אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כג

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ,

וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,

וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ,

וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר :: ומאמרו כולל ארבע המלצות להתנהגות נכונה בין אדם לחברו. כולן פותחות במילית "אל" ומלמדות כי גם מעשה ראוי וטוב צריך שייעשה בזמן הנכון, שאם לא כן נמצא האדם מקלקל ולא מסייע.

אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ :: הרצון לפייס חבר כועס הוא דבר ראוי, אך אין לעשות זאת בשעה שחמתו של החבר עדיין בוערת בו. יש להמתין עד שיירגע מעט ואז לנסות ולפייסו. ניסיון פיוס בשעת כעס וחימה רק יגביר את הכעס.

וְאַל תְנַחֲמֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו :: ניחום אבלים הוא מנהג יפה, אך אין לו מקום בשעה שהמת עדיין לא נקבר. הכאב גדול והניחומים לא יעשו את שלהם; אדרבא, אפשר שהם דווקא יגבירו את הכאב והצער.

וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרו :: ניתן לשחרר אדם מנדרו, אם מוצאים דרך להתיר את הנדר בעזרת שאלות העוסקות בנסיבות הנדר (ראו להלן). בדרך כלל מנהג יפה הוא לסייע לנודר להשתחרר מן הנדר שנדר – בעיקר אם נדר בשעת כעס, בחום לבו, בלא מחשבה מספקת וכיוצא בזה – אולם אין לעשות זאת מיד ובסמוך לרגע שבו נאמר הנדר, שכן מצב רוחו של הנודר יכול להיות כזה, שהוא ישיב על השאלות בדרך שתחסום כל אפשרות להתיר את הנדר מאוחר יותר.

וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ :: נראה שכוונתו לומר: השתדל שלא לראות את חברך בשעת קלקלתו, כשהוא עלוב, מבוזה ונכשל, כדי שלא ייראה הדבר כלעג לרש ואף יגדיל את העלבון. לאחר זמן ניתן לבוא ולסייע, להושיט יד ולהעלות את החבר מן התהום שאליה נפל, אך בעת האירוע עצמו, מוטב להרחיק מבט ולא ללטוש עיניים, גם אם הכוונה טובה היא. – בקצרה: "לכול עֵת". וגם פיוס והרגעה, ניחום אבלים, התרת נדרים או עזרה לנכשל צריכים להתרחש בזמן המתאים להם, ולא כל הקודם זוכה.

"כל נדרי"
חז"ל עסקו רבות בנדר ובהלכותיו, כיוון שראו אותו כמעין שבועה מקודשת, ואף הקדישו לו מסכת שלמה במשנה ובשני התלמודים. אחד מן הנושאים המפורסמים בהלכות נדרים הוא אפשרות "התרת הנדרים". חכם, או בית דין, יכולים להתיר נדרו של אדם אם ניתן להראות שהנדר נוצר בטעות, מחוסר תשומת לב או בלא מודעות להשלכותיו המלאות. לשם כך יש למצוא "פתח" להתרת הנדר, כלומר לגלות נתונים מסוימים אשר הנודר לא היה מודע להם, ולוּ היה מודע להם לא היה נודר (כגון מי שנדר לא לאכול בשר ולא ידע שלמחרת יצווה עליו הרופא להרבות באכילת בשר למען בריאותו).
מנהג עתיק שמקורו בימי הגאונים, הלוא הם ראשי הישיבות בבבל בתקופה שלאחר חתימת התלמוד הבבלי, הוא לומר בליל יום הכיפורים את התפילה הארמית הפותחת במילים "כּל נדְִרֵי", שהיא למעשה סוג של התרת נדרים ציבורית כללית. עם הכניסה ליום הקדוש מכול מבקש הציבור כי כל הנדרים שנדר "מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה" (וכן, לפי נוסחים אחדים, "מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה") יתבטלו, ולא יהיה להם כל תוקף או קיום. ואף שאמירת "כל נדרי" מעוררת קשיים מבחינה הלכתית (שכן אי אפשר להתיר נדרים בצורה מרוכזת כ"עסקת חבילה" בציבור, ולא ניתן לעשות זאת שלא בבית דין או בשעות הערב, ואי אפשר להתיר נדרים בלי לפרטם), בכל זאת נעשה טכס זה לסמלו של ליל יום המחילה והסליחה, אולי משום שאין אדם אשר לא מיהר לנדור – בינו לבין עצמו – נדרים רבים אשר לא עמד בהם, ועם כניסת יום הכיפורים הוא מבקש לבטלם, כדי לעמוד נקי מחטא זה לפני בורא עולם. ו"בלי נדר" נוסיף לעסוק בנושא זה בפירוש למשנה ג, יד.

"מן השמים תנוחם"
מקורותיו של המנהג לנחם את האבלים הם קדומים עד מאוד. כבר על יעקב מסופר כי "ויתאבל על בנו [=יוסף] ימים רבים, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו…" (בראשית לז, לד־לה). חז"ל וספרות ההלכה היהודית פיתחו והרחיבו את מנהגי ניחום האבלים, ויצרו בכך מנגנון רב עוצמה של סעד ותמיכה. ניחום האבלים הוא בראש ובראשונה מתן ביטוי להשתתפות הקהילה בצערו של האדם, דבר המקל על סבלו, בהעניקהּ לו את התחושה שאין זונחים אותו בשעתו הקשה. מעשה ניחום האבלים גם מאדיר את הנפטר ואת מעלותיו, ובכך הוא מהווה עבור האבל מקור לגאווה ולנחמה.
ניחום האבלים בשעת הביקור בביתם במהלך ימי "השבעה" הוא רק מעגל אחד מתוך כמה מעגלים של ניחום, המתחילים עוד בבית הקברות. הניחום מתחיל כבר בהספדים, הנאמרים סמוך לקבורה, שכן ההספד מתרכז בדמותו ובמעלותיו של הנפטר, ובכך הוא מאפשר לציבור להשתתף עם האבל בתחושת החסר והאובדן. במקומות רבים מקובל כי לאחר קבורת המת עומדים המלווים בשתי שורות; האבלים עוברים ביניהם ומאזינים לדברי תנחומים. לאחר שהאבל חוזר מבית הקברות לביתו, יש המגישים לו את "סעודת ההבראה", המובאת לשם בידי שכניו וידידיו, ביטוי נוסף להשתתפותם בצערם של האבלים. המעגל החותם את תהליך ניחום האבלים מתרחש בימי ה"שבעה". ולמעשה, מי שלא עלה בידו לנחם את האבל בתקופת השבעה יכול לעשות זאת – היום גם בטלפון או בכתב – במהלך תקופת האבלות כולה (שלושים יום או אחד עשר חודש, בהתאם לזיקה שבין האבל לנפטר).
כדי להתגבר על תחושת המבוכה שעשויים המנחמים לחוש בבואם אל בית האבלים, גיבשו ההלכה והמנהג נורמות שונות המורות כיצד יש לנהוג שם. אחת מהן היא הקביעה במשנתנו, שאין לנחם את האבל לפני הקבורה. כלל נוסף הוא, שעל המנחמים לשתוק עד שהאבל פותח בדיבור, ושאין להאריך יתר על המידה בביקור. את הביקור חותמים המנחמים על פי מנהג עדות המזרח באמירת "מן השמים תנוחמו", בעוד שבני עדות אשכנז נוהגים לקשר את האבל הפרטי אל האבל הלאומי ולומר: "המקום [=הוא האלוהים] ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה [=לכאוב] עוד". מנהגים רבים נוספים התפתחו בעדות ישראל השונות, עדה עדה ומנהגיה.

על ר' שמעון בן אלעזר
חכם ארץ ישראלי שחי בגליל בסוף המאה השנייה ובראשית המאה השלישית. היה רעהו של רבי יהודה הנשיא ותלמידו המובהק של ר' מאיר, ובדרך ההפלגה אמר על מורו הנערץ: "מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעת" (ירושלמי, נדרים ט, א). בין שלל פעולותיו יש למנות את מאבקו בשומרונים (שהוא מכנה אותם בשם "כּוּתים") בענייני הלכה שונים (כגון ספרי במדבר, פיסקה קיב). נראה שבעקבות כשלון מרד בר כוכבא, אשר השומרונים לא נטלו בו חלק, הלך הפער בין היהדות של חז"ל לבין העדה השומרונית והעמיק, ור' שמעון היה מראשי הלוחמים בעדה זו.