות, היא מכינה קפה ותה וסרה למרות הבוס, ובבית זה היא מתוארת כ"יפה", תיאור מעלותיה החיצוניות, אך במקביל גם כמי שאינה מסוגלת להשלים עם המציאות ו"ממלמלת"לעצמה: "זה לא ייתכן". בריאיון עם צאת האלבום אמר חנוך כי ירדנה איננה דמות ספציפית אלא ביטוי לשוביניזם הגברי הישראלי. 

דצמבר המר
זעקו כותרות בעיתון
ושר האוצר נתן במבט ריאיון
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות
באותה הקלות ייעלם
האזרח הקטן
נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת
ירדנה יותר מהכול
הולך למילואים
וסופר את הכסף שאין."

ומשיח לא בא
משיח גם לא מטלפן…

הבית החותם את השיר מתנתק לרגע מהסיפור של חמשת האנשים שבחדר ומתאר את התמונה הגדולה: כותרות העיתונים עוסקות בחודש "דצמבר המר" ושר האוצר מתראיין ב"מבט" – אירוע מרכזי במיוחד שכן באותם שנים היה במדינת ישראל ערוץ טלוויזיה אחד בלבד שנקרא "הטלוויזיה הישראלית" (כיום "הערוץ הראשון"), ו"מבט", שהייתה מהודרת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית, נחשבה כ'מדורת השבט'. בראיון מאשים השר את הציבור באבדן כספו ואומר ש"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", ואם הכסף "בא בקלות" – כלומר מגיע מעסקאות שאינן קשורות לעבודה של ממש אלא למשחקים בבורסה – אין לציבור על מה להתפלא שהכסף נעלם בקלות; "האזרח הקטן" הוא זה שיישא בנטל ההתפרעות של שוק ההון, ולכן הוא"ישלם בגדול".

אבל את הדובר מעניינת "ירדנה יותר מהכול". הוא "הולך למילואים", כלומר ממלא את חובתו לחברה, ו"סופר את הכסף שאין". מתברר שגם הדובר הפסיד את כספו, ובכל מקרה "משיח לא בא" ו"גם לא מטלפן". המצב העגום של אבדן נמשך ומתמשך וגם הציפייה לגאולה לא מתממשת. 

כן, כן משיח גם לא מטלפן.

מבחינה מוזיקלית, השיר של חנוך יוצר מתח אינסופי על ידי שימוש בכמה תחבולות צליל. התחבולה הראשונה היא גיטרה חשמלית המדגישה את הקצב ומנגנת לאורך כל השיר נגינה 'קצוצה', מנסרת ומהודקת, כלומר נגן הגיטרה פורט על המיתרים כאשר הם 'חסומים' ומשתמש בגיטרה ככלי קצב. תחבולה זו גורמת לבנייה הדרגתית של המתח עד לזעקה המתפרצת של חנוך בפזמונים – "משיח לא בא" – זעקה שאליה מצטרפת הגיטרה עם נגינה של אקורדים מלאים ולא 'חסומים'. התחבולה השנייה קשורה למעבר בין הבתים במודולציה (שינוי סולם) היוצרת גם היא בכל בית מחדש מתח ההולך ונצבר לקראת פתרון שבסופו של דבר אינו מגיע. התחבולה השלישית היא שימוש במוטיב המוזיקלי החוזר של 'צלצול טלפון' – צליל פעמונים אלקטרוני 'מרוסק' המזכיר צלצול טלפון ו"מלעיג" את הציפייה וההמתנה לצלצול של גאולה. המוטיב מופיע בתחילת השיר וחוזר גם בפזמונים, לאחר השורה "משיח גם לא מטלפן". משה לוי, נגן הקלידים והמפיק של האלבום, נסע בתחילת שנות ה-80 ללמוד מוזיקה במכללת "ברקלי" בבוסטון, שם נחשף להמצאה מתקדמת בתחום הטלפוניה – טלפון בעלי צליל חיוג אלקטרוני (צליל החיוג המלווה אותנו עד היום – הן בטלפונים קוויים והן בטלפונים סלולאריים). בראיון שנתן ב-2010 ל"עכבר העיר" הוא הסביר: "אנשים יושבים ומייחלים לשמוע את הצלצול. זאת ההשראה לצליל הזה ב'משיח' ".

(25 שנה ל"מחכים למשיח", משהו בטח קרה, עכבר העיר, 26.3.2010)

בשנת 1981 הוציא שלום חנוך את אלבומו השני "חתונה לבנה". האלבום שרבים ציפו לו היה כישלון מסחרי מהדהד, ובעיני רבים מאוהדי חנוך התקבל האלבום כשינוי דרך שהלך רחוק מדי. הצליל הסמיך וההפקה 'הכבדה' הרחיקו מהקהל את שלום חנוך המוכר – יוצר צעיר בעל קול עדין שכותב מוזיקה אקוסטית ומלודית – והציגו שלום חנוך בוגר יותר, אמן רוק 'כסחיסט' ובעל קול מחוספס. ואף שברבות הימים נחשב האלבום לאחד מאלבומי המופת של הרוק הישראלי, שלום חנוך הפיק את "מחכים למשיח" בצל הטראומה של כישלון האלבום ההוא.

בגלל הגבלות תקציב הוקלט "מחכים למשיח" באולפן בתהליכי בנייה, וכדי לעמוד ביעד התקציב של ההפקה השתמשו חנוך ומשה לוי בטכניקות מהפכניות לאותה תקופה – במכונות תופים במקום בנגנים. למרות זאת, מרגע שיצא השיר "מחכים למשיח" לאור, התאהבו בו העורכים המוזיקליים ברדיו והשיר הושמע ללא הרף. גם הקהל התאהב בשיר ועקבות זאת זכה האלבום להצלחה אדירה – חצי שנה אחרי צאתו זכה "מחכים למשיח" למעמד של תקליט זהב וחנוך אף בתואר "זמר השנה" לשנת תשמ"ה. מאז יצא האלבום ועד היום נמכרו ממנו 70 אלף עותקים.

על פי הנתונים של חברת "מדיה פורסט" (העוקבת אחרי השמעות שירים ברדיו), השיר "מחכים למשיח" ממשיך להיות אחד השירים המושמעים של חנוך ברדיו גם כיום. כך, למשל, בשנת 2008 הושמע השיר לא פחות מ-704 פעמים, וב-2009 הוא הושמע 509 פעמים.

הקליפ שיצרה הטלוויזיה החינוכית לשיר ב-1985: 

ביצוע של ברי סחרוף ומוקי מ-2003 עם עיבוד מוזיקלי בעל גוון של מוזיקה אלקטרונית: