הכרזת כורש

הכרזתו של כורש (השני), מלך פרס, בשנת 538 לפני הספירה, בעניין שיבת הגולים לירושלים ובנייתו מחדש של בית המקדש. הכרזה זו הייתה חלק ממדיניותו הסובלנית של כורש כלפי העמים והדתות שהיו בתחומי שלטונו.

ההכרזה אפשרה את שיבת ציון, את בניית בית המקדש השני ואת שיקום האזור סביבו.

הכרזת כורש נזכרת במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בארמית בספר עזרא (ו 5-3) ופעמיים בעברית בנוסח מקוצר וחגיגי: בפתיחת ספר עזרא ובסיום ספר דברי הימים.

וזו לשון הנוסח העברי הקצר בפתיחת ספר עזרא: "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס… כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם."

נוסח זה חוזר, בשינויים מעטים, בסיום ספר דברי הימים: "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס… כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל."

המקור הארמי של הכרזת כורש מופיע בספר עזרא פרק ו, וזה תרגומו לעברית: "בשנת 1 לכורש המלך, כורש המלך נתן צו על בית האלוהים בירושלים: הבית ייבנה, מקום שזובחים [בו] זבחים, ויסודותיו יהיו חזקים. גובהו 60 אַמָה (מידת אורך קדומה – כמרחק שבין המרפק לשורש כף היד של אדם מבוגר. בימינו: מידת אורך השווה בערך ל- 68 ס"מ), רוחבו 60 אמה. [קירות הבית יהיו עשויים] שלוש שורות של אבן גְלָל (אבן כבדה, שלא היה אפשר להרימה ולכן גלגלו אותה ממקום למקום) ושורת עץ אחת, וההוצאה [הכספית] תינתן מבית המלך. וגם כלי בית האלוהים של זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנאצר מן ההיכל שבירושלים והוביל לבבל – יושבו, והכול יובא להיכל שבירושלים – למקומו…"

הכרזת כורש, המצוטטת בתנ"ך שלוש פעמים, אינה נזכרת כלל במקורות חיצוניים, אך היא "תואמת ברוחה ובלשונה את ההשקפות המובעות בתעודות של כורש מבבל", ובהם גם הצהרת מדיניותו של כורש כלפי העמים הכבושים, שנתגלתה בחפירות בבל בשנת 1879 על גבי גליל טין. נוסח ההכרזה בארמית (עזרא ו) גם מעיד כי בנייתו של בית המקדש נעשתה על חשבון אוצר המלכות.

"ההיתר ליהודים לשוב מן הגולה היה תוצאה של המדיניות הדתית-המדינית של כורש, אשר בישרה [על] ראשיתו של עידן חדש בתולדות המזרח הקדום." (חיים תדמור, ימי שיבת ציון, בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ישראל אפעל (עורך), כרך שני – ישראל ויהודה בתקופת המקרא, כתר ויד בן צבי, תשנ"ח – 1988, עמ' 255)

מדברי דוד בן-גוריון על על דמותו של כורש, מלך פרס – במדור "מעֵט יוצרים" בערך: ספרי דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים.