חשמונאים

החשמונאים היו משפחת כוהנים מן היישוב מודיעין שהנהיגה את מרד החשמונאים (המקבים) ביוונים (167 – 161 לפני הספירה) ואחר כך – את מדינת החשמונאים (160 – 37 לפני הספירה). אבי המשפחה, מתתיהו החשמונאי, הרים את נס המרד נגד גזירות אנטיוכוס במודיעין בשנת 167 לפני ספירה, כשלצדו חמשת בניו – יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן.
מתתיהו הנהיג את המרד במשך שנה; את מקומו ירש בנו השלישי, יהודה המקבי (166 – 161 לפני הספירה), שהביא לשחרור ירושלים ולטיהור המקדש, ובזכות מנהיגותו הצבאית  ואמונתו הדתית הצליח להוביל את צבא לוחמי יהודה לניצחונות על הצבא היווני (הסלווקי) – עד למותו בקרב אלעשה נגד בקכידס.
יונתן, אחיו של יהודה, קיבל את ההנהגה והמשיך במלחמה; הוא הרחיב את גבולות יהודה והתמנה לכוהן גדול. אחיו שמעון, שהתמנה עוד בחיי יונתן לנציב אזור החוף, ירש את ההנהגה. שמעון היה היחיד מבני מתתיהו שנותר בחיים בשלב זה, והוא "שכונן יסודות איתנים למדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל בהנהגת משפחתו, שושלת בית חשמונאי". שמעון הנהיג את מדינת החשמונאים במשך שמונה שנים – עד להירצחו (135 לפני הספירה); במקומו עלה לשלטון בנו יוחנן הורקנוס, ששימש גם ככוהן גדול וגם כמנהיג מדיני (135 – 104 לפני הספירה). יוחנן הורקנוס הרחיב וחיזק את ממלכת החשמונאים וצירף אליה ערים בשומרון, במישור החוף, בגליל ובעבר הירדן המזרחי. במשך כ- 30 שנות מלכותו "הפכה ארץ ישראל… בחלקה הגדול והמרכזי לארץ יהודית".
אחרי מותו של יוחנן הורקנוס שלט במשך שנה בנו אריסטובולוס, ואותו החליף אחיו, אלכסנדר ינאי (103 – 76 לפני הספירה). את תקופת שלטונו הארוכה הקדיש ינאי לכיבושים ולהתפשטות; הוא העניק לעצמו את התואר "מלך" ונטל לידיו גם את סמכויות השיפוט, שהיו עד אז בידי בתי הדין שפעלו לפי המסורת ולא היו כפופים לשליט המדיני. כל אלה "פגעו בהסכמה הלאומית… שעל יסודותיה הוקם שלטון בית חשמונאי בימי שמעון", וגררו תגובות קשות.
עם מותו של אלכסנדר ינאי עלתה לשלטון אשתו שלומציון, במשך 10 שנים עמדה בראש מדינת החשמונאים. "שלטון אישה בתור מלכה אינו מעוגן במסורת היהודית", אך בשל עמדתה האוהדת לחוגים הדתיים (הפרושים) "ונכונותה להפקיד בידם את ניהול ענייני המדינה" היא זכתה להיזכר לטוב בספרות חז"ל. ייתכן שמלכתחילה ייחסו החוגים הדתיים חשיבות בעיקר להנהגה הדתית – לכוהן הגדול, תפקיד שעבר אחרי מות ינאי כדת וכדין לבנו הבכור, הורקנוס השני.
עם מותה של שלומציון פרצה מלחמת אחים בין שני בניו של אלכסנדר ינאי – הורקנוס השני ואריסטובולוס השני – שהביאה להתערבותה של רומא ולפלישה של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפני הספירה. הורקנוס השני נותר בתפקיד הכוהן הגדול – אך ללא כל סמכויות מדיניות. המלך האחרון לבית חשמונאי היה מתתיהו אנטיגונוס (בנו הצעיר של אריסטובולוס), ששלט בשנים 40 – 37 עד להוצאתו להורג בידי הרומאים בשנת 37 לפני הספירה.¹