תשעה באב

"…אכן [עם] ישראל ידע לשמור על יום אבלו, יום אובדן חירותו,
מכל שכחה. וביום הזה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו חרב עליו עולמו…
ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום…
זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני
ודרך גירוש ספרד ועד ימינו, עד פרוץ המלחמה העולמית.*
זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת
אֵבֶל כבד על כל נפש ישראלית (=יהודית) על פני כדור הארץ…
וכל דור הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו דרך שירי
ספרד וקינות אשכנז ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.
– – – – –
ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט' (=תשעה) באב,
אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את
יום האבל ליום חג.** ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר:
"וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן" (ירמיהו לא 12). בהשקפה זו רואה אני
מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגדיות של ימינו…
כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנִרְבֶּה ונִגְבַּר כאן,
וגם כשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה,
לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד
ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולביזיון ולשמד…
ולו גם נהנים [היהודים] מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה
(=ההתבוללות) כבצרפת, לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן,
היום האיום מכל ימים, יום גורלנו."

מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934)
(C) באדיבות המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון

*הכוונה למלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). מאמר זה נכתב
אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה (1933), אך לפני השואה ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939).

**באותה תקופה שלט בארץ ישראל המנדט הבריטי. העלייה החמישית,
שהחלה להגיע ארצה מגרמניה בעקבות עליית השלטון הנאצי (1933),
הגדילה באופן ניכר את היישובהיהודי בארץ: בשנת 1931 היו בארץ
170,000 יהודים, ואילו בשנת 1933 – אחרי עליית היטלר לשלטון
בגרמניה – הגיעו ארצה יותר מ- 37,000 עולים!