אמנם אשמינו / יוסי בן יוסי

< 1 דקות

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ      לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ    רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

אָמְנָם אֲשָׁמֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר

אַנְחוֹת דּוֹרֵינוּ רַבּוּ מִלְּדַבֵּר,

אֲשֶׁר לֹא הִקְשַׁבְנוּ גְּעָרָה כְּמֵבִין

אֲפָפוּנוּ מַכּוֹת כִּכְסִיל הֵזַדְנוּ.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ      לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

בְּדַבְּרָךְ לָנוּ: שׁוּבוּ – פָּנֵינוּ הִסְתַּרְנוּ.

בְּמִרְמָה בִקַּשְׁנוּךָ וְאֵלֶיךָ לא שַׁבְנוּ.

בְּטוֹב לֹא דְרַשְׁנוּךָ בְּרוֹב כֹּל שְׁכַחְנוּךָ –

בְּעֵת הֵיצַר לָנוּ אֵיךְ תִּמָּצֵא?

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ      רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

גְּבוּרוֹת אֵין בָּנוּ אֲשֶׁר בָּם נָבוֹא,

גְּדוּעֵי זְרוֹעַ בְּפוֹעַל בְּתֵת שָׂכָר בֹּשְׁנוּ.

גָּמַרְנוּ וְאָכַלְנוּ צִדְקַת אֲבוֹתֵינוּ,

גַּם קֶרֶן גַּם פֶּרִי לֹא מָלְאוּ סָפֶק.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ       לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

דֻּוכְּאוּ מֶנּוּ שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה

דֹּפְקֵי דְלָתֶיךָ בְּכֹחַ וּבִגְבוּרָה.

דֹּבְרֵי בְגַאֲוָה נַעֲשִׂינוּ עֲשֵׂה לָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ,

דְּחֵה מִשְׁפַּט בַּחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ    רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

הוּרַקְנוּ וְהֻוצַּגְנוּ כְּקַשׁ מִדָּגָן

הָיִינוּ כַּמּוֹץ וְאֵין דּוֹרֵשׁ לְאָוסְפוֹ.

הֲלֹא בְּהִלָּקַח דָּגָן בְּעִתּוֹ

הֻוצַּת לְשׁוֹן אֵשׁ בְּקַשׁ הַיָּבֵשׁ.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ       לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ:

 

וּמַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק,

וּמַה-נֹּאמַר וְיוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֵינוּ?

וּמִי בַעַל דְּבָרִים יְדַבֵּר צַחוֹת

וּבְפִתְחוֹן פִּיו לֹא יִכָּלֵם?

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ       רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

זֶה דַרְכֵּינוּ כֶסֶל נָחַלְנוּ אִוֶּולֶת,

זֵידִים חוֹטְאִים זוֹלְלִים וְסוֹבְאִים.

זִכִּיתִי לִבִּי – מִי יוּכַל שִׂיחַ?

זֶרַע קְבוּרַת רַחַם בָּא וְהוֹלֵךְ בַּהֶבֶל.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ      לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

חֲזוֹת מוֹפֵת הִתְוִינוּ בָאָרֶץ

חֲתוּמֵי בְאוֹת בְּרִית וְחֻקִּים יְשָׁרִים.

חֻשַּׁבְנוּ זֶרַע קֹדֶשׁ בָּנִים לְאֵל חָי, –

חֻלַּלְנוּ – וְנִקְרִינוּ אוֹם טְמֵאַת הַשֵּׁם.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ     רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע,

טֶרֶם לֹא רָאָה עָמָל בְּיַעֲקֹב.

טֶרֶף לֹא-לָנוּ נִכְסְפָה נַפְשֵׁינוּ –

טֻבַּחְנוּ רַב וְצָעִיר כִּבְלִיעַת דָּגִים.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ       לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

יָהּ בְּדַלּוּתֵינוּ צְדָקָה חֲנַנְתָּנוּ,

יָד בָּנוּ הֶחֱזַקְתָּה בְּעֵת מָטָה יָדֵינוּ.

יִדַּעְתָּנוּ:  זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ –

יָדַיִם לֹא חָלוּ בָנוּ כַּהֲפוּכַת רָגַע.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ       רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

כַּחוֹתָם עַל לֵב שַׂמְתָּה מַלְכֵּינוּ

כְּנֶפֶשׁ קְשׁוּרָה בַּעֲבֹתֹת אַהֲבָה.

כִּי נִתְרוֹעֵעַ חֲבוּרֵי עֲצַבִּים –

כָּעֵת חָלַק לִבֵּינוּ , אָשַׁמְנוּ.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ     לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

לְהֵיטִיב דִּבַּרְתָּ אוֹמֶר לֹא הִפַּלְתָּה,

לֹא שִׁקַּר בָּנוּ דְּבַר אֱמוּנָתֶיךָ. –

לֵב וּפֶה לֹא הִשְׁוִינוּ כְּכֶסֶף עַל חֶרֶשׂ

לַעַג שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב דִּבַּרְנוּ.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ      רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

מַכַּת הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן הִקְדַּמְתָּה

מוּסָר לִמַּדְתָּ לְבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן. –

מֵעוֹנֶשׁ לֵץ לֹא יֶחְכַּם פֶּתִי

מַכֵּה רֵיעַ בַּסֵּתֶר בְּגַחֲלֵי רְתָמִים.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ   לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

נָתַתָּה מוֹרָא עַל לֵב אֲנָשִׁים

נֵדֶר, שְׁבוּעַת שָׁוְא, בֵּין שְׁנֵיהֶם, חַקְתָּה.

נַמְתָּה 'וְהוֹצֵאתָ' עַל נִשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר –

נִפְרַצְנוּ בְאָלָה עַד אָבְלָה הָאָרֶץ.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ     רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

סָבַלְתָּה עוֹלָם כְּרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ,

סְמַכְתּוֹ בֶאֱמֶת וְשָֹלוֹם וּמִשְׁפָּט.

סִלַּפְנוּ מִשְׁפָּט וְגַם כָּשְׁלָה אֱמֶת –

סִבַּבְנוּ לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם וָאָיִן.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ    לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

עֶלְיוֹן אַתָּה בְּכִסֵּא רָם וְנִשָּׂא,

עֵינֶיךָ מַבִּיטִים שָׁפָל וְדַכָּא.

עֲנָוָה בַּקְּשׁוּ – פַּצְתָּה – וְתִסָּתְרוּ מֵאַף,

עַזְנוּ בְּגַבְהוּת לֵב וְרָמוּ עֵינֵינוּ.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ      רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

פָּנֶיךָ תָּמִיד בְּחֶמְדַּת אֲרָצוֹת,

פֹּקְדָה וּמְשׁוֹקְקָהּ וּמַצְמִיחַ מְגָדֶיהָ.

פֶּן יִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים

פְּרִי תַתָּה לַמַּעֲשֵׂר וְכִחֲשׁוּ מְגָדֶיהָ.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ      לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

צִיָּה יָצַרְתָּ לִמְלֶאכֶת שָׁנִים,

צָבָא לֶאֱנוֹש עֲלֵי אֶרֶץ לִמְלֶאכֶת יָמִים.

צִוִּיתָ לְמַרְגּוֹעַ שְׁבִיעִי וְלֹא נָחוּ.

צְבִי לְשַׁמֵּט שְׁבִיעִית – וְהִיא לֹא שָׁבָתָה.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ    רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

קִדַמְנוּ פָנֶיךָ כִּמְחִיר בְּיַד כְּסִיל

קְנוֹת צִדְקֹתֶיךָ בְּתוֹדָה בְלֹא לֵב.

קַבֵּל כְּנִיחוֹחַ מְעַט בִּצְדָקָה,

קַח נָא אֲמָרֵינוּ כְּקוֹמֶץ מִנְחַת דָּל.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ      לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

רַדְנוּ וְלֹא נָבֹא בְּמִרְיֵינוּ אָמַרְנוּ,

רָם, לָנוּ נִכְפַּפְתָּ כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן.

רֻוחַקְנוּ בִשְׂמֹאל קָרֵב בְּיָמִין.

רְאֵה שְׂאוֹר לְבָבֵינוּ יֵצֶר הַנְּעוּרִים.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ     רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

 

שַׁבְנוּ בְּגוֹדֶל לֵב בְּמַתְּנַת אֱוִיל

שׁוֹט כְּלִימָּה עָלָה לְחֶלְקֵינוּ

שׁוּר נָא אֲמָרַי יְמַלֵּא חֶפְצֵינוּ

שַׁחַת אִם נֵרֵד יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ.

 

דַּרְכְּךָ אֱלֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ     לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

 

תַּעֲלֶה אֲרוּכָה לְעָלֶה נִדָּף

תִּנָּחֵם עַל עָפָר וָאֵפֶר

תַּשְׁלִיךְ חֲטָאֵינוּ וְתָחוֹן בְּמַעֲשֶׂיךָ

תֵּרֶא כִּי אֵין אִישׁ עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה.

 

לְמַעֲנָךָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ       רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.


יוסי בן יוסי היה מראשוני הפייטנים המוכרים לנו בשמם, וככל הנראה היה ממייסדי זרם שנוצר בארץ ישראל מהמאה החמישית והשפיע על תרבות ישראל עד ימינו.

רקע

האם שאלתם את עצמכם איך אפשר לגוון טקס בן אלפי שנים? איך אפשר לחדש את החדווה ואת החוויה בדבר-מה שנוצר לפני מאות שנים? כמו בימינו, גם בתקופות הקדומות עמדו חכמינו בפני שאלה גדולה – מה אפשר עוד לעשות ולחדש? והנה פרץ אל עולם התפילה – עולם קפוא שחידושיו מעטים – הפיוט. מערכת מגוונת מאוד של תוספות לתפילת הקבע שיש בהן יופי והדר לצד חוכמה ועומק רעיוני.

יוסי בן יוסי היה מראשוני הפייטנים המוכרים לנו בשמם, וככל הנראה היה ממייסדי זרם שנוצר בארץ ישראל מהמאה החמישית והשפיע על תרבות ישראל עד ימינו.

ההקשר ההיסטורי

יוסי בן יוסי חי באחת מתקופות השפל הקשות ביותר של הקהילה בארץ ישראל. השלטון הנוצרי-ביזנטי ששלט בארץ נתן ליהודים חופש דת ואפשר פעילות רוחנית. אך הקהילה היהודית הקטנה עסקה כל העת בעבר הרחוק, עת עמד בית המקדש על כנו, ובעבר הקרוב יותר – אז הייתה פעילות ענפה של לימוד תורה, ובכל הארץ, בערים ובכפרים, חיו יהודים.

דווקא בתקופה זו צמח עולם חדש של יצירה – עולם הפיוט – שירה המשולבת בתפילה, ובה תיאורים דתיים, שברי פסוקים ואף דרשות פסוקים במבנה ספרותי שהתפתח מדור לדור. נראה שסוגת הפיוט הופיעה כבר כמה מאות שנים קודם לכן, אך לא נשתמרו ממנה עדויות. יוסי בן יוסי, שחי בארץ ישראל בסוף המאה החמישית או בתחילת המאה השישית, היה הפייטן הראשון הידוע לנו בשמו. הוא נזכר בספר האגרון שכתב רב סעדיה גאון כראשון מבין "המשוררים העתיקים המפורסמים".

רעיונות מרכזיים

אף שיוסי בן יוסי לא שימר את שמו בעזרת אקרוסטיכון (שילוב אותיות בראשי בתים או שורות למילה אחת), בראש כמה פיוטים נשמר שמו, ובאחרים הזכיר המצטט את שמו.

יוסי בן יוסי התבסס בפיוטיו בעיקר על לשון המקרא – מילים, ביטויים ולעתים אף פסוקים שלמים, לרוב בסידור מילים מחודש – אך יש בהם גם מליצות מלשון חז"ל. סגנונו פשוט וברור, ללא הצטעצעויות לשוניות המוכרות לנו מפייטנים מאוחרים יותר, ולכן משייכים אותו לתקופת הסגנון הקדם-קלסי של הפיוט. ראיה שנייה לקדמותו היא העובדה שהוא כמעט לא השתמש במדרשי חכמים ובתלמוד – מאפיין בולט של הפיוט הקלסי. עוד יש לציין שהוא הזכיר בחיבוריו את פרשנות המקרא המוכרת לנו מהמדרשים, והשתמש בביטוי "ככתוב", המוכר מפיוטים קודמים וממדרשי חז"ל הקלסיים. שני הדברים מעידים על קשר לספרות המדרש לצד יכולת לא להיכבל לה.

כבר בתקופת הגאונים (כמאתיים שנה לאחר תקופתו של יוסי בן יוסי) זוהתה כתיבתו כשונה מפיוטים מאוחרים יותר. יוסי בן יוסי לא חרז בפיוטיו, וחידש בכך שסיים את כל הטורים באותה מילה – שלב ראשון במבנה שירי חדש.

מאחר שיוסי בן יוסי חי בארץ ישראל תחת שלטון ביזנטיון, הוא הזכיר בפיוטיו את אֱדום כסמל וככינוי לנוצרים ששלטו בארץ.

יוסי בן יוסי לא חתם את שמו בשיריו, אך פיוטיו שרדו עד ימינו, ויש מהם המשובצים בתפילות הימים הנוראים, בהם "אמנם אֲשָׁמֵינוּ עָצְמוּ מִסַפֵּר / אַנְחוֹת דוֹרֵנוּ רַבּוּ מִלְדַבֵּר" ששובץ בתפילת ערבית של יום הכיפורים, וכן הפיוט "אזכיר גבורות", שהוא עיבוד של סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. היום מוכרים לנו אמנם רק מעט פיוטים פרי עטו, אך אלה מספיקים כדי לעשות את מחברם לפייטן חשוב. פיוטיו המפורסמים יותר הם שלושה פיוטים של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ופיוטים של תפילת המוסף של ראש השנה (תקיעתא).

א' מירסקי אפיין את חידושיו של יוסי בן יוסי:

א. העמיד את כל סיפורו על מעשים, והִרבה בפעלים;

ב. קצב את הטור לארבעה חלקים, ועל ידי כך הוסיף לפיוטיו קצב;

ג. החליף הרבה שמות בסמלים וכך העשיר את דבריו בציוריות רבה, בדוגמאות במשלים ובחידודי לשון.

השפעה והתקבלות

כאמור, יוסי בן יוסי הוא הפייטן הראשון הידוע לנו בשמו, והוא מזוהה כראשון בקבוצת הפייטנים הקדומה. הפייטנים הבאים אחריו המוכרים לנו בשמותיהם – יניי ור' אלעזר בר' קליר המשיכו את פועלו, ואף פיתחו מאוד את הסוגה. הם פיתחו את העיבודים שנעשו לפיוטים הקדומים של יוסי בן יוסי ושל קודמיו, וכתבו מערכות פיוטים חדשות. רבים מממשיכיו אימצו דימויים שמקורם ביצירתו, בתוך התאמה שלהם לזמן ולמקום אחר.

קשה לדעת אם פיוטיו של יוסי בן יוסי הושרו בבתי כנסיות וליוו את תפילת הציבור. השתמרותם בגניזה בקהיר מאות שנים לאחר שנכתבו מעידה על השימוש בהם לאורך מאות שנים.

לקריאה נוספת

מירסקי, א' (תשכ"ה). ראשית הפיוט ובעיקר פרק ו. בתוך ראשית הפיוט. ירושלים: הסוכנות היהודית.

מירסקי, א' (תשנ"א). מבוא. בתוך: פיוטי יוסי בן יוסי. ירושלים: מוסד ביאליק.

פליישר, ע' (1975). הפייטנות הקדם-קלאסית. בתוך שירת הקודש העברית בימי-הביניים (עמ' 77–113). ירושלים: כתר.

ביצוע מושר של הפיוט: http://embed.chabad.org/140672