ירושלים

[…]

ביקשתי לברר לעצמי את המושגים של מדינה ודת, תחומיהן והשפעתן זו על זו, וכן גם השפעתן על אושר החיים האזרחיים… (עמ' 42)

[…]

הגורמים המוליכים את האדם למעשים נכוחים ולמחשבות נכוחות, עומדים קצתם על יחסים שבין אדם לחברו וקצתם על יחסים שבין אדם לבוראו ושומרו. הראשונים הם מענינה של המדינה והאחרונים מענינה של הדת. במדה שמעשיהם ודעותיהם של בני-אדם יכולים להיעשות, על-ידי גורמים הנובעים מן היחסים שביניהם, מועילים לטובת הכלל, הרי הם עניין לחוקה האזרחית; ובמדה שנתן לראות את מקורם ביחסים שבין אדם למקום, הרי הם ענין לכנסיה, לבית-הכנסת או למסגד.

[…]

מוסדות ציבוריים להשלמת האדם, העוסקים ביחסים שבין אדם למקום, אני קורא כנסיה, ומוסדות העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו אני קורא מדינה. במלים השלמת האדם אני מתכוון להשתדלות לסדר את שניהם, את המעשים ואת הדעות, שיהיו מתאימים כאחד לאשרו של האדם; לחנך את בני-האדם ולנהגם באורח ממשל. (עמ' 43)

[….]

בכל אשר יתן השלטון יתר הזדמנות לאזרח להכיר ולראות בעליל כי אין הוא מותר על מקצת מזכויותיו אלא לטובתו של הכלל, ואין הוא מקריב מתועלתו הפרטית אלא לשם אהבת-החסד, והפסדו הבא עם הויתור והקרבן יוצא איפוא בשכר מעשה הנדיבות. ולא עוד אלא על-ידי עצם הויתור והקרבן ישגה וירבה אשרו הפנימי, משום שהללו מגדילים את ערכו ומרבים את חנו של מעשה הנדיבות, וממילא גם את שלמותו האמיתית של עושהו. לא מן הרצוי הוא, דרך משל, שהמדינה תקבל על עצמה את כל חובות אהבת-האדם, לרבות צדקה לעניים, ותהפוך אותן למוסדות צבוריים, האדם מרגיש ומכיר את ערכו בשעה שהוא עושה מעשה טוב וחסד: בראותו בעליל שהוא מקל בנדבת-ידו את צרת חברו: בתתו משום שהוא רוצה לתת. ואולם אם הוא נותן משום שהוא מוכרח לתת, אין הוא מרגיש אלא את כבליו.

על המדינה להשתדל בראש ובראשונה למשול בבני-האדם על-ידי מדות ודעות. ואין לך דרך טובה לתקון דעותיו-ומתוך כך גם לתקון מדותיו – של האדם, מדרך ההוכחה. חוקים אינם משנים שום דעות, שכר ועונש לפי חפץ-לבב אינם מחוללים שום עיקרים, אינם מעדנים שום מדות. תקוה ופחד אינם קני-מדה לאמת. הכרה, נמוקי תבונה, הוכחה, הם בלבד מולידים עיקרים, אשר אשר בכוח הסמכות והדוגמה הם עשויים ליהפך למדות. וכאן מקום לדת להושיט יד עזרה למדינה, ולכנסיה להיות משען לאושר האזרחי. עליה שומה להוכיח לעם בכל-עוז דבר אמתות הדעות והעיקרים הנעלים, להראות לו כי חובות האדם לרעהו הן גם חובות האדם למקום, אשר הפרתן כשהיא לעצמה היא פורענות שאין גדולה ממנה: כי עבודת המדינה היא עבודת אלוהים ממש: כי משפט וצדקה מצות ה' המה ועשות טוב רצונו הקדוש הוא, וכי דעת אלוהים נכונה ואמתית לא תניח מקום בנפש לשנאת האדם. להורות כל אלה היא חובתה ותעודתה של הדת: להטיף כל אלה הוא תפקידם וחובתם של כוהניה. כיצד עלה על לב בני-אדם להניח להניח לדת ולכוהנים כי יטיפו – את ההפך מזה?

ואולם, אם תכונתה של האומה, דרגת התרבות שאליה הגיעה, דרגת התרבות שאליה הגיעה, רבוי אוכלוסיה עם רבות עשרה, יחסים וקשרים מורכבים, חיי מותרות וסבות אחרות אינם מניחים אפשרות לנהלה במוסר בלבד, אז תבקש לה המדינה חזוק במוסדות צבוריים, בחוקי כפיה, בענשים על מעשי-פשע ושכר על מעשים טובים. אם אין האזרח רוצה להגן על מולדתו מתוך הרגשת חובה שבלב, היא משדלת אותו בהבטחת שכר או כופה אותו בחוזק-יד. חדלו בני-אדם להבין ולחוש את חין ערכו של הצדק, חדלו להכיר כי היושר במשא-ומתן אושר אמתי הוא, הריהי מיסרת על מעשה עוול, עונשת על מעשה תרמית ואונאה. אמנם בדרך זו אין המדינה משיגה את תכלית החברה אלא למחצה. מניעים חיצונים אינם מביאים אתם אושר לאדם, אפילו הם פועלים עליו. אדם המושך ידו מאונאה מתוך אהבת היושר, הריהו מאושר יותר ממי שאינו עושה כן אלא מתוך יראת העונש הכרוך באונאה על-פי משפט המדינה. ואולם לאדם חברו אחת היא, מאיזו סבה ימנע מעשה העוול, ואיזו הדרך יקוים משפטו בחברה וישמר קנינו. המולדת מוגנה בין שהאזרחים נלחמים לה מאהבה בין שהם נלחמים לה מיראה, אם אמנם הלוחמים עצמם מאושרים באופן הראשון,װבאופן השני הם אומללים. אם אין להשיג את האושר הפנימי של החברה בשלמותו, הרי על-כל-פנים יושגו, בחוזק יד, המנוחה החיצונית והבטחון החיצוני.

המדינה מסתפקת אפוא גם במעשים גולמיים בלבד, בפעולות שאין הרוח מחיה אותן, בהסכמה למעשה שאין עמה הסכמה במחשבה. משאושרו החוקים, אתה חיב לעשותם, ואפילו לא נתקבלו על לבך. יכולה המדינה להרשות את האזרח היחיד כי יחרוץ משפטו על חוקיה, אבל לא תרשה אותו לנהוג לפי משפטו: כי בתור חבר החברה ותר על כך בעל כרחו, שכן בלי ותור זה אין חברה אזרחית אלא הבל וריק. – לא כן הדת! זו אינה יודעת מעשה שאין עמו כונה, פעולה שאין הרוח מחיה אותה, הסכמה במעשה שאין עמו הסכמה בדעה. מעשים דתיים שאין עמם מחשבות דתיות אך משחק-בובות הם, ולא עבודת אלוהים. אלה צריכים אפוא מצד עצמם לנבוע ממקור הרוח, ואין אתה יכול לקנותם בשכר או לכפותם בעונש. אבל גם ממעשים אזרחיים מושכת הדת את ידה, אם אינם מתחוללים בכוח הדעת אלא בכוח הזרוע. מדינה הפועלת בכוח השכר והעונש בלבד, אין לה לקוות עוד לעזרתה של הדת: שהרי במצב כזה אין תשומת-לב עוד לחובות שבין אדם למקום, וליחסים שבין אדם לבוראו אין כל השפעה. כל עזרתה של הדת למדינה אינה אלא ללמד את האדם ולנחמו, להקנות לאזרח על-ידי הלקח האלוהי דעות טובות ומועילות לכלל, ולעודד בנטפי תנחומות-לא-מזה את המסכן שנדון למיתה כקרבן לטובת הכלל.

כאן כבר נראה הבדל מהותי בין המדינה ובין הדת. המדינה מחיבת וכופה, הדת ? ומשדלת, המדינה נותנת חוקים, והדת-מצוות. המדינה יש לה כוח גופני ומשתמשת בו בשעת הצורך: וכוחה של הדת הוא באהבה ובעשות הטוב והחסד. זו מסלקת ידיה מן הממרה ודוחה אותו, וזו תאספהו אל חיקה, ועוד ברגעי חייו האחרונים על-אדמות תשתדל, ולא לשוא, להורותו דעה, או לכל-הפחות לנחמו. קצורו של דבר: החברה האזרחית, בתור אישיות מוסרית, יכול שתהיינה זכויות-כפיה, ואלה אמנם נתנו לה למעשה בכוח האמנה החברתית. החברה הדתית אין לה כל טענות ותביעות לזכות כפיה, ושום ברית ואמנה שבעולם אין בהן כדי להקנות לה זכות זו. המדינה יש לה זכויות מלאות, הכנסיה אין לה אלא זכויות קטועות. (עמ' 47-45)

מתוך: משה מנדלסון, "ירושלים", בתוך: כתבים קטנים בעניני יהודים ויהדות, תירגם ש. הרברג, הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק, תש"ז, עמ'42, 43, 47-45.