האַם (חנה) ושבעת בניה
בספר מקבים ב מסופר על שבעה אחים שנאלצו - בפקודת המלך אנטיוכוס אפיפנס - לעבור על איסורי היהדות. כל אחד מהם סירב, והוצא להורג בנוכחות אימו.
בספר מקבים ב (ז 1 – 42) מסופר על שבעה אחים שנדרשו על ידי המלך אנטיוכוס לעבור על חוקי היהדות "ולנגוע בבשרם האסור של חזירים" (ז 2). כל אחד מהם סירב בתורו – והוצא להורג בנוכחות האֵם, שעודדה אותם לא לעבור על מצוות ה' ולמות על קידוש ה': "אל תירא מן המוציא להורג הזה, אלא בהיותך ראוי לאחיך קבל את המוות (ז 29). הסיפור נזכר תלמוד בבלי בתלמוד הבבלי, ונפתח במילים: "זו אישה ושבעת בניה"1 והוא "הידוע מבין סיפורי המרטירולוגים היהודים."2
סיפור האם ושבעת בניה מופיע במגוון מקורות יהודיים ובהם מדרש איכה רבה3. לפי גרסת המדרש, לפני הריגתו של הבן השביעי והצעיר ביותר (בן שנתיים וחצי), אמרה לו אמו: "בני, לך אצל אברהם… ואמור לו: כך אמרה אמי: אל תזוח עליך דעתך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני. הרי אמי בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד. אתה (=אברהם) ניסיון – ואני (=האם) מעשה". ואז, "עד שהייתה מנשקתו ומחבקתו – גזר [המלך] עליו והרגוהו עליה".4 לפי גרסת המדרש – התאבדה האם אחרי שכל בניה נהרגו על קידוש השם. לפי גרסת ספר מקבים ב- נרצחה אף היא בפקודת המלך.
השם "חנה" אינו נזכר לא בספר מקבים ב ולא בתלמוד, ובמדרשים מאוחרים יותר, דוגמת איכה רבה, האם נזכרת בשם מרתא או מרים. השם חנה מופיע לראשונה בספר יוסיפון – עיבוד של כתבי יוסף בן מתתיהו מימי הביניים – וכך נשתמר השם חנה לדורות.