קהליתנו

קבוצתנו הראשונה

 

(ביתניה-עלית)

 

כחזיון היוצא מגדר הופעות החיים הרגילות נראית לכם ביתניה. רק ברמזים ובחצאי מלים היו רגילים לדבר עליה ועל אנשיה. אף פעם לא האירו אותה ואת חייה באור המתקבל על השכל. תמיד היו מתארים אותה באופן כזה, שהיתה משפיעה רק על ההרגשה ומעוררת תפילה טמירה לזכות בחיים מעין אלה. אנשיה נראו כאלילים בעיני אלה ששמעו עליה ועל חייה. לו ילדים הייתם ודאי לי שהייתם רואים את ביתניה ואת אנשיה בחלומות לילה.

עתה, בראותכם אותנו פה – בעמק ולא על "ההר" – בתור אנשי בשר ודם, המהלכים בארחות בני אדם רגילים, סבורני שהנכם מתחילים לפקפק: הנכון הסיפור על תקופת החיים העליונים שחיו הללו, האלה הם האנשים שלפניהם ובקרבם נתגלה פעם סוד החיים?

כיום רצוני לספר על חיי קבוצתנו כעל דבר שבמציאות. סיפורי יהא מבוסס על תפיסתי והכרתי, למען תכירו הופעה חברותית זו, ותלמדו על פיה לנפש האדם עד עומק עומקה.

אגיד בברור: עוד כוונה אחת דוחפת אותי לסיפור זה. חיי בקבוצת ביתניה הנם הקטע המכריע במהלך חיי בכלל. ל אחר שחבלי הגלות ואירופה כפתוני עד לידי מחנק, ורק חיי בתנועתנו בחוץ לארץ הגבירו בי את הכוחות עד כדי פריקת עול הגלות וחיפוש בארץ מנוס ואפשרות היצירה: לאחר שחייתי חודשים מספר בארץ חיים של היתוך הגוף והנפש, של שינוי ערכין בכל ספירות החיים – ביום יום ממש ולא ברגעי שבתון – לאחר כל זה באה ביתניה ויצקה בי כוח ולשד ליצירת התמונה השלמה והמושלמת של חיי האדם וחברתו.

אך תכונתי הנפשית היתה הגורמת לכך שלא בתעתועים והשליות אפשר היה לרוות את צמאוני – צמאון של עומד על עברי פי פחת וקרוב לטרוף דעת ממש. רק תמונת החיים, כפי שהיא נוצרה בי מתוך חיי בביתניה, היא נר לרגלי, ואותה הריני שואף להגשים. אין זו תפילת שוא בשבילי. רצון נמרץ ושאיפה מסוימת ילווני מאז ועד היום, אמנם במתיחות ובהדרגות שונות. (על זה נדבר בפעם אחרת).

ולשם זה הנני נמצא ביניכם. –

(עמ' 25)

 

ידענו: עלינו למצוא דרך חדשה. הרגשנו: רעיון התחיה לא מצא את ביטויו הנאמן בחיי חברינו בארץ. דוחים אותו לכל ספירות החיים. רק את הנאות לו שוללים מאתו. יחס בלתי אמצעי בין איש לחברו – תנאי ראשון ליצירת חברה. למען יבין איש את רעהו ויסלח לו, עליו להכיר את חברו – צו פסיכולוגי זה לא ימחק מנשמת בני אדם. אם חיי החברה צריכים להיות יפים, עמוקים, טהורים, כדי שתיוצר מתוכם הופעה תרבותית-חברותית חדשה, מן ההכרח הוא שהאנשים יבינו את חיי יום יום, את מעשיהם הפעוטים, את טבעם הפרימיטיבי. כי בחברה החיה את החיים במלואם לא תפסח על ה"יום יום" ולא תמחוק אותו מן החשבון. אם גם תרצה בכך. להבין הנך מוכרח, ורק אז תוכל להאמין, לסלוח, לאהוב את אחיך. ובזה – דרכנו החדשה! דלינו אותה מעמקי נשמתנו. איש איש גילה לשני את נשמתו האמתית – ותהא גם מכוערת ומורעלה – בזה כבשנו את לב החבר ואת הבנתו.

היה רגע ושני חברים מקרבנו עמדו זה בפני זה וגילו אחד לשני את נשמתם, השותתת דם במלחמה נוראה בעד דרך החיים, בעד יצירה עצמית, בעד אהבת החבר – וביחוד בעד אהבת הנערה. וידוי זה, כקסם יוצק, התיר בין רגע את כל הכבלים שכפתו את שני האנשים ולא נתנו להם לאהוב איש את רעהו. החשודים נעלמו, האיבה נמסה, צרות העין חלפה ואיננה. למן אותו הרגע נדבקו איש באחיו, ויהי בזה כוח ישועה להם ולקבוצה כולה. זמן רב לא הבינו אותם החברים. נתוספו סברות, רבו החשודים. חשבו: גאים הם האנשים ומתנשאים על חבריהם. הכאיב להם, לשני הידידים, יחס שכזה מצד החברים, והם טהורים מכל הרהור רע. אהבתם ההדדית זיכתה אותם במחשבה למצוא דרך לשאר האחים. קראו לשיחה, ובהתרגשות ובדמעות שמחה סיפרו לחבריהם את אשר קרה להם. כל אחד מהם דיבר על חייו הקשים, על התלבטותו בסבך של שאלות, על שנגזלה מאתו כל מנוחה עד שימצא את חברו ואת קבוצתו.

טרם כילו את דבריהם, וכבר הלבביות שבהתגלות זו עשתה את שלה. עמדו החברים ומסרו אחד אחד את נפשם הכי פנימית ופרטית: גילו את עצמם עד מסתרי ישותם. ואז רק אז הבין כל אחד כי לא האיש הנראה מבחוץ הוא האדם האמתי, כי מהות האיש טמורה במעמקים טמירים. כל אחד שמר בקנאות יתרה על אוצרו, עד שבא הרגע ואהבת איש אחד גרמה לפלא: נתגלו הנשמות באורן הנאמן, ונצטרפו זו לזו מתוך עוני וסבל של כל אחת ואחת. על מזבח היצירה המשותפת נוצרה הנשמה הקבוצית. התלקחה האש הוסטלית הקדושה. נשתלבו הזרועות ושירה פראית התפרצה מפי אחים. למחרת היום כבר היו אחים נאמנים לכל ובכל. החליפו מבטי אהבה וחיבה. הרגישו כי לא לשוא נלחמו זמן רב כל כך: הלילה נוצרה הקבוצה.

ומאותו לילה ואילך התחילה הקבוצה את חייה. –

נמתח הגשר הנוצר בין הפרט הנאור והקוסמוס. כל פרט מתוכנו, שהלעיט את מוחו בכמה ערכין רוחניים – ויהיו נשגבים ואצילים באמת – קם וביטל את כולם, היות והם אילוזוריים, ושורש אין להם בעצם נשמת האדם האלמנטרית. רק הערך הממשי היחיד – האהבה – הוא הנותן משקל ותוכן אמתי לפרט בתוך הקוסמוס והחברה, הוא המרעיד את הנפש עד היסוד בה. אז הכרנו, שאין אידיאה כל שהיא יכולה להתגשם טרם שיבוא מומנט חיובי אחד, השולל ובונה מחדש את האדם כולו, ולא רק חלק הימנו.

האהבה היא הגשר בין הפרט והחברה. העבודה היא חלק מחייהם ומיצירתם המשותפת. מתוך האהבה לחברה נוצר היחס לעבודה, המומנט המשותף שבין עובדיה. בעבודה מגשים הפרט את כל מרצו ויכולתו, ורואה את עצמו בלתי תלוי ביצירת הקהליה. כל הענינים החיוניים הנם אמצעי קדוש להקמת העדה ולביצורה, וזה נותן להם את תוכנם המלא, שהרי הם חדלים להיות תלושים ופחותי ערך.

 

אש וסטלית – לפי המיתולוגיה הרומית הכוהנות הבתולות במקדש וסטה ברומא שמרו שם על אש התמיד.

אילוזריים – אשליתיים.

(עמ' 28 – 31)

 

 

יהודה:

 

רבות פקפקתי אם להשתתף היום בשיחה זו. פקפקתי, כי לא ראיתי עד היום אצלנו שני דברים שהם, לדעתי, יסוד לכל חברה: הבנה וסליחה. אנחנו איננו יודעים עוד להבין את האיש עם כל חולשותיו ולאהוב אותו כמו שהוא: הננו רואים רק את המסוה, לא את האיש עצמו, לא את הנשמה. ומזה תוצאה שחסרה לנו גם יכולת הסליחה. שהרי אילו ראינו את הנשמה המכילה תמיד ניצוץ של קדושה, ולא את המסוה החיצוני, המכוער לפעמים, כי אז היינו סולחים איש לרעהו.

לכן החלטתי שלא לקחת חבל בשום שיחה עד שישלטו בקרבנו שתי התכונות הנזכרות. כי אני מכיר בי הרבה, הרבה מאד חולשות, ואי אפשר לי לבוא אליכם טרם אדע שמסוגלים הנכם לאהבני עם כל חולשותי.

אלא ששהייתי במשך מספר ימים מחוץ לקיבוץ הביאתני לידי כך שאגיד לכם היום כמה מלים:

לא אספר היום עלי בתור פרט (למרות זה שרבות עלי להגיד על עצמי), כי אני מרגיש עתה דבר-מה העומד מעל לכל פרטיות. הריני מרגיש היום הכרח של יצירה. לא רצון – רק הכרח: אנו מוכרחים, מחויבים ליצור, אם גם לא נרצה בכך. מלאך זועף וקשה עומד על גבו של כל אחד מאתנו וגוזר: יצור, יצור!

נסעתי מכאן על מנת לשוב כעבור זמן רב, ואולי לא לשוב כלל. תאב הייתי לראות ולדעת מה מתהוה שמה, מחוצה לנו, בעיר וכדומה: שמא יותר קל לחיות שם חיים יפים, מלאים.

ומצאתי רק ריקנות. אפס, אפס. כיעור בכל.

ולפני התמונה המתוארת ע"י ר' נחמן: היצר הרע מהלך בין בני האדם. ידו נטויה וקמוצה כאילו מסתירה מה ובני אדם תאבי-דעת רצים אחריו: רצונם לראות מה בידו של אותו בר-נש, שמא אושר בה או תרופה לישועה. הדבר נמשך זמן מרובה, עד שהיצר עומד ופותח את ידו – והנה היא ריקה.

בעיני ראיתי עתה את ידו של יצר-הרע והנה היא ריקה. התשמעו: היא ריקה.

ראיתי את כולנו כאי עזוב ובודד בלב ים: הגלים עומדים לשטוף אותנו יום יום. מה אנו ומה כוחנו? "ועד הצירים", למשל, או מוסד חיצוני אחר, יכול למנוע מאתנו בתנופת-יד אחת את אפשרות ההתישבות, והרי אנו נהיה נודדים זמן מה בארץ, נחפש נקודת-אחוזה – ונתפזר. נתפזר – וסוף לחלומנו. ומי ימנה את כל התנאים והמקרים החיצוניים, בהם אנו תלויים בהכרח?

 

 

יהודה יערי

 

נולד ב-1900 בגאליציה. סופר ומחזאי. הצטרף ל"השומר הצעיר" ועלה ארצה בעליית השומרים ב-1920. היה בקרית-ענבים, שם הכיר את משפחתו של צבי שץ, משורר, איש העלייה השנייה שהטיף לקבוצה אינטימית. היה ברוחמה, ובסופו של דבר הצטרף לקיבוץ שבכביש. אירגן סביבו חבורה של "חסידים", שגיבשו במחנה הווי מיוחד של שירה וריקוד. לטענתו, הביא את השם קיבוץ" מחסידי ברסלב, המכנים כך את התכנסותם השנתית. היה פעיל מאוד בחיי התרבות על הכביש, ויזם הצגות תיאטרון – "הדיבוק", "הגולם" ועוד. בין התומכים בהוצאת הקובץ "קהליתנו". הגיע לבית-אלפא ועבד בחקלאות. ב- 1926 עזב את הקיבוץ, שהה בירושלים ואחר-כך נסע ללמוד ספרנות בארצות-הברית. כתב בחשאי. בשנות השלושים החל לפרסם סיפוריו, ובהם ספרו הראשי "כאור יהל", שפורסם ב-1939 ובו ניסיון לתאר את הרקע הנפשי של העלייה השלישית. השאיר אחריו רומאן בכתובים, שעניינו ההתמודדות שבין הזמן הנוכחי לבין ימי ראשית הקיבוץ. נפטר ב-1982.

 

יהודה – יהודה יערי.

 

ר' נחמן – ר' נחמן מברסלב (1810-1772), אדמו"ר של חסידים. יצא ב-1798 לארץ-ישראל, ולאחר תלאות מרובות הגיע לחיפה. עשה בארץ כמה חודשים וחזר לברסלב. ייחודו באדמו"רים החסידים בכוחו לשלב בתורתו סיפורים בעלי אופי סמלי.

 

"ועד הצירים" – משלחת ציונית בראשותו של ד"ר ח' וייצמן, שהגיעה לארץ-ישראל ב-1918:

תפקידו היה לייעץ לשלטונות צבא הכיבוש בפתרון בעיותיהם של יהודי ארץ-ישראל ברוח הצהרת בלפור.

ונוסף על זה – יתומים אנו. מי מבין לרוחנו, מה הקשר אשר בינינו ובין יתר החוגים הציבוריים בארץ? אפילו הצעירים רחוקים מאתנו, אף הם מביטים בנו בתמהון, בלעג, במנוד ראש. בכל אופן, חסרה הבנה.

וכי אפשר לנו בתנאים כאלה להיסגר, להתבודד בפינתנו? לבטל את כל המתהוה סביב? מה כוחנו בבדידות, כשאנו סגורים ומסוגרים? מה נעשה לגלים הזידונים כשיקומו עלינו לבלענו חיים? –

כאלה וכאלה היו ההרהורים העגומים שהיססו בי כל הזמן שנמצאתי מחוץ לקיבוץ, בעיר. והנה עלה במוחי רעיון התעודה. התעודה! – בלעדיה, בלי הכרה עמוקה ושלמה זו, אי אפשר לנו לחיות וליצור כאן, בארץ זאת, בישוב זה, בתנאים אלה.

ובזכרוני עולה שרשרת של מעשיות, וכולן קשורות בארץ: מעשה בנביאים שחזו כאן חזיונות נצחיים: מעשה בישוע ותלמידיו שחיו פה, בין ההרים האלה, והכריזו על מלכות-שמים: מעשה בר' שמעון וחבריו שבילו כאן במערות האלה מיטב חייהם, וערכו סעודתא עם שכינתא: מעשה בר' נחמן מברצלב שבא הנה על מנת לתקן את פגם נשמתו ולישר את "העקמומיות שבלב": ועוד, ועוד, ועוד. ולשרשרת הזו רצוני להכניס עוד חוליה אחת: מעשה בצעירים שבאו הנה על מנת לברוא חיים חדשים.

לברוא חיים חדשים! – וכי כבר יצרנו את אלה? לא ולא. הרסנו את הישן, ועדיין אנו מסתובבים בין אבני המפולת והעמודים ההרוסים, ומחפשים אחרי אבן-היסוד לבניין החדש. כן, .אנוכי רואה בחוש שאנו חיים היום בין חורבות. די לי להיכנס לחדר-האוכל בשעת הסעודה, ואני רואה לפני את הסמל לחיינו אלה.

סעודה. זהו אקט שבו מתבטא השיתוף בכל חברה. התזכרו את הסעודה במשפחה העברית? הרי זוכרים אתם מה היתה הסעודה אפילו בבית הורינו. אולם אצלנו עוד טרם נוצר הערך הזה, הגדול והנעלה שבכל הערכין התרבותיים. אצלנו אין אתה שומע בזמן הסעודה אותה מנגינה אילמת ונפלאה, שהיתה שופעת מעצמה בסעודה שבכל משפחה יהודית. עוד טרם הושגה זו ההרמוניה העליונה של הנשמות והיחוסים המבטאה את עצמה – ומעליה – בסעודה דוקא. איזו דיסהרמוניה שוררת בינינו בזמן הסעודה! והרי זה ברור: כל עוד לא יבנה אצלנו ה"שולחן" – "שולחן" בבחינת "שולחן מזבח" – לא השגנו את השיתוף.

הסעודה אינה רק הביטוי התרבותי ל"משפחה": היא גם ביטוי ל"ברית", ל"אנשי הברית והתעודה". אני נזכר בסעודה שיצרו ישוע ותלמידיו. הם היו מפוזרים בכל הארץ, היו נודדים ועוברים ממקום למקום. אולם הם לא ידעו את פחד המרחק והפיזור במקום: הם התלכדו ויצרו את הסמל הרוחני שלהם, את הסעודה. כי הם היו לא רק משפחה רוחנית הקשורה במקום ובאופן חיים מסוים ומשותף – הם היו אנשי הבריח, חבר אנשים ושליחים, הקשורים ברעיון אחד של תעודה, של תנועה משיחית. ותעודה זו עמדה אצלם למעלה מחייהם הם, למעלה משאלת הפרט. –

על זה אנוכי מהרהר עתה.

היום אנו חולמים רק על משפחה רוחנית. במרכז הכל עומדת פרובלימת הפרט. הננו רוצים לגאול את עצמנו, להציל את עצמנו. אנו מוכרחים להיות קשורים זה לזה במקום ידוע, בעבודה משותפת, באורח חיים משותף.

אם מסיבה זו או אחרת לא תנתן לנו יכולת זו של נקודה, חיים ועבודה משותפת, נהיה חלשים ומיואשים: אחדים יצאו את הארץ ואלה הקשורים אליה קשר בל ינתק יתפזרו לכל הרוחות, יעבדו בקבוצות ובמחנות אבל לחייהם יחסר כל תוכן חיוני.

ככה המצב הנפשי של כל אחד מאתנו. כי עוד טרם השגנו את רעיון התעודה, האומר: עלינו להיות בין יוצרי התנועה המשיחית, הגואלת עם, היוצרת עם חדש.

ברית קדושה כרתנו, ברית עם רעיון נשגב אשר לו אנו נושאים ונותנים את כל חיינו הפרטיים, אבל רעיון זה מגמה עליונה וגדולה לו: תחית עם!

 

 

ר' שמעון וחבריו – ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), תנא מאמצע המאה השנייה. מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא. נמלט מהרומאים עם ר' אלעזר בנו וחי במערה כשלוש-עשרה שנה. ייחסו לו את כתיבת ספר הזוהר, ספרם הקדוש של המקובלים, אף שיצירה זו היא בת המאה השלוש-עשרה. לדעת גדולי החוקרים.

 

וברית זאת חזקה מכל המעצורים, מתגברת על סכנת הפיזור במקום, מקיפה את גורל כל האחים החיים ופועלים בארץ.

ברצינות אגיד לכם: אנוכי חולם עתה על מין משפחה רוחנית "נודדת" שתהא עוברת ממקום למקום ותזרע בלי הרף את גרעיני הרעיון המשיחי. משפחה רוחנית של אנשי הברית והתעודההנה הרעיון, שאת הגשמותו השלמה אנוכי רואה בסעודה, ב"שולחן".

אבותינו הציתו נר תמיד, ויש שנר זה הולך ודועך, אזי קמים בני הדור ומדליקים אותו מחדש.

כיום דועך הנר לאט לאט. אנו עומדים לפני גיססתו. ועלינו נופל הגורל! עלינו מוטל היעוד!

אחים, הבו ונדליק את אש התמיד, עד תתלקח ותאיר את כל פינות הארץ! כי – – –

 

לכביש לקיבוץ

 

לך, כביש בן-ענק, לך אשירה. ואנו –

הנה נעמוד לפניך, פלא-אבנים,

ונתמה:

גוך הצחור כחץ שלחנו איך זה יכלנו לך?

דרך שדות ירקרקים, – ונמצא בך את עצם-עצמנו.

דרך גבעות – אל העמק! –

 

עתה תצהיר במרחבי-ארץ חרות אוינו –

ורוה-גאון תרבץ תחתיך: ואותך סללנו:

דומה: ידעת, כי אנו סללונך – הצווי האמיץ,

הנער הגא – – – המראה דרך ועל דרכים הוא גוזר –

(עמ' 94-97)

מתוך:מוקי צור, קהליתנו, יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ'   25, 28-31, 97-94 .

© כל הזכויות שמורות ליד יצחק בן צבי, ירושלים.