תקופת התחייה
תקופה היסטורית המתארת את תהליך התחייה הלאומית של העם היהודי מסוף המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20. בתקופה זו התחולל שינוי שגרם להקמת התנועה הציונית ולאחר מאה וחמישים שנה להקמת מדינת ישראל.
מבוא
המושג "תקופת התחייה"1 מתכוון לתקופת התחייה הלאומית – להתעוררות הלאומית היהודית המציינת "מפנה מכריע בתולדות ישראל בעת החדשה." ראשיתו של רעיון התחייה הלאומית – בשלהי המאה ה-19 במזרח אירופה, בתפיסה שראתה ביהודים לתפוצותיהם אומה אחת המבוססת לא רק על עבר משותף ועל דת "ושרידי תרבות" משותפים – אלא "גם על תקוות לעתיד משותף" ועל תכנית "לאומית-מדינית".2
בתקופה זו נוצרה הספרות היהודית והעברית החדשה במזרח אירופה,3 נוסדו כתבי עת בשפה העברית, והחל המפעל של חידוש הדיבור העברי בארץ ישראל.4 ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל5 קיבלה חיזוק חשוב בזכות העליות הראשונות ובזכות תמיכתם של חובבי ציון והתנועה הציונית. יש הסבורים כי אין בהיסטוריה של עם ישראל "תקופה דרמטית יותר מפרק הזמן שבין 1881 לבין 1948".6
מעט יוצרים: מדינת היהודים"התכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה לאין שיעור…
תינתן נא לנו ריבונות בחבלארץ כלשהו על פני האדמה, שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים;
לכל השאר נדאג בעצמנו…
למשימה זו, הפשוטה ביסודה והמסובכת בביצועה, יוקמו שני גופים:
אגודתהיהודים והחברה היהודית…
החברה היהודית דואגת לחיסול עסקי הרכוש של היהודים היוצאים
ומארגנת בארץ החדשה את הפעילות הכלכלית.
את יציאת היהודים אין, כאמור, לראות כיציאהחפוזה.
היא תהיה הדרגתית ותימשך עשרות בשנים.
…………………………………………..…
היהודים המכירים ברעיון המדינה שלנו מתלכדים סביב אגודת היהודים.
זו מקבלת על ידי כך בעיני הממשלות את הסמכות לדבר ולשאת ולתתבשם היהודים.
'האגודה' מוכרת, אם לומר זאת בלשון המשפט הבינלאומי, כרשות מכוננתמדינה…
מעונות הפועלים…יוקמו בניהול עצמי…
אמנם גם בתי הפועלים שלנו – מראם יהיה בהכרח אחיד…
אבל בתים נפרדים על גינותיהם…
הנוף יעורר את הכישרון הרענן שלאדריכלינו הצעירים…
בית הכנסת יעמוד בו נשקף למרחוק,
כי הרי רק האמונה העתיקה היאשליכדה אותנו.
וכן בתי ספר לילדים – בתים מאירי פנים, בהירים, יפים לבריאות,
עם כלאמצעי ההוראה החדישים.
בנוסף לכך בתי ספר להשתלמות מקצועית… בתי בידור לעם…
יום העבודההרגיל הוא יום שבע השעות!
אין זאת אומרת,
כי רק שבעשעות ביום ייגדעו עצים, תיחפר אדמה, תוסענה אבנים… לא.
יעבדו ארבע עשרה שעות.
אבלגדודי העבודה יחליפו אלה את אלה מדי שלוש שעות וחצי…
כשלוש וחצי שעות רצופות יכולאדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה.
לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות – אותן הוא מקדישלמרגוע, למשפחתו,
להשתלמותו המודרכת – הריהו שוב רענן לחלוטין.
כוחות עבודה כאלהיכולים לחולל פלאות…
…מי שעובד יותר משבע שעות, מקבל בעד עודף הזמן עודף שכר בכסף מזומן.
…ולבלתי כשרים לעבודה מבני משפחתו דואגים מוסדות הצדקה…
…בחיים החדשים יהיו אנשינו להוטים אחר עבודה,
והעולם… יראה, עד כמה עם חרוץ אנחנו…"
תיאודור הרצל, מדינת היהודים, הספרייה הציונית עלי די ההסתדרות הציונית העולמית, תרגם מגרמנית: מרדכי יואלי, תשמ"ה – 1985, עמ' 22 – 23, 31 – 34. ההדגשות – שלנו.
התחייה הלאומית - רקע
לעלייתה של תנועת התחייה – שני גורמים מרכזיים:
א. תנועות לאומיות באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, שהצליחו להשיג הכרה מדינית ועצמאות לעמיהן, כגון הסֶרְבִּים והבולגרים. הישגיהן של תנועות אלו שימשו דוגמה וגורם מדרבן לתנועת התחייה היהודית.7
ב. אכזבתם של יהודים רבים מתהליכי האמנציפציה8, שלא שיפרו את מצבם של היהודים ולא מנעו את האנטישמיות: "לא ניתן להפריד את תקומתה של התנועה הלאומית היהודית מן ההתעוררות של האנטישמיות המודרנית, כאידיאולוגיה וכתנועה מדינית".
אכזבתם של משכילים יהודים רבים מהתהליכים של זכויות בגלל התעוררות האנטישמיות באירופה הביאה למסקנה כי אין בכוחן של קדמה תרבותית לשנות את העוינות כלפי היהודים. האנטישמיות ברומניה, ובייחוד ברוסיה, באה לידי ביטוי ב"התפרצות המונית" של פוגרומים בדרום רוסיה ("הסופות בנגב", תרמ"א – 1881), שהמחישו כי אין ליהודים עתיד בארצות מגוריהם. אירועים אלו הגבירו את התודעה הלאומית של יהודים והביאה לייסודן של אגודות לאומיות שתבעו לממש חיים יהודיים בארץ ישראל באמצעות פעילות יהודית עצמית9 – "אוטואמנציפציה" .10
היהודים בסוף המאה ה-19
בחלקה הראשון של תקופת התחייה – במהלך 35 השנים שבין שנות השמונים של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה – חל גידול חסר תקדים באוכלוסיית היהודים, שמספרה כמעט הוכפל ומנה יותר מ-13 מיליון נפש.11 הריבוי הטבעי הגדול של היהודים, השינויים הכלכליים, ולא פחות מהם – התעוררות האנטישמיות והפרעות, הביאו לתחילת ההגירה היהודית הגדולה, בעיקר ממזרח אירופה מערבה – ואל המרכזים היהודיים החדשים שהוקמו מעבר לים – בארצות הברית, ארגנטינה, אפריקה הדרומית, אוסטרליה וארץ ישראל.12
התעוררות לאומית וציונית באירופה
התפרצות האנטישמיות הייתה כאמור גורם מרכזי בהתעוררות הלאומית בקרב יהודי מזרח אירופה. יהודים אלו ביקשו לממש חיים יהודיים במסגרת עצמאית, כמדינה ריבונית שרוב תושביה יהודים, או כיחידה יהודית אוטונומית במסגרת מדינית קיימת, ללא אפליה מצד השלטונות וללא התנקשויות מצד גורמים אנטישמיים.
החל בשנת תרמ"א – 1881 נוסדו ברוסיה וברומניה אגודות לאומיות של "חובבי ציון", שאחר כך (תרמ"ד – 1884) התאחדו תחת הנהגתו של י"ל פינסקר, הוגה רעיון האוטואמנציפציה. ההתעוררות הלאומית קיבלה תנופה חדשה עם הצטרפותו של בנימין זאב הרצל לפעילות ציונית. הרצל יזם את כינוסו של הקונגרס היהודי הראשון בבזל (תרנ"ז – 1897), שליכד סביבו את מרבית הכוחות הציוניים באירופה והביא להקמת ההסתדרות הציונית: "הופעת ארגון יהודי המציג תכנית מדינית יהודית עצמאית היה בו משום חידוש מהפכני כלפי פנים וכלפי חוץ".13
בניגוד לפעילים הציונים שלפניו, פנה הרצל לאפיק פעילות חדש – פעילות דיפלומטית בקרב מדינאים ונציגי מדינות, כדי לגייס את תמיכתם ברעיון הציוני ובמימוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרצל האמין כי "אסור ליישב את ארץ ישראל בגניבה, אלא רק בגלוי ובערבויות מתאימות, בהתאם לחוק הבינלאומי".14
בשנת תרס"ג – 1903, הציעה ממשלת בריטניה להסתדרות הציונית את האפשרות ליישב יהודים באפריקה המזרחית. אפשרות זו – הידועה בשם "תכנית אוגנדה" – הועמדה להצבעה בקונגרס היהודי ה-6, התקבלה ברוב קולות – אך לא מומשה. ובקונגרס ה-7, אחרי מותו של הרצל, הוחלט לדחות את רעיון ההתיישבות מחוץ לארץ ישראל, ולרכז את כל המאמצים בהשגת הכרה של המעצמות בהתיישבות היהודית בארץ ישראל.
התעוררות ציונית בארצות ערב
במדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון החלה ההתעוררות הציונית זמן קצר אחרי הקונגרס הציוני הראשון (תרנ"ז – 1897).15 מבקרים ועיתונים מן המערב הביאו לקהילות היהודים במזרח את עיקרי בשורתו של הרצל. קהילות היהודים בארצות האסלאם, שהיו קשורות מאוד למסורת היהודית, האמינו ברעיון המסורתי של שיבת ציון והיו קרובות מבחינה גיאוגרפית לארץ ישראל. מבחינתם, הרעיון הציוני של שיבה לארץ הקודש היה ברור וטבעי, וההצטרפות לארגונים הציוניים כללה גם צעירים וגם מבוגרים, גם משכילים וגם שומרי מסורת.
וכך הייתה הכמיהה המסורתית לציון לחלק מן הציונות המדינית. במרוקו הוקמה בשנת תר"ס – 1900 האגודה הציונית הראשונה ("שערי ציון"), ובקהיר נפתח "בית ספר ציוני" ראשון.16 בתחילת המאה ה-20 התקיימו בארצות המזרח התיכון פעילויות לעידוד השפה העברית, ובהן ייסודו של העיתון הציוני הראשון במצרים – "התחייה היהודית" (תרע"ב – 1912).
היישוב היהודי בארץ ישראל (1881 - 1917)
בשנת תרמ"א – 1881 חיו בארץ ישראל כ-24,000 יהודים תחת השלטון העות'מאני. מרבית היהודים היו בני היישוב הישן, שהתפרנסו מ"כספי החלוקה" של הקהילות היהודיות בעולם. כ-30 שנה קודם לכן, ביוזמתו ובעידודו של משה מונטיפיורי, החל התהליך של יציאת יהודים מן השכונות שבעיר העתיקה לשכונות חדשות מחוץ לחומה17 – "מעין ערים קטנות" שבמרכזן שירותי הדת והתרבות.18 מאוחר יותר הוקמו המושבות הראשונות19 – אף הן בתמיכת משה מונטיפיורי.
חיזוק למגמת ההתיישבות החקלאית הביאו אתם בני העלייה הראשונה (1881 – 1904), שהגיעו ארצה כדי להקים מושבות חקלאיות שיהיו בסיס לתחיית עם ישראל במולדתו ההיסטורית, "כדרך ראשית לשיבת כל היהודים לארץ ישראל".20
היישוב היהודי בארץ גדל והתחזק עם בואם של בני העלייה השנייה (1904 – 1914), שהקימו בארץ צורות התיישבות חדשות, ובהן התיישבות שיתופית, כגון החווה בכינרת והקבוצה בדגניה – לצד התיישבות עירונית.21
מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914, החמירה את מצבם של יהודי ארץ ישראל. רבים מהם החזיקו בנתינות זרה, ולפיכך גורשו מן הארץ בידי התורכים. בקרב המחנה הציוני בארץ גברה ההכרה כי יש להשתתף השתתפות פעילה במאבק בתורכים על מנת לסייע לבריטניה, בתקווה שהיא תסייע לתנועה הציונית בקידום ענייניה.22 כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים היה נקודת ציון היסטורית בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. תקוותם של יהודי ארץ ישראל וההנהגה הציונית לא נכזבה: עוד בטרם נכנס גנרל אלנבי לירושלים, פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, את הצהרת בלפור, שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והייתה "הניצחון המדיני הראשון לציונים ונקודת שיא בפעילות המדינית העצמית של העם היהודי עד אז".23
העשרה - קישורים
מאמר של דויד שמש על ביקוריו של הברון רוטשילד בארץ ישראל ועל תרומתו לבניין הארץ – באתר מטח
מידע על היישוב הישן – אופיו והרכבו, על היציאה מן החומות ופועלו של השר משה מונטיפיורי – באתר ויקיפדיה