אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יט

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה,

(וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס.

וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל.

וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ:

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר :: במשנה זו מסתיימים מאמריהם של חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי (משניות יב–יט) ור' אלעזר בן ערך הוא האחרון שבהם. נראה שגם מאמרו מורכב היה מלכתחילה משלושה חלקים.

הֱוֵה שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוּרוֹס :: נראה שלפנינו משפט אחד (ולא שני עניינים שונים) ועל פיו מבקש ר' אלעזר מחבריו תלמידי החכמים לשקוד רבות על לימודיהם, כדי שידעו מה להשיב על טענותיו של הכופר, של האפיקורוס (וראו להלן). ויש הגורסים כאן: "הווי שקוד ללמוד מה שתשיב לאפיקורוס", בלי להזכיר את התורה, ונוסח זה נבון יותר, שהרי קשה לומר כי לימוד התורה נועד רק כדי להשיב תשובות ניצחות לכופרים!

וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל :: השקידה היא מאמץ מתמיד ומפרך, ור' אלעזר מזכיר לכל השקדנים כי מלאכתם נעשית כדי להגן על תורת ישראל מפני מתקיפיה ולמען האלוהים, ושכרה הגבוה בצידה,

כי וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ :: "בעל המלאכה" הוא כמובן האלוהים, ור' אלעזר מאמין באמונה שלמה שהוא יתן שכר טוב לכל העמלים בשקדנות כדי להגן על תורת ישראל מפני כופרים. לפי פירוש זה מצטרפים כל שלושת המשפטים לאמירה אחת הדוקה: על החכם לשקוד על לימודיו כדי שיוכל להשיב למתווכחים עמו בסוגיות של דת, וגם אם נדמה לו שמטרה זו איננה מטרה ראויה, טוב שיזכור כי הוא עושה זאת לשם שמים וסופו שיזכה לשכר רב על כך.

בעל מלאכה שאינו בעל מלאכה
בלשוננו שלנו "בעל מלאכה" הוא אדם המתפרנס ממעשה ידיו: סנדלר, נפח, מכונאי רכב, צורף וכל כיוצא באלה, ו"בדפי זהב" אפשר למצוא בעלי מלאכה למאות ולאלפים. הם אף מאוגדים בגופים שונים כגון "ארגון בעלי מלאכה" – הדומה במובן מסוים לגילדות המקצועיות של ימי הביניים – ומדינת ישראל אף חוקקה את "חוק רישוי בעלי מלאכה־ 1977 ". מסתבר עם זאת שבלשון חז"ל יש למונח זה משמעות הפוכה לגמרי: "בעל מלאכה" הוא המעסיק (ולעיתים: הלקוח) אך לא העובד עצמו. במאמרו של ר' אלעזר בן ערך מכונה האלוהים, שלמען תורתו ועמו עמלים תלמידי החכמים, בכינוי "בעל מלאכתך", וכך גם להלן, משנה כא. באורח דומה מתואר פרעה שהעביד את עם ישראל בפרך כ"בעל מלאכתו" של העם (שמות רבה טו, יח), ובמקום אחר (ויקרא רבה ל, ג) מדברים על "פועל" ועל "בעל מלאכתו" הנותן לו את שכרו.

מי הוא ומה הוא אפיקורס
מי הוא אותו אפיקורוס שצריך לעמול קשה כדי לדעת כיצד להשיב על דבריו? מי היה אותו אפיקורוס אשר שמו מייצג במסורת היהודית את הכפירה בה"א הידיעה, כפירה שבגללה אין אדם זוכה לחיי עולם הבא (כאמור במשנה, סנהדרין י, א: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס" וכו')?
מסתבר כי באתונה, במאות הרביעית והשלישית שלפני הספירה, חי פילוסוף יווני בשם זה. הוא הקים באותה עיר מוסד חינוכי, שבו חיו הוא ותלמידיו במעין קהילה שיתופית. תלמידיו ותלמידי–תלמידיו המשיכו לשמור אמונים לרעיונות שלמדו ממנהיגם, והיו מוכרים בעולם העתיק בכינוי "אפיקוראים", ובשם זה הכירו אותם גם חכמי המשנה. מתורתו של אפיקורוס לא השתמר הרבה, אך אנו יודעים כי הגותו התמקדה באושרו של האדם הפרטי. הוא התנגד לשיטות הפילוסופיות הקלאסיות של יוון העתיקה, כגון זו של אפלטון, אשר התמקדו בחיפוש אחר האמת, באומרו כי לא זו המטרה האמיתית שעל האדם לרדוף אחריה. לשיטתו, כל בני האדם משועבדים לחושיהם ורק מה שאנו מרגישים בחושינו ברגע מסוים הוא עבורנו האמת. אפיקורוס דחה את האמונה בדבר חיים שלאחר המוות, וטען כי אדם יכול לזכות באושר רק על ידי סיפוק דרישות החושים בעולם הזה. לכן ראוי לחיות בשלוות נפש אמיתית, שאליה ניתן להגיע ללא מעורבות בקהילה או בחיים הציבוריים, ללא הקמת משפחה, בהמעטה בתשוקות ובטיפוח ידידים טובים.
תפיסתו של אפיקורוס ותלמידיו הקימה נגדם הוגי דעות שונים, שראו בתורתו כפירה מסוכנת בעקרונות היסוד של הדת, ולכן הפך שמו לשם גנאי לרודפי הנאה – אף שתורתו לא הטיפה לחיי תענוגות – ולכופרים בכלל. בהקשר היהודי המיוחד הכוונה לכפירה בתורת השכר והעונש, במתן תורה משמים, בחיי עולם הבא, וכיוצא בזה. עד היום משמש השם "אפיקורוס" ככינוי כללי ולא מדויק לכל כופר שהוא,
בלא קשר לתורתו המקורית של אותו פילוסוף (אך לבוּר ועם הארץ אין ראוי לקרוא בתואר זה!). ודומה שכנגד כופר שכזה יוצא ר' אלעזר בן ערך במאמרו. מעניין להעיר כי הרמב"ם (בפירושו למשנה) מבאר את השם מלשון המילה "הפקר" ואומר, כי אפיקורוס הוא מי "שמפקיר ומבזה את התורה או את לומדיה. ולפיכך קוראים בשם הזה כל מי שאינו מאמין ביסודי התורה".

על ר' אלעזר בן ערך
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, ומורו זה נתן ביטוי בולט לתכונותיו הטובות ולהעדפה שהעדיף אותו על פני כל שאר תלמידיו (ראו לעיל, משניות יב–יד). ביטוי לחיבה המיוחדת שרחש רבן יוחנן לר' אלעזר בן ערך עולה מן הסיפורים על מות בנו של רבן יוחנן. תלמידים רבים ניסו לנחם את האב השכול, אך רק מאלעזר בן ערך הסכים בן זכאי לקבל ניחומים (אבות דרבי נתן, נוסח א, יד). במסורת אחרת מסופר, שהמורה והתלמיד גם יחד עסקו בתורת הסוד, ואז "ירדה אש מן השמים … עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו [את ר' אלעזר] על ראשו ואמר … אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך" (בבלי, חגיגה יד ע"ב). לנוכח השבחים יוצאי הדופן שמרעיף רבן יוחנן בן זכאי על תלמידו, סביר היה להניח שישתמרו משמו של ר' אלעזר בן ערך מאמרים רבים בספרות חז"ל, אך למרבה ההפתעה אין הדבר כך, ומעט מאוד מסופר עליו או נאמר בשמו. כך, למשל, הוא מוצג כדוגמא לאדם ש"הכל צריכין לעצתו", כיוון ש"היה יועץ עצות ומתקיימות ומצליחות. אמרו לו: נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא כך מקובלני מרבותי, שכל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים" (מדרש תהילים א, יט). את מיעוט הזכרתו של ר' אלעזר במקורותינו יש המנמקים בטענה שהוא הלך לעולמו בהיותו צעיר לימים, אך בדרך כלל נהוג לומר שאלעזר בן ערך בחר שלא לשבת ביבנה – אשר שימשה כמרכז לחכמים באותה תקופה – אלא הרחיק יחד עם אשתו אל העיר אמאוס, סמוך ללטרון של היום, כדי ליהנות מן המרחצאות שבה (קהלת רבה ז, ז).
האגדה מספרת שאלעזר בן ערך שכח בשל כך את תלמודו, ומקורות אחדים אף טוענים שבעקבות ישיבתו באמאוס לא זכר אלעזר בן ערך אף כיצד קוראים בתורה (בבלי, שבת קמז ע"ב), ללמדך עד כמה חשוב היה להם לחכמים להדגיש את הקשר שעל התלמיד לשמור עם מוריו. עם זאת התלמוד הבבלי (שם) מספר כי חכמים התפללו על ר' אלעזר ותורתו שבה אליו בסופו של דבר.