אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה א

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי.

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

גם פרק ד, כקודמו, איננו ערוך במתכונת צורנית, תוכנית או היסטורית ברורה, ויש בו אוסף של מאמרים שונים, בנושאים שונים ומפי חכמים שונים.
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר :: ומאמרו כולל ארבע שאלות רטוריות, שאלות שהוא עצמו משיב עליהן. במסכת אבות בולט השימוש במספר שלוש (ראו לעיל א, א) ואולי אף מאמרו של בן זומא היה מעיקרו בן שלושה חלקים, שכן ביסודו עומדים כנראה דברי הנביא ירמיהו, המזכיר, לאו דווקא לשבח, חכם גיבור ועשיר בלבד (ובסדר זה בדיוק): "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו" (ט, כב). ראיה שאכן כך הוא אפשר להביא מסיפור המצוי בתלמוד הבבלי (תמיד לב ע"א) על פיו שאל "אלכסנדרוס מוקדון" – המצטייר בספרות חז"ל הן כלוחם וכובש גדול אך גם כפילוסוף ושוחר דעת – את "זקני הנגב" עשר שאלות, וביניהן שלוש השאלות הפותחות את משנתנו, ובאותו סדר.

תשובותיהם זהות לתשובותיו של בן זומא. (שאלותיו האחרות עסקו בסוגיות הקשורות למיבנה העולם, לבריאתו, לחשיבות המערכת השלטונית וכיוצא באלה.)

אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם :: החכם האמיתי איננו מסתפק בידיעותיו ומפיץ אותם ברבים אלא אף ממשיך וצובר עוד ועוד ידע, ומוצא דרך ללמוד מכל אדם ובכל זמן ומקום, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי" (תהילים קיט, צט) :: ושלוש מילותיו הראשונות של הפסוק באות להוכיח כי יכול אדם להשכיל, ללמוד, מכל מי שהוא בא עמו במגע, וכי כל בני האדם עשויים להיות מלמדיו.

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרו :: הגיבור האמיתי איננו מי שעולה בכוחו על האחרים, אלא דווקא מי שיכול להכניע את יצריו ודחפיו שלו ולשלוט בהם, שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּכֵֹד עִיר" (משלי טז, לב) :: האדם הסבלני ("ארך אפים") והמושל ביצריו עדיף על הגיבור ועל מי שעושה מעשי גבורה, כגון כיבוש ערים.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקו :: העשיר האמיתי איננו מי שצובר עוד ועוד רכוש, אלא דווקא מי שדי לו במה שרכש,שֶׁנֶּאֱמַר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, ב) :: העשיר האמיתי הוא מי שמסתפק במה שהרוויח במו ידיו ומוצא בו את אושרו, כפי שעולה מן הפסוק מספר תהילים. ופסוק זה, שיש בו לכאורה כפילות ("אשריך // טוב לך") הולך ונדרש כעוסק בשתי תקופות שונות בחיי האדם (אך ראוי להעיר כי דרשה זו חסרה מהרבה נוסחים טובים של המסכת): "אַשְׁרֶיך" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" לָעוֹלָם הַבָּא.

ואחרונה: אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת :: מי שראוי לזכות בעיני הבריות לכבוד רב הוא דווקא מי שחולק כבוד לאחרים, האדם הצנוע, הענו והמכיר בערך עצמו. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבזַֹי יֵקָלוּ" (שמואל־א ב, ל) :: ומשלוש המילים הראשונות של הפסוק, הנאמר במקורו מפי האלוהים, ניתן ללמוד כי המכבד אחרים הוא הזוכה לכבוד. – מתברר שבן זומא מנתץ את הדימויים המקובלים אודות החכם, העשיר, הגיבור והאדם המכובד ומציע תחתיהם הבנות שונות ואף מנוגדות, המצוטטות רבות – אם כי ללא הפסוקים המוכיחים אותן – עד היום, ובמיוחד שלוש הראשונות שבהן.

שמע האמת ממי שאמרה
מדוע הלומד מכל אדם נחשב לחכם? הסבר מעניין לכך רמוז בדברי ספר משלי: "בפי אוויל חוטר גאווה, ושפתי חכמים תשמורם" (יד, ג). מאמר זה קושר בין האוויל וחסר החכמה ובין מידת הגאווה. מתברר כי רק אדם עניו, שתחושת חשיבותו העצמית איננה מעבירה אותו על דעתו, יכול להכיר בכך שיש בו משהו חסר, ושדווקא אצל זולתו יוכל למצוא את מה שישלים את ידיעותיו. אך הגאוותן, המאמין כי רק לו ניתנו הידע והחכמה, לא יאמין כי יש לו מה ללמוד מאחרים.
היבט אחר של ה"לומד מכל אדם" קשור לתכונה האנושית להעריך את אמיתותן של טענות שונות לאור יחסנו אל הטוען אותן. לדרך זו התנגד הרמב"ם. בפתיחה להקדמתו למסכת אבות (הידועה בשם "שמונה פרקים"). שם מודיע הרמב"ם בגלוי, שבהרצאת דבריו עשה שימוש רחב לא רק בדברי חז"ל, אלא גם בדבריהם של פילוסופים שונים, שאינם דווקא מבני עם ישראל:

"ודע, כי הדברים אשר אומר אותם … אינם עניינים שחידשתים אני מעצמי, ולא פירושים שבדיתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד … ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה…".

אל לו לאדם לחסום את עצמו משמיעת האמת רק משום שהיא באה ממקורות זרים. והנה, הרמב"ם מוּדע לכך שהמשימה להפריד בין הדובר לבין תוכן דבריו איננה משימה קלה, ומשום כך החליט להשמיט את שמותיהם של הפילוסופים שאת דבריהם ציטט:

"לא אזכיר: ‘אמר פלוני', ‘אמר פלוני' … ואפשר, לפעמים, ששם האיש ההוא [=הפילוסוף שיוזכר בשמו] יכניס בלב מי שאין תבונה בו שזה הדבר נפסד [=שדברי הפילוסוף ההם אינם ראויים להישמע] … ומפני זה ראיתי שלא לזכור [את שמו של] האומר, הואיל וכוונתי שתושג התועלת לקורא" (שם).

אמנם להלן למדנו, כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (ו, ו), אך לשיטת הרמב"ם, הסתרת שם האומר מביאה לעיתים לגאולת האמת ולהצגתה ברבים.

קצת יצר הרע
בן זומא משבח את מי שכובש את יצרו, אך מה הוא אותו יצר שבו הוא מדבר? לפי חכמים נברא האדם כשבו שני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע, שנאמר בספר בראשית: "וייצר ה' אלוהים את האדם" (בראשית ב, ז) וחז"ל דרשו את כפילות האות יו"ד במילה "וייצר" כעדות לשני יצרים שבאדם (בבלי, ברכות סא ע"א), הראשון מניע אותו למעשי חסד וטוּב והשני מדיח אותו מדרך הישר. כשמדובר בכיבוש היצר מדובר, כמובן, ביצר הרע, שהוא ביטוי לתשוקותיו של האדם לבצע מעשים האסורים עליו בתחומים שונים: הדתי (כגון אי קיום מצוות), החברתי (כגון לשון הרע או גניבה) ובעיקר המיני (ממציצנות והטרדה ועד לחטא החמור של גילוי עריות). כבר בספר בראשית, לאחר המבול, מודה ה' "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), וכי הנטייה לחטוא ולעבור עבירות היא חלק מהווייתו האנושית, שהוא נקרא להילחם כנגדה בכל עת. היותו אדם בעל דעת ומצפון כרוכה לפי זה בצורך הקבוע להילחם בנטיות ובפיתויים שליליים. חז"ל – ובעקבותיהם בעלי תורות מוסר בכל הדורות, גם בימינו – עודדו את המלחמה ביצר הרע והציעו דרכים שונות כדי להתגבר עליו, כגון דברי ר' בנאה, האומר כי כל זמן שישראל "עוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם" (בבלי, עבודה זרה ה ע"ב).
והנה, דווקא על רקע זה מעניין לגלות בספרות חז"ל גם מאמרים המוצאים פן חיובי ביצר הרע, כגון דברי ר' נחמן בר שמואל השואל על הקביעה כי "וירא אלוהים את כל אשר עשה [כולל יצר הרע!] והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא): "וכי יצר הרע טוב מאוד? אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אישה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן" (בראשית רבה ט, ז). בלא יצר המין או השאיפה לצבור רכוש לא היתה החברה ממשיכה להתקיים ולהתקדם, ומשמע שחברה נטולת יצרים היא גם חסרת רצון קיום והמשכיות. חכמים יאמרו מן הסתם כי אוי לאדם ולחברה שאין להם יצר, אך אוי לחברה או לאדם שיצרם גובר עליהם. לפי תפיסה זו נגזר על האדם להמשיך ולהיאבק ביצריו עד קץ כל הדורות, להתמודד עמם ולנצלם לצרכים חיוביים. עם זאת מבטיחים המקורות כי "לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו" (בבלי, סוכה נב ע"א).

על בן זומא
הוא שמעון בן זומא, חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בעיקר ביבנה בתחילת המאה השנייה לספירה. למרות חכמתו הרבה – לפי התלמוד, מי שרואה אותו בחלום "יצפה לחכמה" (בבלי, ברכות נז ע"ב) – מעולם לא נסמך ולא זכה לתואר רבי. בן זומא נתפרסם בזכות דרשותיו, וכשהלך לעולמו אמרו כי "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" (משנה, סוטה ט, טו). אחת מדרשותיו המפורסמות – על הזכרת "יציאת מצרים בלילות" – משוקעת בהגדה של פסח (בעקבות המשנה, ברכות א, ה). בן זומא התפרסם במיוחד כאחד מארבעת החכמים ש"נכנסו לפרדס", היינו ניסו את כוחם במפגש עם תורות סוד שונות, אך "הציץ ונפגע"
(בבלי, חגיגה יד ע"ב), ונראה שהכוונה לכך שדעתו נפגעה מעצמת המפגש המסוכן הזה. ומי יודע אם אין זו הסיבה לכך שלא זכה לתואר רבי ואולי אף לא האריך ימים.