החיים כמשל

האדריכל, או שתיקת האדמה

איש התפוחים – החייט – זכר מה שהיה – שכנתי – סיפור סיני –
שיחה עם סבי – הנשמה מבקשת את השבת

יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשָו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום.
ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגלי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!
אני הולך ושומע את שתיקת האדמה, וגם איזה קולות אנוש אני שומע על סביבי, אך יודע אני כי הם מקריים בלבד. הלא אין להם ישות אמיתית. אני פוסע ברחובות הליליים לאט-לאט. ידי בכיסי ומעילי רכוס היטב. יש מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; יש מקומות שאין להם אור.
לפני פוסעים חמישה בחורים. לאן הם הולכים? איני יודע. השניים שמכל צד גבוהים הם ולהם מעילים אפורים, והתיכון – קומתו קצרה ומעיל חום לו, והוא דומה לאישה.
והנה גבר פוסע לבדו. קומתו שחוחה, צעדיו מהססים. הוא ירא לשוב אל חדרו החשוך, אל הסדינים הצוננים.
הנה איש ואישה הולכים חבוקי זרוע. האישה מנחת את ראשה הזהבהב על כתף אישהּ ומפזמת חרש. קולה חם ומאושר.
הזמן חולף.
הזמן חולף, ואני חולף עמו. למה אדאג? אל מקום שהזמן יגיע שמה אגיע גם אני.
איש זקן, קטן, חבוש מגבעת גדולה, פונה אלי ומבקש שאקנה דבר-מה – כמדומני תפוחי-עץ. הוא מושיטם אלי בתוך שקיק נייר ואומר בקול רך ומתחנן:
תפוחים טובים מאוד, אדון. תפוחים.
אבל אני אין לי בעבור מי לקנותם. איש בודד אני, ללא אישה וילדים, ללא אחות. איש השומע את שתיקת האדמה.
אבל אח ורֵע אנוכי לכל האדם: לרוכל הלילה, לעני, לעובר האורח. אף-על-פי שאין איש מבין ללשוני, אף-על-פי שקולי קול קורא במדבר. כבר איני כועס על כך, כי מאז כעסתי חלף הזמן, ואני החילותי שומע את שתיקת האדמה. ומי ששומע זאת לא עוד יכעס.
על כן אח אני לכל עניי הרוח, וכשתבוא מלכות השמים אולי יינתן לי כיסא בתוכם.
כשתבוא מלכות השמים תפצה האדמה את פיה ותפצח בשיר תהילה עם כל הברואים – עם הרוח והשמש והכוכבים, עם הסוסים, עם העשבים, עם הגשם, עם המלאכים. כשתבוא מלכות האלוהים ייתם מועד שתיקת האדמה.
אף-על-פי-כן צר לי מאוד על שלא הבינוני. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות את מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועל עצמי.
והאדמה, כדרכה, תשתוק.
עשב יצמח וגם ייבול, ממלכות תיווסדנה ותיפולנה, ארצות תיושבנה ותישאינה, אהבות תפרחנה ותכלינה, נשים תיאהבנה ותיעזבנה, כוכבים ילהבו ויכבו, נביאים יוקדשו ויישחטו. והאדמה, כדרכה הנצחית, שתוק תשתוק.
עכשיו חצות. אני פוסע ברחובות העזובים. ואני מבין עד מה מקרי הוא שאני פוסע על האדמה תחת שאהיה טמון בבטנה. אבל עם כל שעל דומני כי במקום הזה אני טמון, – כבד, ושותק, ומת.

למעלה, למעלה, מרחפים עבים קלים, שקופים, ולמעלה מהם מאיר הירח. רך ויפה הוא אור הירח, אבל אין הוא אלא אור שאול מן השמש. וכך אור פני האהובה, ואור יפי העולם, ואור כל הדברים – אינם אלא אורה המושאל של הנשמה.

ואור הנשמה אינו אלא אורו המושאל של האלוהים.
פעם בלילה, בהיותי חונה עם הצבא בשדה, שמעתי מרחוק, מעֵבר כפר אחד, קול פרה גועה חזור וגעֹה בעצב.
זו היתה הפעם היחידה שבה דימיתי לשמוע דבר-מה הדומה לקול האדמה.
ואז חשבתי בלבי: הנה אף האדמה אינה יודעת מאומה על אודות האלוהים, כמו אישה שאינה יודעת מאומה על אודות בעלה. בכלל אין מי היודע דבר על אודות האלוהים.
רק מבעד לייסורי הלב ולגעגועים אני מרגיש את היותו. זה הכול.
ומבעד לאינות של הדברים: ומבעד להכרח שהוא יהיה מכיוון ששום דבר אחר איננו.
אילן זה מופלא מאוד. אין אני יודע מה שמו; באמת, בור גמור אני בכל מה ששייך לבוטניקה. למדעים. הוא עומד עירום כמעט כולו, ועוד רק עלים מעטים נותרו תלויים בו. כל כמה רגעים נושר עלה, מרחף רגע וצונח בלי קול לתוך שטיח העלים הצהוב, הזהבהב, העגול, שלרגלי האילן.
מעולם לא שמעתי דבר-מה יותר חרישי מנשירת עלה.
אני עומד ומתבונן בו שעה ארוכה. אבל אף אילו הייתי עומד כל חיי לא הייתי יכול לרדת עד תכלית פלאיותו, לא הייתי יכול להביע את המסתורי שבקיומו, את ערירותו בליל הסתיו, את יפעת השטיח הצהוב שלרגליו, את קול הדממה הדקה של נשירת העלה המת והיפה.
האילן יפה במראהו, הירח יפה באורו, ירושלים יפה בשנתה, האדמה יפה בשתיקתה. הנשמה יפה בהיותה חולמת את כל אלו.
והאלוהות יפה בהיותה חולמת את הנשמה.
שלושה גברים באים לעומתי. הם מעשנים סיגריות ומדברים אידיש. אור הסיגריות האדום מהבהב בעלטה, ויש בזה ממראה המסתורין של שעת הברית בין הבתרים. השלושה משוחחים על אודות חייט אחד שעקר מירושלים לחוצה-לארץ.
אַ ממזר, אומר האחד, ער איז געבליבן שולדיג דריי טויזענט פונט.
זאל ער געין אין דער ערד אריין, אומר השני ומשתעל. הם עוברים על פני, מתרחקים, אובדים בעלטה.
ואני הולך ושומע את שתיקת האדמה העצומה, העמוקה, הכבדה מכל כובד.
אני הולך והולך ושומע ושומע את השתיקה.
זוהי התשובה שהאדמה משיבה על כל השאלות.
בני-אדם מדברים: העשירים מדברים על ממון, המצביאים על היערכות הצבאות, הנשים על בעליהן, המדינאים על עסקי הקהל, המלחים על נערות, הסוחרים על ספָרות, הסופרים על כסף. הם מדברים, אבל, באמת, מה מועיל בכך, אם האדמה שותקת? היא צופייה בהם ללא זיע, באדישות, בעצב, כמו פרה ענקית.
בהיותי נער, הרביתי לשיר על המוות, כי היה בו משום סוד בשבילי, והסוד משך את לבי. אחרי כן, כאשר הפלגתי לארץ רחוקה, שרתי על החיים, כי אז הם צפנו בשבילי סוד, והסוד משך את לבי.
עכשיו אין אני אלא הולך בלילה ושומע את שתיקת האדמה; כי אין לי עוד מה לשאול, אין מה שיוכל למשוך את לבי, אין מי שיוכל לומר לי דבר-מה אשר לא ידעתיו. בשתיקת האדמה צפונה כל התשובה.
אין אני מלומד, אינני משכיל, אינני פיקח כלל וכלל; אבל את שתיקת האדמה, אותה, באמת, אני מבין להפליא. אני גאון בהבנת השתיקה.
יום ולילה יחלופו, יום ולילה, לילה ויום. ומה שיבוא ויהיה – כל הניסיון, כל המעשה, כל הכאב, כל היופי, כל השיר – הוא מה שהיה. הכול אובד, הכול חוזר, הכול נצחי, הכול אמור בשתיקת האדמה.
אחת אחרי חצות. אני פוסע ברחובות העזובים.
אני הולך ועובר על-יד גזוזטרה מוארת. אנשים, ונשים, מאחרי בנשף, יושבים שם. אני רואה את גבו וקרחתו של גבר שמן, ואני שומע את קולו העבה, האטי, הנכבד. הכול מקשיבים לו.
יש לי (הוא אומר) מכר בפתח-תקוה, עובד במשרד הפנים. כמה הוא מרוויח? כלום, איזה מאתיים ועשר לירות. (אתנחתא.) לפני שבוע הוא מקבל מברק מאנגליה. (אתנחתא.) כותבים לו: ברוך דיין אמת, דודתך מתה. קיבלת ירושה של מאה אלף לירות סטרלינג. (אתנחתא קצרה.) וזה כבר אחרי הורדת מס ירושה!
כאן פורצים הכול בדברים של התרגשות וששון.
אני מתרחק מעט, עד שאין מגיע לאוזני מקולות המשוחחים אלא זמזום קלוש, מעורב בתרועות צהלה. אני עובר ליד חלון אפל ושומע תקתוקו של שעון: איק-אק. איק-אק.
בשובי על עקבי, אני שב ועובר ליד הגזוזטרה. עכשיו קולחת השיחה בכל עוז, אלא שהיא מחולקת, בעת ובעונה אחת, לשתיים: הנשים משוחחות לחוד בקולות דקים, נכנסות זו לתוך דברי זו; והגברים משוחחים לחוד, כשקולו של הקרֵח, הקול הבטנוני, הומה ברמה.
גוטנברג! (הוא מריע) הראשון היה גוטנברג! גרמני.
מאחורי גבו עומד גבר נמוך ורחב-כתפיים, עם בלורית שיבה, והוא נראה לי להיות בעל-הבית. הוא מחזיק את ידו באוויר, אצבע אחת פשוטה כלפי מעלה, ומדבר. אין אני יכול לשמוע את דבריו, ורק מילה אחת או שתיים קולטות אזני: עבודה קולקטיבית ותוכן. אחרי-כן מכסה על קולו קול האוב של הקרֵח:
ראש הממשלה, ראש הממשלה כבר הצהיר – –
ואחרי-כן נבלעים כל הדברים בתוך מצהלותיהן המתעצמות של הנשים בפינתן האחרת, וגופה השמן של מטרוניתא אחת מכסה מעיני כליל את גופו של הדובר.
אם כן, מהו שהצהיר ראש הממשלה? זאת כבר איני יכול לקלוט. וצר, שהרי יש משום הפסד מוחשי אפילו באובדן הצהרה אחת או פסוק אחד של ספורטאי ופילוסוף מוסמך זה, המומחה לאפלטון ובודהא, ממציא מכונת הכביסה הצנטריפוגלית ומגלה הכוכב ויזתא, בקיצור: צורבא דרבנן אשר לא קם כמוהו מימי ער ואונן.
איך שהוא אני הולך, הולך הלאה.
אחת אחרי חצות. אני פוסע ברחובות העזובים, תחת שמי ענן וכוכבים. לעתים אני צופה בחיי כמו תוכן העוקב אחרי כוכב רחוק.
אחת אחרי חצות. אני פוסע ברחובות העזובים, ואני מרבה לזכור.
אני זוכר שלג, ואני זוכר איך (בהיותי פעוט) התהלכתי בשלג בכיכר העירייה של עיר מולדתי בצפון. זמרת נזירים שבה ועולה באוזני. אני זוכר כפר פרדסים בשרון, והרבה שמש, ותפוחי זהב סדורים בתיבות עץ.
פעם חייתי בכפר קטן בעמק יזרעאל. שם אהבתי נערה אחת. בלילה (הֲמִי מים נשמע מרחוק) דיברתי אליה דברי אהבה. והיא אמרה:
אבל איני אוהבת אותך.
אך אז, כבר אז, שתקה האדמה. והאהבה חלפה, אך שתיקת האדמה נותרה קיימת.
התגוררתי בעליית גג בירושלים. ישבתי בבקרים לאור השמש ובלילות לאור עששית נפט, ואכתוב שירים. כתבתי על הגיא בסתיו, על המוות, על עשר הבתולות שיצאו לקראת החתן, על הציפורים השותתות דם בהביט בהן אלוהים, על הפרי, על הזמן, על החיים. והזמן חלף. והחיים חולפים.
אהבתי נערה יפה, וגם היא אהבתני. בוקר אחד (גשם ירד) באה אלי עם פרחי נרקיס בידה. היא עמדה בפתח, עמוד ובכֹה.
גם נערה אחרת אהבתי ואשאנה לי לאישה. היא היתה טובה והבינה ללבי. היא לא היתה חזקה מאוד; אך עשֹה עשתה כמיטב כוחה ויכולתה. ישלמו לה החיים בעתרת חסדם כגמולה.
יש ובלכתי ברחוב אני רואה נערה באה לעומתי ואני אומר בלבי: הנה אשתי, איזו פגישה מאושרת! אמנם יודע אני שאין זו אשתי, ובכל זאת אני אומר: הנה אשתי. כך אני שמח רגע אחד ארוך, עד שהיא קרבה אלי ועוברת על פני. שמחותי כל-כך קצרות הן.
ברם, הלא מוזר הוא עד מה אין קיום לכול.
רק שתיקת האדמה בל תימור.
עברתי ים ויבשת, התגוררתי בערים זרות, אושרתי עם מאושרים, עוניתי עם המעונים, בכיתי על מר גורלם של בני-אדם. התחלקתי במרי-עוצבה של בתולה זקנה במסעדה נידחת, לעת ערב, בלונדון. ובכנרת השקפתי אל המקום אשר שם שטף הימה עדר החזירים אחוז השדים. הקשב הקשבתי לקול הצרצר עד עלות כוכב השחר, ועם הצב התרועעתי, ועם החרגול הצהוב.
היו לילות בם ביקשתי את נפשי למות… לילות איומי מתיקות! לילות תהום רבה! ולבוקר קמתי עם השמש לחיים חדשים.
ורגעים היו, אשר בהם פרץ מלבי אושר מסתורי, אושר כבד מנשוא…
מלאתי גשם ורוחות, חושך וחום צהריים. הזמן חלף דרכי כמו אור דרך כוס מים. חלמתי חלומות סבוכים ופרועים.
הלכתי, ובדרכי פגשתי ייסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם.
הלכתי, ובדרכי ראיתי רבות ושונות. ואולם אותי, באמת, עוד טרם ראה איש מעולם.
אלוהים רואני. אולי אף האדמה והצמחים, אך הם שותקים.
כך שאותי עוד איש לא ראה.
פעם הלכתי על פני החולות האדומים של המדבר, והגעתי לפרנקפורט, עיר נמל קטנה שהשתרעה עטוית צללי בין-ערביים לחוף האוקיינוס הירוק. שם ירדתי בספינה שהיתה מזומנת עבורי, ואשוט בה חורף תמים.
ואולם זה היה חלום.
פעם (בעודי נער) תעיתי יום ולילה בחיפה, עיר זרה לי. ביקשתי אז את המוות ואת האהבה. נותרתי בחיים, ולא מצאתי אהבה.
אף כי ביקשתי את המוות, ושרתי לו והגיתי בו, אינני יודע עליו מאומה. ובאמת, יש ואני חושב כך: לא ייתכן שאנו נהיה מסוגלים לעשות דבר שאין אלוהים יכול לעשותו; ואלוהים אינו יכול למות.
פעם ראיתי עץ פורח בגשם, והוא דמה לאישה המחייכת מתוך דמעות.
פעם הייתי בפריס. שם ישבתי בערב בבית-מרזח קטן ושתיתי שיכר. אישה אחת גדולה אדומת שיער קרבה וישבה עמי. היא דיברה אלי, ויפה ממנה לא ראו עיני עלי-ארץ. מבעד לזגוגית נשקף ערב של ערפל ואורות צבעונין, וטיפות מטר דקות כגרגרי חרדל נטפו.
אבל פעם אחרת – בירושלים – ניתך מטר שלושה ימים ושלושה לילות, ואני ראיתי זוועות בחלומי.
ואת חרוזיו של הנעלה במשוררים –

Furchtlos bleibt aber 'so er es muss'
Der Mann
Einsam vor Gott

שמרתי על לוח לבי, וזכרתים זכור.
ארבה לזכור, אך לא ארבה לכאוב. לשעבר הייתי חזק מאוד עד כדי כך שיכולתי להיות חלש, אבל היום שוב איני כה חזק, על-כן לא אוכל עוד להיות כה חלש.
ארבה לזכור; אבל כל המקרים והמאורעות הלא הם כענן עובר מעל לאדמה השותקת.
וכמו עשב צץ ונובל; וכמו אישה מחליפה שמלותיה.
רך וחרישי הוא ליל הסתיו הזה. אין גשם ורוח, ורק צינה מעט נושכת קלות את האוזניים. יש להבין דבר זה, כמו את כל היתר, בבחינת משל ורמז. הלא החיים הם משל.

אמש נשקפתי מבעד לחלוני אל חלון חדרה של האישה הצעירה המתגוררת מנגד. היא הדיחה את הצלחות בתנועות זריזות ונעימות.
אישה יפה היא וגבוהה. שיער חום לה. מדי אתבונן בה אראנה עסוקה, טורחת בזריזות ובנעימות בשטיפת צלחות או בניקוי החדר.
לפעמים היא מגהצת, לפעמים היא מבשלת, והכול בנעימות ובמרץ וחן. אינני יודע מה היא מבשלת, אך תאב הייתי לאכול מתבשיליה.
אינני יודע על שום מה לא תינשא לאיש; כה גדולה היא, חמה ונעימה; יש בה מחיוניות הטבע ומשלוותו. מעולם לא ראיתי איש בחדרה, ובערבים תמיד לבדה היא.
היא אינה יודעת על קיומי – היא לא קראה אולי את שירי, היא אינה יודעת כי שכן אני לה וכי מתבונן אני בה מבעד לחלון הפתוח. אבל אני לוקח חלק בחייה, משגיח עליה, ורוחש לה אך טוב.
יש שעות שהייתי מבקש לדבר עמה, לשבת בחדרה, להתבונן אליה מקרוב כשהיא שוטפת את הצלחות, לשאול אותה לשמה ולמחשבותיה. אך יודע אני כי דבר זה לא יוכל להיות. ובכן אני מוסיף ויושב בחדרי ושומע את שתיקת האדמה, וגם אני שותק.
תשוקתי הגדולה היא לדבר על האלוהים, או על כל פנים לשוב ולהגיע לידי דיבור עליו דרך הדיבור על העולם. ולדבר על האלוהים אפשר רק על-ידי סכלות, כלומר, על-ידי מה שנראה כסכלות בעיני בני-אדם.
ההיגיון האנושי הוא דרך של חול, אשר ההולך בה יודע לאן שיגיע, אבל לא יגיע רחוק, כי מה הכוח שברגליו? החוכמה האלוהית היא נהר, אשר מי שמתמסר לזרמו אינו יודע להיכן יגיע, אבל על כל פנים יגיע רחוק. הראשון בעוברו ישמע שיחות אנושיות ויבינן, השני יעבור בין יערות ופרחים מוזרים וישמע שיר ציפורים אשר לא יבינהו.
ובכן ימים ושבועות חולפים ואני שותק ואין אני נכנס לשיחה עם שום אדם, עד שהנני נגמל ממש מן הדיבור. לפני איזה זמן קראתי את דבריו של פילוסוף אחד על אודות 'המקרה שבו רוצה היחיד להציל את הכלל על-ידי כך שהוא מסתתר ושותק'. ברם, לשם מה הזכרתי דבר זה עכשיו? מי יודע אם מן העניין הוא.
ובכן בזה האופן אני נוטל חלק בחיי בני-אדם רבים. מי יודע, אולי בחיי כל בני-האדם.
אומר אני בלבי לכתוב בספר את סיפור החיים שחייתי עד הנה, ואת מה שהיה לשוב ולעצב, כמיטב יכולתי, במילים. כי מה שהיה, אף כי ישוב ויהיה, הוא לא יהיה עוד.
קראתי פעם (כבר לא אזכור היכן) אגדה סינית על אודות אדריכל אחד, גדול האדריכלים, שציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.
השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי, אצווה מיד להתיז את ראשך.
ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.
הזמן, אם קצר ואם ארוך, חולף. עכשיו שתיים אחרי חצות. כמה עוד ייארך הזמן?
הנה ספסל. אשב לפוש מעט.
פלדמן!
אני שומע קול קורא לפתע.
על הכביש נעצרת מכונית, ומתוך חלונה משתרבב ראש אדם. מן ההכרח שיהיה זה סבי ידידי. הוא האחד הקורא לי בשם פלדמן, כי בשם זה נודעתי לו בצבא, והוא אינו יודע כי בינתיים החלפתי את שמי.
למה אינני מספר לו על כך אף פעם? אולי כדי שיהיה מישהו שיקרא לי בשם פלדמן. פעם נזדמנתי למקום שלא הכירוני בו ואמרתי ששמי זליג, ואמנם מאז אני נודע במקום ההוא בזה השם.
פלדמן!
זה באמת אתה פלדמן! הוא אומר בלחצו את ידי בלבביות. אתה רואה מה זה ראייה טובה? אני נוסע לי די מהר בטקסי שלי, ופתאום אני רואה מישהו יושב. אני חושב לי: אולי זאת בחורה? קשה לראות בחושך. אני מסתכל טוב טוב ואומר, לא, זאת לא בחורה, זה בן-אדם. ופתאום אני אומר, בחיי, זה פלדמן! אולי זה לא הראייה, אתה יודע, אולי זה הלב מדבר. איך קוראים לזה, מילה כמו טלפון?
טלפתיה?
זהו, טלפתיה. בחיי, יש איזו מילה שאתה לא יודע? אתה, פלדמן, תמיד היית כזה, כמו שאני זוכר אותך, עוד כשהיית מפקד הכיתה שלי: שותק שותק, אבל בסוף מז – את כולם. מים שקטים חודרים עמוק. אה? תגיד, מה אתה עושה? מה נשמע אצלך? שמעתי שהתחתנת. נו, איך האישה?
האישה טובה, אני אומר.
סחתן, אז מזל טוב לך. ומה אתה עושה ככה? מה באמת העבודה שלך? אמרו לי שאתה עוסק בכתבוּת, אה?
כתבוּת?
כותב, כותב ספרים, סופר.
סופר?
דחילק, מה אתה חושב, לא יודעים? יודעים, יודעים. תגיד אתה כותב במשרד או בבית?
בבית.
ואיך זה, תגיד לי, אתה כותב ישר מהראש, או דרך מכונת כתיבה?
מהראש.
ומה אתה כותב? אני קורא רק בלשים, רומנים זעירים, אתה יודע, דברים מחששים. אין לי שכל בשביל דברים אחרים. אבל אתה בטח כותב פילוסופיה. אה?
בערך. שירים.
אני יודע שירים אחדים טובים, מצחיקים. תשמע אחד –
בשריל מה השקיתי לך גזוז
בשריל מה הלעסתי לך מסטיק
בשריל מה לקחתי קולנוע
בשריל להוציא עיניים שלך!
יש לזה עוד, תשמע –
בשריל מה הלכנו גן העיר
בשריל מה ישבנו על ספסל
אם לא בשריל לקרוע לך
את הנשמה שלך?

אני שורק ואומר: שמע שמע שמע. וסבי אומר:
אתה בטח כותב שירים אחרים, רציניים, אה? תיתן לי לקרוא פעם איזה שיר שלך, אם אתה חושב שאני יכול להבין אותו. טוב?
פתאום אני נעשה עייף ועצוב. אמנם את סבי אני מחבב, אבל משמתחילים לדבר אתי על תרבות וספרות אני נתקף עייפות.
בחיי, פלדמן, אני אוהב אותך. לא מתרגז, לא צועק, אף פעם לא רואים אותך עצבני. אתה היית המפקד הכי טוב שלי בצבא. אבל מה זה נדמה לי שרזית קצת? חבל. בפעם הקודמת שראיתי אותך היית די שמן. אולי זה רק נדמה לי בחושך?
וכאן הוא טופח לי בכף ידו על בטני. ידו כמטיל ברזל.
שמע, סבי, אני אומר. אתה נראה חזק כמו פר. למה לך להיות נהג טקסי? תהיה מתאגרף.
זה פרנסה?
מה יש? תהיה מקצועי.
אל תחשוב שאני כל-כך חזק כמו שאני נראה. אתה יודע, אני מעשן הרבה, אז אין לי אוויר, אז אני לא יכול להתאגרף. פעם דווקא הייתי הולך בוקס טוב מאוד, אבל עכשיו… אם אני הולך עכשיו בוקס, מה אתה חושב?
מה?
מזמברים אותי, כי אין לי אוויר.
שתיקה.
שמע, אומר סבי. אני מוכרח לשוב לתחנה. אולי אתה רוצה שאקח אותך הביתה? בשבילך אני עושה הכול.
לא צריך, סבי. תודה רבה.
לא? נו, טוב, איך שאתה רוצה. אז שלום פלדמן ותהיה בריא.
גם אתה סבי תהיה בריא.

הזמן חולף; עכשיו שלוש אחר חצות.
שלוש אחרי חצות. שעה זו, כמו כל שעה ושעה, היא אחרונה בשביל מישהו אי-שם על פני האדמה. בשעה זו הוא נפרד מן העולם.
שלוש אחרי חצות. יפה הוא אור הפנסים הצהבהב, הקלוש, הנח בחסד שוקט על העצים. יפה מראה ירושלים בשנתה, יפה קיומם הבודד, החד-פעמי של כל העצמים. אבל שתיקת האדמה נוראה היא.
ממורא שתיקתה של האדמה יגעה השור. ממורא שתיקתה של האדמה יתגלם ההר כראם. ממורא שתיקתה של האדמה תרעד האבן, העץ יוכה בשיגעון, האש תטבע, המים יישרפו, והנשמה תצעק לאלוהים.
אלוהים (אומרת הנשמה), מתוך התוהו והאינות בראתני. ביום הראשון האירות אותי כדי שאראה את עצמי, והבדלת בין החושך לבין האור שבי. ביום השני בראת את שמַי הכחולים ואת געגועי. ביום השלישי בראת את אדמתי ואת הפרחים היפים של אהבתי. ביום הרביעי בראת את הכוכבים הרחוקים אשר בתוכם בודדה אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהיותי בתוכך, אינו אובד) אני שרויה. ביום החמישי בראת את המפלצות ואת הדגים המוזרים של חלומותי. ביום השישי שיווית לי (על-ידי מסות מכאיבות) את דמותי כנשמת אדם, והעמדתני יחידה ועירומה לפניך.
עכשיו כלה היום השישי.
עכשיו כלה היום השישי, עכשיו בא הלילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן את יום השבת, אלוהים! תן נא לי את השבת. תן נא לי, אבי שבשמים, את שבת השבתות!

באחד הלילות האלה (אמש? שלשום?) חלמתי חלום: בחלומי נמצאתי משוטט בעיר נוכרייה ואני תועה ונבוך ללא מוצא. באמת היתה העיר ירושלים, והרחובות היו באזור מחנה יהודה, אך, כפי שיארע כרגיל בחלום, סוכסך ושונה הכול עד לבלתי יכולת לי למצוא בשום פנים את דרכי. הייתי יגע ונואש; אבל ידוע ידעתי, באיזשהו אופן כי אין כל המתרחש אלא חלום בלבד. וידעתי כי כאשר אקיץ עם בוקר, מצוא אמצא את עצמי במיטתי. אם כן, אמרתי בלבי, למה זה אני מתייגע ומתענה לריק? השתרעתי אפוא על הקרקע בו במקום (וזה היה, כפי שאזכור, לפתח המִגדנייה של קפולסקי) וחיכיתי לקץ החלום. בני-האדם שעברו על פני מהם שהיו אדישים, מהם שהנידו בראשם, מהם שהתעכבו והתלחשו ביניהם והורו עלי באצבע ולעגו לי. אפס אני הייתי שלֵו, שהרי ידעתי כי אין כל זה אלא חלום בלבד; ואף בני-האדם ההם הן לא היו בלתי-אם יצורי דמיוני, שחלומי אִכלס אותם. שכבתי אם כן דומם וחיכיתי לקץ החלום.
זה סוף הפתיחה.

(מתוך : אתר של ידיעות ספרים )