אור הגנוז
המקבל
איש אחד בעירו של רבי זוסיא ראה אותו שהוא עני מאוד והיה בא בכל יום לבית התפילה ומניח בתוך כיס התפילין שלו מטבע בן עשרים פרוטות, להחיות בו את נפשו ואת נפש בני ביתו. מכאן ואילך נשתלחה ברכה במעשה ידיו של אותו איש והלך ונתעשר מפעם לפעם. וכל שהצליח יותר כן הרבה לתת לרבי זוסיא. וכל שהרבה לתת לו כן הרבה להצליח.
פעם אחת עלה על לבו, שזוסיא הוא תלמידו של המגיד ממזריטש, וחשב: אם המתנה לתלמיד מביאה בשכרה כפל כפלים, כמה יגדל עשרו אם יתן לרבי עצמו. ובכן נסע למזריטש, ואחרי הפצרות רבות נעתר רבי דוב בר לקבל מידו מתנה הגונה. מן הרגע הזה הלך עשרו ופחת מיום ליום, עד שנעלם כל הריוח שהרוויח בימים הטובים. בעגמת נפשו בא אל רבי זוסיא וסיפר לו את הכול, ושאל מה טעמו של דבר: הרי הוא אמר לו בעצמו גדול ממנו לאין ערוך.
השיב לו: "ראה, כל זמן שנתת ולא השגחת למי אתה נותן, אלא זושא או איש אחר היה כשר בעיניך. באותו זמן נתן לך השם יתברך ולא השגיח למי הוא נותן. אבל כשהתחלת לבקש לך מקבלים נבחרים ונאצלים, עשה גם השם יתברך כן".
מתוך: מרטין בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, תשל"ז, עמ' 222.