אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ב

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,

שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ:

רבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכהֲנִים אוֹמֵר :: על התואר "סגן הכהנים" ראו להלן.

הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁלַּמַּלְכוּת :: ר' חנינא קורא לכל אדם להתפלל למען שלומה של המלכות השולטת בו.

אם נקשר מאמר זה לתקופתו של ר' חנינא, הרי שמדובר ברומי או באחרוני מלכי בית חשמונאי, אך נראה שהוא מבקש לקבוע כלל עקרוני, ברוח דברי הנביא ירמיהו אל הגולים לבבל: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" (כט, ז). וממשיך ר' חנינא ומנמק את דרישתו:

שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ :: לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות (ובכתבי יד רבים של המסכת כתוב: "איש את רעהו חיים בלענו").

האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר (ואל נשכח שרומי מכונה פעמים רבות בספרותנו בכינוי "מלכות הרשעה"!) – הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה. ברקע הדברים מצוי פסוק מספר תהילים (קכד, ג) לפיו מגן ה' על עמו כאשר קמים עליו אויביו, ולולי עזרתו "אזי חיים בלעונו". בדברי ר' חנינא מתהפכת התמונה: השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו! – המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו וראו להלן.

חידוש תפילה ותפילות חדשות
מועט הוא העיסוק בנושא התפילה במסכת אבות. זו נזכרת רק במשנה שלפנינו וכן לעיל ב, יח: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום".
התפילה שר' שמעון מדבר עליה היא התפילה בה"א הידיעה בסידור של עם ישראל, היינו "תפילת שמונה עשרה", הקרויה כך בשל המספר המקורי של הברכות שכללה מראשיתה (רק בשלב שני הוספה ברכה נוספת ומספר הברכות גדל ל– 19 ). תפילה זו ידועה גם בשם "תפילת העמידה" או "תפילה בלחש" על שם אופן אמירתה. היא נאמרת – בצורות שונות, שיש בהן שבע, תשע או תשע עשרה ברכות – בכל אחת ואחת מתפילות היום (ערבית, שחרית ומנחה; בשבת, בראשי חודשים ובחגים גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה).
אחת הסכנות האורבות למתפללים – בכל דת, בכל שפה ובכל זמן – היא החשש של נפילה בפח השגרתיות, פן תיהפך התפילה ל"תפילת קבע", דבר שלא קשה להבינו לאור המספר הגדול של פעמים שנאמרת כל תפילה ותפילה. התלמוד (בבלי, ברכות כט ע"ב) דן בסוגיה זו ומציע לה כמה פתרונות, כגון הדרישה, שאינה קלה לביצוע, שאדם "יחדש בה דבר" בכל יום. על פי ההקשר שם ברור שכוונתו לומר שנוסח התפילה שייאמר מחר לא יהיה בהכרח זהה לחלוטין לזה שנאמר היום, וכן הלאה. מסתבר שהיו גם כמה מן החכמים שכך עשו, והתלמוד (שם) מונה אותם לשבח.
מנהג זה נעלם עם הזמן וזכה לחידוש רק במאות השנים האחרונות, במסגרת קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, בעוד שהיהדות האורתודוכסית הסתפקה בגיוון מוסיקאלי של התפילה ובבקשה שהמתפלל יחדש דבר, אם רק יוכל, בכוונה הנפשית שהוא מכוון בזמן התפילה.
לאור זאת מעניינת היא העובדה שדווקא בתפילה לשלום המדינה (ראו להלן) חלו וחלים שינויים בהתאם להתפתחויות פוליטיות שונות ובהתאם ליחס אל המדינה שמגלות קבוצות של מתפללים. מסתבר שדווקא בתפילה זו – ואולי בשל היותה תפילה כה צעירה לימים – הוכנסו שינויים גם בהקשר האורתודוכסי. כך, למשל, יש המבקשים מן האלוהים שיברך "את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו", או מוסיפים משפטים כגון "והעמד בראשה אנשי חיל יראי אלוהים" וכו', ניסוחים או משפטים החסרים מן הנוסח שקבעה בשעתו הרבנות הראשית לישראל. בדרך זו לא נעשתה התפילה ל"תפילת קבע", אף שיש להודות שלא למטרה זו הוכנסו בה השינויים האמורים.

על ר' חנינא סגן הכהנים
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. ר' חנינא (הנזכר גם בשם "חנניה") זכה עדיין לשמש בבית המקדש, שם כיהן כסגן לכהן הגדול.

ו"אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה סגן ממונה? שאם אירע בו פסוּל בכהן גדול, נכנס [הסגן] ומשמש תחתיו [בעבודת בית המקדש]" (בבלי, סוטה מב ע"א). מתוקף מעמדו נמסרים משמו של ר' חנינא מנהגים רבים העוסקים בעבודת המקדש ובהלכות כהונה (כגון משנה, עדויות ב, א–ג ועוד).

ר' חנינא מעיד גם על כמה אירועים מתקופת החורבן, כגון סיפור נוגע ללב זה: "כיון שראו בני כהנים גדולים שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, נטלו את המפתחות ועלו לראש ההיכל וזורקים כלפי מעלה ואומרים 'הא לך המפתחות שנתת לנו שלא היינו אפטרופין [=אחראים] נאמנים לאכול מגנזיו של מלך', והיו אוחזים זה בזה ונמשכין לתוך האוּר [=האש] ונשרפים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, ז). בין מאמריו: "גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במדבר, מב), ואולי גם זה אחד מן הלקחים שלמד ר' חנינא מן האירועים הקשים של זמנו, שעיקרם המרד ברומי ותוצאותיו המרות.