מכתם לדוד בלילה
בעקבות מסכת ברכות דף ג
הפרוייקט של ליאורה כהן מלווה את תיאורי הלילה המופיעים בתחילת מסכת ברכות בנגיעות הגותיות בלשון שירית.
(על פי ברכות, פרק ראשון, ג ע"א- ג ע"ב)
שלוש משמרות הָוֵי הלילה
ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא
ושואג כארי
מקונן על נוהו.
ובארץ משמרות הלילה
סדורות על פי סימנים שנתנו בהן שלושה:
חמור נוער:
זהו אדם בבעתה לאבד את מאור עיניו
שהכל תלוי בשתי ריריות.
משקלן הזעיר ממריד אותן
נגד הגוף הזה
להספיק לכלות מרבדי פרגים
בן- רגע.
שנתו בועטת אותו אל מחוץ לחדר
והוא כורע על סִפו
כלבים צועקים:
איש ואשה בלי ברית
עם יכולת גלויה לאינטימיות מהירה
בלי מחסה למימוש
עם מֶחֱוות נועזות
תחת מבטו של סוטה
עם עיניים בוערות להשקיט רעבונו
(ובין סימן לסימן: גבר נוסע לבדו.
נחש מתפתל על כתפו מקרקעית הרכב.
הוא ממשיך לנהוג בלי להניע איבר.)
תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה:
לשם מה הסימן והלא
אור הוא
יום הוא
ורק נותר להנהן בבירור?
למאן דְגָנֵי בבית אפל…
כיון דאשה מספרת עם בעלה
ותינוק יונק משדי אמו
-לֵיקוּם וליקרִי
אשה עם שביס כחול מקטיפה משתפל
על כתפה
יוצקת מרק למסובים
קרקושי כליה נבלעים מבעד לוילון-
חוצץ בוטה.
איך לבלוע את הבית הזה ולהותיר אותו על תילו?
לשנן :
אשה. אהיל צהוב. מרק.
ושוב
אשה-אהיל-מרק
כל דבר אחר אינו מובן ממילָא
שאין האפלה חפצה לקפל את שוליה לגלות את היפוכה המלא.
ואף היפוכה אינה חפצה להפוך בעוצמתה
את שמע ישראל לנשימה אחרונה.
פרודות של לחשים
יהיו לגובּלֶן של חיוּתַה
מי שיקרא להם
אולי יוכל לגעת
מה יציל את האל
שאינו מתיר לשאגתו להשתנות
לקבל גוונים חדשים של אימה אפילו?
אנחנו מזיעים
והוא מתעקש בסירובו.
"ויכם דוד מהנֶשֶף ועד הערב למחרתם"
בין נֶשֶף ערב לנשף יום
לא ניתנה הכרעה
נשפו הלילה והיום זה על זה
ובראו את איזור הדמדומים
ומתוכו מסתלסל כוח המֵדַמה
ללא גוף
מבקש לעצמו שרייה בכל גוף
שייאות
או שיראה סימן חולשה קל שבקלים
מחליק דרך פיות פעורים בשנתם
ואיך יחדל דוד מלהכות?
כפות ידיו צורבות כמו אחרי הכאה בלחי חמור
ואיך לא ישַלַח את העם העט עליו בבקרים-
נו נו
לכו לכם
לפשוט על גדודי ננס
עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס
עוד רגע ירבצו עפעפיו על העור
למתק קולו של אותו מֵדַמֶה
חצות לילה:
היא נקודה
חריפה מרוב מיקוד
תיכונה בתוך משמרת תיכונה
זו נקודת העיוורון:
מי יעז לחלץ אותה רוטטת
מתוך החניטה
כל חצות לילה
היא פוטנציאל ארכימדי
רק אלוהים יודע.
רוח צפונית תנשב, כינורו של דוד יתנדנד, וינגן מאליו.
אחרת, איך יֵדע ?
עורה הנבל וכינור
מעתה אָפַרֵשׁ שיחתי לפניך
מכאן ואילך-
שירות ותשבחות
עד שאעיר את השחר.
דוד מתגבר כַּארי
אולי יפגוש את האריה השני
השואג ללא הרף
דבר אחר בסיפור אחר:
ודוד הֲוָה יָדע?
דוד מקלף תפוחים בחצות הלילה.
דוד יָדע, בוודאי ידע שחצות עכשיו, וכי איך לא יֵדע.
הוא נושך שפתיו בעת הקילוף, שכן זוהי מלאכה עדינה עד מאד:
כל תפוח נפרם לסליל מושלם ומתעגל בחזרה לתפוח.
שורת תפוחים מתנודדת על האֶדן, גוום מצטמרר ברוח.
למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותֵאָחֵז
סבי קולף תפוח לנתיניו בתום סעודת הצהריים
בקילוף מושלם,
כף ידו הגדולה מגיעה עד קצה השולחן
ומשייטת את התפוח החדש
למען יתענגו על הפלא.
זו רק קליפה סבא, אתה שומע
קורא הילד ומשסע אותה על צלחת החרסינה
הנה אם לא תאמינו
לא תֵאָמֵנו.
"לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני"..
ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי
מה נעשה בפרי המוזר
שעלה כעת באוב
ושנותר לפליטה
מאהבת יהונתן לרעו?
דוד פוכר ידיו אל מול חיוכיו הבלתי פוסקים של מפיבושת
כמעט מוחה במפית את הריר
פני מפיבושת כתמול שלשום. כל בוקר הוא אומר : לקחו לי הכל
ומורט מעט את תחריט הכסא
הנה מתחילה מלאכת ההברכה:
כלומר, תחיבת ראשו של דוד
בשקע הרך
הסמוך לעצם הכתף של מפיבושת
עמוק.
היטב.
ובתום תהליך ההתרכבות
יגיח דוד חדש
שלא יזכור דבר מקודמו ויאמר למפיבושת:
רבי
יפה דנתי?
יפה טהרתי?
ולא בושתי.
חזון טרי:
הקבצן פורש את השמיים כמו מטריה.
מתהולל. מגיר את רירו אל זקנו. משנה טעמו כל רגע.
בגלגול הראשון היה ארכיטקט, וזו לו קריירה שנייה:
הוא מברך את הכל. מנשק
שטרות עפים באוויר מכל כיס
עוטו במהרה!
תנו לסומק שעל לבכם
לפקוע
ולמה נקרא שמו מפיבושת?- שהיה מבייש פני דוד בהלכה. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב..
ולמה נקרא שמו כלאב- שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה:
צר לי מפיבושת
לא תוכל להתכסות הוד קדומים.
ההתרפקות כבר גובה את מחירה:
כל אחד ישוב לביתו.
המלך מוריש לבן את הבטחת הזרע,
ואתה תשוב לגינה
עץ שטעמו כטעם פריו
כולו מלא כלימה.
ריבונו של עולם! לא חסיד אני?!
חסד מתקיים בין שניים,
ננשף בקשית מפה לפה,
וכשאחד הולך,
מה יועילו זעקותיך דוד, או מֶחֱוַת המיואש לרַצות
ולהנשים
אין הקומץ משביע את הארי 1
הוא הריוני כבר שנים.
הם מבינים את מצבו ומעמיסים לפיו חביות מזון.
עבורו מדובר בפירור אחד
ואחרי שהוא מתגרגר על לשונו
הוא חושב: זה הכל.
המצלמה לוכדת אותו תמיד באותה התנוחה: אוזניו כבדות על גופו,
פעור עיניים.
מבקרים ותיקים מחטטים מולו
בגלויות שצילמו ומשחקים ב"מצא את ההבדלים".
טיפשים. כל כך מעט צריך כדי שיעלה כולו באש.
אין הקומץ משביע את הארי 2
פעם
היה מתהולל כמו מגל:
קוצר בתנועה סיבובית חלקה,
ומביא מנחות דמים רבים
(כלומר דברים גלויים הפוערים את הנחיריים)
לאלוהיו.
עתה
הוא נוטל חלוק מעבדה
אינו נוטש את העדשה
כל השאגות מתכנסות לחודו של תא,
כל הכוח נכרך בשבועה.
דוד, טיפת דם אחת ממלאת אותך מין אושר.
ואין הבור מתמלא מחוליתו
כי קשָה עלינו מַסְפּיקוּת עצמית.
אדם מגולל את האבן מעל הבאר ומצמצם עיניו מול מפלס המים השחור:
פני המים אחידים, מי יודע מה רוחש תחתם.
אפו זע למשמע הפרכוס, אותו הוא מכיר היטב.
כמעט יֵעָנֶה לכמיהת הבור.
לפני רגעים ספורים השקתה אותו אהובתו מים רבים
אך עתה הוא סחוט, מרוקן, ניצב בפתח הבור כעני.
תהום מול תהום עומד.
אין ברירה: יש לרכון אל עבר ההשתקפות
ולסתום את הכל.
לסביי היקרים
לוסיין דוד הרוש ג'יי יעקב דוד כהן
זכרונכם יברכני.
הפרוייקט של ליאורה כהן, במסגרת קבוצת הלימוד המשותפת לאתר פשיטא ולמכללת עלמא.