מר מאני: רומאן שיחות
מר מאני: רומאן שיחות
שיחה ראשונה
משאבי-שדה. יום שישי, השלושים ואחד בדצמבר 1982, שעה שבע בערב.
המשוחחים
הגר שילה. נולדה ב-1962 במשאבי-שדה, קיבוץ שנוסד ב-1949 ונמצא כשלושים קילומטרים מדרום לבאר-שבע. הוריה, רוני ויעל שילה, הגיעו לקיבוץ ב-1956 במסגרת שירותם הצבאי בנח"ל. אביה, רוני, נפל במלחמת ששת הימים, ביום השישי למלחמה, בקרבות רמת הגולן. הגר היתה אז בת חמש, ולפיכך נכונה טענתה שהיא שומרת זיכרונות ברורים אחדים מאביה. הגר התחנכה בבית-הספר האזורי ברביבים. כאשר סיימה את לימודיה, חסרו לה שתי בחינות בגרות, באנגלית ובהיסטוריה, שאליהן לא ניגשה. היא התגייסה באוגוסט 1980, ושירתה כמש"קית ת"ש בחטבת הצנחנים, במחנה הקבע שלהם באזור בית-ליד. בגלל המרחק בין הבסיס לקיבוץ הירבתה לשהות בחופשותיה שבמשך השבוע בתל-אביב, שם לנה אצל סבתה מצד אביה, נעמי, שהגר היתה כרוכה אחריה מאוד והיתה מושכת ממנה סיפורי זיכרונות על ילדותו של אביה. הסבתא, שנהנתה מנוכחותה מלאת החיים של נכדתה, ניסתה כל העת לשכנע אותה להירשם בתום שירותה ללימודים באוניברסיטה של תל-אביב. ואכן, עם סיום שירותה הצבאי, שחודשיו האחרונים היו סוערים בגלל מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982, ולמרות התנגדות אמה, שסברה שהגר חייבת לחזור לפחות לשנת עבודה מסודרת אחת במשק בטרם תצא ללימודים, הצליחה הגר לשכנע את אסיפת החברים לאשר את לימודיה, מה גם שלימודים אלו מומנו כולם באמצעות מענק של מישרד הביטחון ליתומי המלחמות. הגר נרשמה לחוג לקולנוע בפקולטה לאמניות של אוניברסיטת תל-אביב, אבל מאחר שתעודת הבגרות שלה היתה חסרה, לא התקבלה כתלמידה מן המניין, ונאלצה תחילה ללמוד שנה אחת במכינה הקדם-אקדמית. בשנת לימודים זו אמורים התלמידים להשלים את בחינות הבגרות החסרות, וגם ללמוד הבעה עברית, אנגלית ומתמטיקה, על-מנת לחזק את כושרם האקדמי. בתחילת חודש דצמבר נענתה הסבתא נעמי להפצרות בנה, דודה של הגר, בן-ציון שילה, עובד בכיר בקונסוליה הישראלית במארסיי, לבוא לבקר אותו, כפיצוי על ביטל ביקור הקייץ שלו בישראל, עקב מעמסת ההסברה שהוטלה על כתפי עובדי מישרד החוץ בגלל מלחמת "שלום הגליל". למרות שלא רצתה לעזוב את נכדתה האהובה לזמן ארוך, לא יכלה שלא להיעתר לבנה היחיד, בן הארבעים, שרווקותו עדיין הטרידה אותה מאוד. תמיד האמינה שנוכחותה לידו אולי תוכל לזרז שידוך אפשרי, ולכן האריכה את ביקורה, כדי להשתתף בקבלות-הפנים שעורכת הקונסוליה לקראת השנה האזרחית החדשה. הגר, קצרת קומה וקלה בתנועותיה, שירשה את צבע שערה הארגמני מאביה המנוח, נהנתה מאוד מן המחשבה שדירתה הגדולה והיפה של הסבתא תעמוד עכשיו כולה לרשותה. תחילה חשבה להזמין לגור עמה ידידה אחת, שהכירה על ספסל הלימודים במכינה, בחורה נמרצת בשם איריס, אף היא יתומת מלחמה, שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, והיתה לה התמצאות מפתיעה בכל ההטבות וההנחות שמעניק מישרד הביטחון לשארי הנופלים, ואולם בסוף לא יצאה ההזמנה לפועל, וטוב שכך מבחינתה של הגר, שכן בתחילת דצמבר החלה לקיים בדירת הסבתא קשר עם סטודנט מ.א. בשם אפרים מאני, מורה בקורס להבעה עברית של המכינה הקדם-אקדמית. הקשר החל באינטנסיביות רבה, למרות שכבר בתשעה לדצמבר יצא אפרים מאני לשירות מילואים בגיזרה המערבית של לבנון, שעדיין לא שקטה, חרף "הסכם השלום" שנחתם בין ירושלים לבין ביירות.
יעל שילה (לבית קרמר). נולדה בקריית-מוצקין ב-1936. היתה פעלה מאוד בתנועת-הנוער של המחנות העולים, וגם עסקה בהדרכה, וב-1952 יצאה להכשרה צעירה לתקופה של שנה בקיבוץ עין-חרוד, ובכך הופרעו לימודיה. תעודת בגרות לא סיימה, ב-1954 הצטרפה לגרעין ,"רעים", אשר יצא להכשרה לקיבוץ ראש-הניקרה. לקבוצה, שהורכבה מאנשי הקריות, הצטרפו גם אחדים מבוגרי התנועה מתל-אביב וראשון-לציון, וביניהם בעלה לעתיד, רוני שילה, שסיים את לימודיו בתיכון-חדש בתל-אביב. החברות בין השניים נתרקמה כבר בראש-הניקרה, ולאחר שרוני סיים את האימון המתקדם במסגרת הנח"ל המוצנח, והשתתף בקייץ 56 בשתי פעולות-תגמול, וכמובן גם במיבצע סיני, יצאו השניים, יחד עם שאר חברי ההכשרה, לשל"ת בקיבוץ משאבי-שדה. החיים בקיבוץ הדרומי מצאו חן בעיניהם, ועם שיחרורם מהצבא החליטו להישאר בו כחברים. ב-1958 נישאו. שניהם עבדו בחקלאות, רוני בפלחה ויעל במטעים. ב-1962, לאחר טיול ליוון ולאתריה במסגרת סיורי הקיץ של החברה ההיסטורית, נולדה בתם הבכורה, שקראו לה הגר כביטוי להיאחזותם במידבר. לאחר ארבע שנים, ב-1966, נולד תינוק שני, אולם הוא נפטר לאחר שבוע מצהבת אקוטית, שנגרמה מהצלבה של שתי תת-קבוצות דם שונות, בעיה שמחלקת הלידות בבית-החולים בבאר-שבע לא היתה מודעת לה. לאחר התייעצות רפואית הוחלט להיערך טוב יותר לקראת הלידה הבאה, אולם זו לא התרחשה, כי רוני נפל בסוף מלחמת ששת הימים, בקרבות רמת הגולן בכביש קוניטרה-דמשק. למרות הפצרות הוריה, ובעיקר הוריו של רוני, שתעזוב את בקיבוץ ותחזור העירה, נשארה יעל עם ילדתה בת החמש במשק, ואף העמיקה את קשריה במקום. אומנם ידעה היטב, שסיכוייה להינשא מחדש בקיבוץ המרוחק ודל התושבים יהיו משנה לשנה קלושים יותר. היא המשיכה לעבוד במטע, ואף ריכזה את הנסיונות החדשניים בגידול אבוקדו. במלחמת יום הכיפורים, כשיצא מזכיר הקיבוץ לשירות מילואים ממושך, נתמנתה יעל לשמש במקומו, ומאז מילאה תפקיד זה במשך קדנציות אחדות לשביעות רצון כללית, אם כי היו חברים שמצאו אותה נוקשה מבחינה אידיאולוגית. קשריה עם בתה הגר, שבדרך-כלל היו עמוקים, נקלעו מפעם לפעם למשברים לא קלים, ולא אחת עודדוה חברים קרובים לצאת לקורסים מיוחדים של תנועת הקיבוצים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה. קורסים עממיים ואקראיים אלו בפסיכולוגיה מצאו חן בעיניה, ומפעם לפעם אף היתה נוסעת לשמוע הרצאות-אורח אוניברסיטת באר-שבע במסגרת החוגים לפסיכולוגיה וחינוך. ב-1980, למרות שכבר התקרבה לגיל 44, הסכימה להשתתף באחד המיפגשים של פנויים ופנויות שאירגנה התק"ם, אולם נשבעה לעצמה שלעולם לא תצא למיפגש נוסף מסוג זה.
יעל חששה, שקשריה המיוחדים של בתה, בזמן שירותה הצבאי, עם חותנתה, הסבתא נעמי, שהתאלמנה באמצע שנות השבעים, יפתו בסופו של דבר את הגר לעזוב את הקיבוץ, ולכן גם התנגדה שהגר תתחיל בלימודיה באוניברסיטה מייד לאחר תום השירות הצבאי, והעדיפה שתחזור למשק לפחות לשנת עבודה אחת. כשהגישה הגר בקשה ליציאה ללימודים, ניסתה יעל לעשות בסתר נפשות לעמדתה השוללת. אולם המדיניות הליבראלית של הקיבוצים בתחילת שנות השמונים בכל הנוגע ל"מימוש העצמי" של הבנים והבנות המסיימים את השירות הצבאי, שנועדה למנוע תואנות לעזיבות חפוזות, וגם העובדה שאת לימודי הגר יממן מישרד הביטחון, במסגרת הסיוע שהוא נותן ליתומי מלחמות ישראל, הכריעו את הכף באסיפה הכללית נגד עמדתה של יעל. מגורי הגר אצל סבתה הקלו על הקשר הטלפוני עמה, ויעל והגר קבעו לעצמן לדבר זו עם זו לפחות פעמיים בשבוע, למרות שב-1982 עדיין לא הותקנו במשאבי-שדה שלוחות של טלפונים אישיים בבתי החברים.
*מתוך: אברהם ב. יהושע, מר מאני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.