המתנגדים
תנועה יהודית שהתנגדה לתנועת החסידות
המאבק של המתנגדים בתנועת החסידות החל בשנת תקל"ב – 1772 בקהילת וילנה בהנהגת הגר"א: קהילת וילנה, יחד עם קהילות אחרות בליטא, ברוסיה הלבנה ובגליציה יצאו "למלחמת חורמה בחסידות" שלא הייתה "תגובה של הממסד כנגד המתמרדים בו, אלא בראש ובראשונה מאבק תיאולוגי (ולא הלכתי) של מי שראו עצמם נאמני המסורת כנגד אלה שהצטיירו בעיניהם כסוטים ממנה."1
הגר"א טען כי החסידות טשטשה את הגבולות בין מותר לאסור ובין קודש לחול, שכן הֵטִיפָה לעבודת ה' באופן גשמי, גם באמצעות היצר הטוב וגם באמצעות היצר הרע, וטענה כי הקדושה נמצאת בכל מקום. ראשית המאבק בעיר וילנה – היא ירושלים דליטא – מרכז התורה הגדול וה"שכלתני" של פולין: כאשר נודע לאנשי הקהילה על הקמת מניין חסידי בעיר, הם הטילו חרם על המניין וחסידיו, ואף הצליחו לגרשם מן העיר. הם גם פנו לקהילות אחרות בתביעה לאסור על קיומם של מנייני חסידים.
קהילת ברודי, שהייתה הגדולה בקהילות פולין באותם ימים, נענתה לקריאה ואסרה על קיומם של מניינים חסידיים, על תפילה בנוסח ספרד ועל השחיטה החסידית המיוחדת. בהמשך ננקטו צעדים חריפים יותר, וקהילת וילנה הכריזה חרם, חתום בידי הגר"א, שבו נאסר על אנשי הקהילה להשכיר דירות לחסידים או אף לדבר אתם. קהילת וילנה לא היססה לפנות לשלטונות בטענה, שהחסידים אינם נאמנים למלכות, ואף החסידים נקטו בשיטה דומה והגישו תלונות על אנשי הקהילה. לצד החרמות וההלשנות ההדדיות לשלטונות, וגם בעקבות כישלונן של פעולות אלו, עבר המאבק לתחום הפובלציסטי – לפרסום ספרי שטנה נגד החסידות.
ניסיונותיהם של מנהיגי החסידות להיפגש עם הגר"א ולנסות להבהיר את עמדותיהם לא הועילו, והתנגדותו הבלתי מתפשרת לא פגה עם השנים. גם כשנה לפני מותו פרסם איגרת ובה הודיע כי לא חזר בו מהתנגדותו לחסידות.