כ"ט בנובמבר תוכנית החלוקה של ארץ ישראל

מבוא

כ"ט בנובמבר הוא התאריך 29 בנובמבר 1947 – תש"ח, שבו אישרה עצרת האו"ם את ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הצעת ההחלטה גובשה בידי ועדה מיוחדת מטעם האו"ם (ועדת אונסקו"פ),¹ שהוקמה כדי "לחקור את כל השאלות הנוגעות לבעיית ארץ ישראל, ולהכין הצעות לפתרון הבעיה"; וזאת בעקבות כישלונותיהם של הבריטים לגבש פתרון מוסכם לבעיית ארץ ישראל.

כעבור שישה חודשים הגישה הוועדה את מסקנותיה, והמליצה "לפני הממלכה המאוחדת (=בריטניה)… ולפני כל שאר חברי האו"ם, לקבל ולהוציא לפועל… את תוכנית החלוקה". עוד קבעה הוועדה כי המנדט הבריטי על ארץ ישראל "יסתיים במהירות האפשרית", ושתי המדינות העצמאיות, הערבית והיהודית, יוקמו "לא יאוחר מ- 1 באוקטובר 1948". וכך, חמישים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, התממשה שאיפתו של הרצל להקים מדינה יהודית בהסכמה בינלאומית, ומדינות העולם אישרו את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מעט יוצרים: מתוך נאומו של מנחם בגין, מיום 3 בספטמבר 1947– בעקבות פרסום המלצות הרוב של חברי ועדת אונסקו"פ

מאת:

• מנחם בגין

"בימי מבוכה אלה, לאור ההמלצות של ועדת האו"ם ולאור התגובה של מוסדות הכניעה ואנשי התבוסה, צריך לחזור ולהזכיר אמיתות פשוטות, עובדות-יסוד היסטוריות, עובדות פוליטיות שאינן ניתנות לערעור:
א. ארץ ישראל היא מולדתו של עם ישראל. גבולותיה נקבעו על ידי אלוהים וההיסטוריה. שטחה משתרע מן הים הגדול עד המדבר אשר מעבר לירדן מזרחה ומדן ועדי באר שבע.
ב. ירושלים הייתה ותהיה בירתה הנצחית של המולדת העברית.
ג. עם ישראל לא השלים ולעולם לא ישלים עם כריתת שטח כלשהו מגופה של המולדת.
ד. כל חלוקה של ארץ ישראל – בין זו שהביאה לידי הפקעת עבר הירדן מזרחה ובין זו המוצעת עתה – היא בלתי חוקית…
ה. כל מוסד יהודי שיסכים לביתור הארץ לא ייצג את עם ישראל.
ו. החתימה של מוסדות או יחידים יהודיים על חוזה החלוקה בטלה ומבוטלת. ממילא יש לראות כל חוזה חלוקה למשולל יסוד חוקי.
ז. הפתרון לבעיה היהודית בעולם קשור קשר בל יינתק בפתרון צודק לבעיית ארץ ישראל. פתרון כזה משמעו: החזרת המולדת העברית לבעליה החוקיים, ומתן זכות חוקית ואפשרות מעשית לכל יהודי שירצה בכך לחזור למולדתו.
ח. "פתרון" החלוקה, המבוסס על הפקעת 85% משטחה של ארצנו, שולל מאת כל בני עמנו את זכותם החוקית לחזור לשטחים המופקעים, שהם חלק בלתי נפרד של מולדתם, ושולל מאת 97% של גולי עמנו את האפשרות המעשית לחזור למולדת בכלל…
– – – – –
בשים לב לעובדות הללו, ברור לכל מי שאינו מוכן למכור למען חיי שעה עלובים את מולדתו – ולהפקיר למען שלוותו החולפת את עמו, כי "פתרון" החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית.
העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת.
הארגון הצבאי הלאומי קורא לכל נאמני העם ולכל נאמני המולדת, להקים גוף על-מפלגתי, שינהל את המלחמה – הן בשדה המדיניות הבין-לאומית והן בשדה הקרב – להצלת המולדת מסכנת הביתור ולהצלת העם מפיזור ומכליה.
ציון כולה שלנו. עם ישראל על מיליוני בניו ישוב ציונה. דגל החירות העברי יתנוסס על ירושלים ועל רבת-עמון.

כט בנובמבר: רקע

החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 – תש"ח ציינה את סיומו של תהליך, שהחל בחודש פברואר 1947 – תש"ז: אז הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, כי ממשלתו לא הצליחה למצוא פתרון שיענה על האינטרסים של שני העמים בארץ ישראל – היהודים והערבים, ולפיכך החליטה להעביר את ההכרעה על גורל הארץ לידי האו"ם. להחלטה זו של ממשלת בריטניה קדמו, כאמור, ניסיונות להגיע לפתרון מוסכם בעניין ארץ ישראל – אך ללא הצלחה.²

באותם ימים (יולי 1946) התפרסמה תוכנית מוריסון, שהציעה לחלק את ארץ ישראל לארבעה אזורים,³ שבראשם יעמוד הנציב העליון. תוכנית זו נתקלה בהתנגדותם של היהודים והערבים כאחד. בדצמבר 1946 הזמינה ממשלת בריטניה את נציגי היישוב היהודי והערבי בארץ ישראל לוועידה בלונדון, בניסיון אחרון למצוא פתרון מוסכם על כל הצדדים (ובהם בריטניה עצמה). בוועידה זו, "ועידת לונדון", הציע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, להמשיך את השלטון הבריטי בארץ ישראל חמש שנים נוספות, ואחריהן תקום מדינה ערבית-יהודית עם אוטונומיה מוגבלת. העיקרון של חלוקת הארץ היה מקובל על ההנהגה הציונית בראשות דוד בן גוריון – אך לא הצעתו של בווין, שנדחתה גם על ידי ערביי ארץ ישראל וגם על ידי התנועה הציונית. הבריטים נואשו אפוא מן הניסיונות למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל, והחליטו להעביר את בעיית ארץ ישראל לעצרת האו"ם.

הפנייה לאו"ם - ועדת אונסקו"פ

בעקבות פניית ממשלת בריטניה התכנס מושב מיוחד של עצרת האו"ם. המושב החל ביום 28 באפריל 1947 – ח באייר תש"ז, ומטרתו הייתה לדון בדרכים לפתרון בעיית ארץ ישראל. בכך חדלה ארץ ישראל להיות בעיה של השלטון הבריטי – והייתה לבעיה בינלאומית. הדיונים באו"ם נמשכו שבועיים, ובמהלכם הציגו היהודים והערבים את עמדותיהם. ארצות הברית וכמה מדינות מאירופה ודרום אמריקה גילו אהדה לעמדת היהודים. ההפתעה הגדולה הייתה עמדתה של ברית המועצות, שנציגה באו"ם, אנדריי גרומיקו, הצהיר מעל בימת האו"ם כי ארצו "מזדהה עם סבלו של העם היהודי בתקופת המלחמה ומכירה בזכותו למדינה עצמאית". השינוי בעמדתה של ברית המועצות, שלא אהדה את הרעיון הציוני, "איפשר שיתוף פעולה חד פעמי בינה לבין ארצות הברית וסלל את הדרך לראות בחלוקה פתרון בר סיכוי".⁴ עצרת האו"ם החליטה על מינוי ועדת חקירה מיוחדת לענייני ארץ ישראל, ועדת אונסקו"פ,⁵ שתפקידה היה לבדוק מקרוב את שאלת ארץ ישראל. הערבים ביקשו לצמצם את חקירת הוועדה לתחומי ארץ ישראל בלבד, כדי למנוע מחברי הוועדה להיפגש עם העקורים, ניצולי השואה, במחנות הפליטים באירופה ובקפריסין. אבל כתב הסמכות של הוועדה איפשר לה לחקור ולבדוק גם מחוץ לארץ ישראל "והעניק לה גמישות מרבית לגבי נוסח הפתרון שיוצע".⁶

ועדת אונסקו"פ והיישוב היהודי בארץ

עם היוודע החלטת האו"ם על הקמת ועדת החקירה לארץ ישראל, נרתמה הנהלת הסוכנות היהודית לפעילות הסברה נמרצת בקרב חברי ועדת אונסקו"פ: הסוכנות יצרה קשרים הדוקים ולא רשמיים עם חברי הוועדה, בין השאר באמצעות עוזרים מיוחדים מבני היישוב בארץ, יוצאי ארצותיהם ודוברי שפתם של חברי הוועדה. אנשי הסוכנות היהודית הבינו את חשיבותו של מראה עיניים ישיר, והפגישו את חברי הוועדה עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. כך יכלו הנציגים להתרשם מן "הטרנספורמציה המדהימה של הפליט היהודי הגלותי בעקבות קליטתו היצרנית ביישוב". בזמן שהותם של חברי הוועדה הגיעה לחופי הארץ אניית המעפילים אקסודוס, והמראות הקשים שהיו על סיפונה במהלך המאבק של הבריטים במעפילים סיפקו רווח תעמולתי בלתי צפוי לעמדת היישוב היהודי. בחודש יולי 1947 ביקרו חברי ועדת אונסקו"פ במחנות העקורים באירופה. גם לביקור זה קדמה הכנה מדוקדקת של אנשי הסוכנות היהודית, שהפגישו את חברי הוועדה עם האחראים על מחנות העקורים ועם ניצולי השואה עצמם.
אשר לצדדים האחרים בארץ ישראל: הבריטים נקטו במדיניות של "אי המלצה", ואילו הערבים "קידמו את ועדת אונסקו"פ בפנים זועפות, בחרם מלא או בהסתייגות בולטת". לא הועילו גם ניסיונותיהם של חברי הוועדה המוסלמים (מהודו ומאירן) לשכנע את ערביי הארץ לשתף פעולה עם הוועדה – לטובתם שלהם.⁷
והערה בשולי ההיסטוריה: שנה אחרי תחילת עבודתה של ועדת אונסקו"פ התכנסה בתל אביב מועצת העם הזמנית והחליטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כ"ט בנובמבר - ההצבעה באו"ם

בסוף אוגוסט 1947 הגישה ועדת אונסקו"פ את מסקנותיה לעצרת הכללית של האו"ם. הוועדה הסכימה פה אחד כי יש לסיים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אך הגישה שתי הצעות: הצעת המיעוט המליצה על הקמת מדינה פדרלית יהודית-ערבית בארץ ישראל, ואילו הצעת הרוב המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, שיהיו קשורות ביניהן באיחוד כלכלי.⁸ הצעה זו הקצתה למדינה היהודית 55% משטח ארץ ישראל המנדטורית: את שפלת החוף, עמק יזרעאל, עמק החולה, רוב הגליל התחתון וכל הגליל המזרחי, ואת הנגב. למדינה הערבית הוקצו 45% משטח הארץ, ובכלל זה גב ההר, הגליל המערבי וחלק מן הגליל התחתון, ורצועת החוף מאשדוד עד רפיח. לירושלים נקבע מעמד מיוחד של טריטוריה בפיקוח האו"ם. הצעת הרוב הובאה להצבעה בעצרת הכללית של האו"ם, ולקראת ההצבעה החלה הסוכנות היהודית במסע שכנוע דיפלומטי מאומץ כדי להבטיח את אישורה. אבא אבן, שהיה חבר במשלחת הציונית לאו"ם, תיאר את הימים האחרונים שלפני ההצבעה, שבהם עשו "לילות כימים בשיגור מברקים, בשיחות טלפון ובמשלוח מכתבים, שידולים והפצרות, לכל פינות תבל…"⁹ כל המאמצים אכן נעשו פרי, ובהצבעה שהתקיימה ביום כ"ט בנובמבר 1947 – ט"ז בכסלו תש"ח אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה ברוב של 33 מדינות.¹⁰ "מדינה עברית" – הייתה הכותרת הראשית של העיתונים העבריים בארץ ישראל בבוקר יום המחרת.

תגובת היישוב היהודי בארץ

היישוב היהודי בארץ ישראל עקב בדריכות אחר ההצבעה באו"ם, שהועברה בשידור רדיו ישיר. ההצבעה הסתיימה בשעת לילה מאוחרת לפי שעון הארץ, ותוצאותיה התקבלו בתגובות נלהבות של פרצי שמחה ספונטניים.¹¹ המונים הציפו את רחובות הערים הגדולות וחגגו את ההחלטה ההיסטורית בשירה וריקודים. דוד בן-גוריון, אז יו"ר הסוכנות היהודית ולימים ראש הממשלה הראשון, אמר: "אינני יודע הישג גדול יותר שהשיג העם יהודי בבת אחת בהיסטוריה הארוכה שלו מאז היותו לעם".¹² אך בן-גוריון הבין גם את המשמעויות וההשלכות הקשות של תוכנית החלוקה באשר לגורלם של יהודי הארץ: "אני לא צהלתי, ועמדתי כְּאָבֵל בין החתנים. גם למחרת כשחזרתי השכם לירושלים – רקדו ברחובות כל יהודי ירושלים… בית הסוכנות וחצרה נתמלאו אנשים חוגגים וצוהלים, ושוב לא השתתפתי בצהלה… הייתי חרד לעקידה הצפויה שלנו, לא לבודדים אלא לעם כולו, בשבועות ובחודשים הקרובים, כי לא היה לי כל ספק שאנו עומדים לפני מלחמת חיים ומוות…"¹³ בשבת שלאחר ההצבעה הדרמטית באו"ם (כ"ג בכסלו תש"ח – 6 בדצמבר 1947) נאמרה בבית הכנסת הגדול בתל אביב תפילת הודיה מיוחדת, שנפתחה בזו הלשון: "אבינו שבשמים ברך את האומות, הגדולות והקטנות, אשר הצביעו ביום ההכרעה למען הכושלת שבאומות, לתת לה שֵם ושארית בנחלת אבותיה." והתפילה הסתיימה בבקשה: " ועל שכנינו קרובינו כל שבטי ערב – השרה נא רוח שלום והשקט ובטחה, לטוֹב להם ולנו ולכל עמי המזרח הקרוב – ולעולם כולו, עד יבוא משיח בן דויד משיחך, 'מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב… אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.' אמן ואמן" (ישראל רוזנסון, "בשעה 1.30 בלילה נפתחו דלתות בית הכנסת". מוסף שבת, מקור ראשון, ב' באייר תש"ע – 16.4.2010, עמ' 19).

תגובת ערביי ארץ ישראל

כאמור, ערביי ארץ ישראל לא שיתפו פעולה עם ועדת אונסקו"פ והודיעו מראש על התנגדותם לחלוקת הארץ ולהקמתה של מדינה יהודית. וכבר למחרת ההצבעה באו"ם, בבוקר ה- 30 בנובמבר, "פתחו בצעדים לסיכול התוכנית" והחלו בהתקפות על התחבורה היהודית, ובכלל זה בכביש ירושלים תל אביב ובתקיפת שכונות יהודיות בערים המעורבות – ירושלים, חיפה, טבריה, יפו וצפת. כבר באותו יום התדרדר המצב לידי תקיפות הדדיות. כך, למשל, אנשי האצ"ל השליכו פצצות על פועלים ערבים שהמינו בכניסה לבתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה ופצעו עשרות; מיד לאחר מכן המוני הפועלים הערבים טבחו בפועלים היהודים והרגו 39 מהם ופצעו רבים; בתגובה ביצע כוח של הפלמ"ח פעולת תגמול בכפרים שמהם באו רבים מהפועלים והרג מעל שישים איש. התקפות אלו ציינו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.¹⁴

העשרה - קישורים

הנוסח המלא – באנגלית ובתרגום לעברית – של החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה, בצירוף הקלטה קולית של תהליך ההצבעה באו"ם ותמונות של גילויי השמחה בארץ – באתר הכנסת

נאומו המלא של מנחם בגין, מפקד האצ"ל באותם ימים, נגד תוכנית החלוקה – באתר דעת

תמונות המתעדות את ביקור חברי ועדת אונסקו"פ בארץ, את ההצבעה באו"ם ואת שמחת ליל כ"ט בנובמבר – באתר הארכיון הציוני: 1, 2

מידע על אודות ועדות החקירה השונות שניסו למצוא פתרון לארץ ישראל משנות העשרים – באתר ויקיפדיה