חיבת ציון – חובבי ציון
תנועה יהודית שקמה לפני הציונות ושאפה לתחיה יהודית בישראל.
תנועה שצמחה בקרב יהודי מזרח אירופה, ברוסיה וברומניה, בתחילת שנות השמונים של המאה ה- 19, בגלל יחסם העוין של השלטונות ליהודים והתפרצויות אנטישמיות, ובראשן – הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת תרמ"א – 1881 ("הסופות בנגב"). בשנותיה הראשונות כללה תנועת חיבת ציון עשרות אגודות ברוסיה וברומניה, והמשותף לכולן – השאיפה לתחייה לאומית של היהודים במולדתם, בציון, באמצעות התיישבות יהודית בארץ ישראל המבוססת על עבודת האדמה והמלאכה.
תחילה פעלו האגודות בנפרד, בלי הנהגה מרכזית שתייצג אותם לפני השלטונות ברוסיה ובאימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. רק בשנת תרמ"ד – 1884 התכנסה ביוזמתו של י"ל פינסקר ועידת היסוד של תנועת חיבת ציון בעיר קטוביץ שבגבול רוסיה-גרמניה, היא ועידת קטוביץ.
חובבי ציון שאפו לתחייה לאומית של עם ישראל בארצו, אך לא עסקו בפעילות מדינית: הם התרכזו בעידוד העלייה של החלוצים לארץ ישראל ובתמיכה במושבות הראשונות, בתקווה שחיזוקו של מפעל ההתיישבות יסייע לתחייה הלאומית. באופן מעשי, יכולתם של חובבי ציון לסייע למושבות בארץ הייתה מוגבלת. זאת ועוד: בתנועה עצמה התגלעו חילוקי דעות בין האגודות שקמו בערים השונות ובין משכילים למסורתיים; ובקרב יהודי מערב אירופה "תנועת חיבת ציון לא עוררה… הדים רבים."1 עם הקמתה של ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1897) הצטרפו אליה מרבית חובבי ציון.2
לחיבת ציון לא קם מנהיג בשיעור קומתו של הרצל, אך בתולדות הציונות יש לחיבת ציון זכות ראשונים כתנועה לאומית יהודית, שהקדימה את התנועה הציונית (המדינית) של הרצל, ולמרות מיעוט תומכיה ומתנגדיה הרבים "היא הניחה את היסוד לציונות".3