מנחה מרוקאית / ארז ביטון

< 1 דקות

שיר קניה בדיזנגוב

קָנִיתִי חֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב

כְּדֵי לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ

כְּדֵי לִקְנוֹת שֹׁרֶשׁ

כְּדֵי לִמְצֹא מָקוֹם בְּרוֹוָל

אֲבָל

הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי

מִי הֵם הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל,

מַה יֵּשׁ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל,

מַה הוֹלֵךְ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל,

אֲנִי לֹא פּוֹנֶה לָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל

כְּשֶׁהָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל פּוֹנִים אֵלַי

אֲנִי שׁוֹלֵף אֶת הַשָּׂפָה

מִלִּים נְקִיּוֹת,

כֵּן אֲדוֹנִי,

בְּבַקָּשָׁה אֲדוֹנִי,

עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מְאוֹד,

וְהַבָּתִּים הָעוֹמְדִים כָּאן עָלַי

גְּבוֹהִים כָּאן עָלַי,

וְהַפְּתָחִים הַפְּתוּחִים כָּאן

בִּלְתִּי חֲדִירִים לִי כָּאן.

בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית

בַּחֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב

אֲנִי אֹורֵז חֲפָצִים

לַחְזֹר לַפַּרְבָּרִים

לָעִבְרִית הָאַחֶרֶת

חתנה מרוקאית

א.

מִי שֶׁלֹּא רָאָה חֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית מִיָּמָיו –

שָׁמַעְנוּ שָׁמַעְנוּ,

בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,

שָׂרָה בַּת דּוֹדוֹ,

מִקְּצֵה הַכְּפָר וְעַד קְצֵה הַכְּפָר

עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.

רָאִינוּ רָאִינוּ

אֶת חֶבְיוֹנַיּוֹת הָעַרַק, אֶת שַׁרְשְׁרוֹת הַיּוֹנִים הַצְּלוּיוֹת

אֶת מַרְבְּצֵי הַתְּמָרִים בְּשִׁבְעָה מִינִים

בְּפֶתַח הַבַּיִת

אֶת כַּדֵּי הַזֵּיתִים הַגֵּאִים,

בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,

שָׁרָה בַּת דּוֹדוֹ,

עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.

לִבֵּנוּ מִתְרַחֵב לְאַט וְנַפְשֵׁנוּ שְׂמֵחָה.

 

ב.

אַיִּמָּה

עֶשֶׂר צִפּוֹרִים רוֹצוֹת לְהִנָּתֵק מִקִּבֹּרֶת חָזִי,

יַקִּיר יַקִּיר נַפְשִׁי, כְּמוֹ תָּמָר מִסּוּג בֻּסְקְרִי

שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר

שִׂפְתוֹתַיִךְ שְׁנֵי תְּמָרִים

מִסּוּג בֻּסְקְרִי שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.

אַיִּמָּה

אֶת אוֹר הָעֶרֶב הַזֶּה אֲנִי נוֹשֵׂא כְּמַשָּׂא הָאֹשֶׁר שֶׁלֹּא יוּשַׁר.

אַיִּמָּה

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ הָאָרֶץ נְמוּכָה מִמֶּנִּי שְׁתֵּי אַמּוֹת

יַקִּירָתִי יַקִּירַת נַפְשִׁי

צַוָּארֵךְ כְּמוֹ אַמַּת-יָד דַּקָּה, כְּמוֹ אֶצְבַּע הָאֶצְבָּעוֹת

עֲדוּיָה בִּרְצוּעוֹת לִבִּי.

עוֹד יֹאמְרוּ: מֵאָז חֲתֻנָּתֵךְ לֹא הָיְתָה חֲתֻנָּה כַּחֲתֻנָּתֵךְ.

 

ג.

גַּם אֲנִי רוֹצֶה סָלַט פִּלְפֵּל מְבֻשָּׁל שֶׁמּוֹרִידִים קֹדֶם אֶת קְלִפָּתוֹ

וּמְטַבְּלִים אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה תַּבְלִינִים,

אִמָּא.

גַּם אֲנִי רוֹצֶה לַחְמָנִית עִם בֵּיצָה קָשָׁה מְרֻדֶּדֶת בְּלֶבְּזָר וְקָמוּן.

תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה

תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה

בְּטַנְבּוּל.

נַק תֶּעִישׁ (שֶׁתִּחְיֶה)  אַשֵּׁיח חֲסֶן.

תִּשְׁתֶּה אִתִּי סֵפֶל עַרַק שֵׁיח חֲסֶן.

לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת כָּל הַתִּקְרֹבֶת הַזֹּאת

אַבּוּ מְחַמֶד הַיָּקָר שֶׁלָּנוּ.

וְאַתָּה הַמְּנַגֵּן בְּטַנְבּוּל,

מַה זֶּה הָיָה לְךָ בּוֹדֵד בַּפִּנָּה וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּמַנְגִינַתְךָ.

 

ד.

מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,

מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת סָבְתָא פְרֶחָה

מְסַלְסֶלֶת אֶת מַקָּמַת הָעֵרָגוֹן בְּאָזְנֵי הַכַּלָּה וְהֶחָתָן,

מִי שֶׁלֹּא יָשַׁב עַל הָאָרֶץ עַל כִּסְתוֹת פּוּךְ וְכָרֵי אַטְלָס,

מִי שֶׁלֹּא בָּצַע אֶת הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּי יָדָיו

מִי שֶׁלֹּא חָפַן בְּיָדָיו סָלָט נוֹזֵל

וְקִנֵּחַ וְשָׁטַף אֶת פִּיו בְּיַיִן מִמַּרַקֶשׁ,

מִי שֶׁלֹּא נָשַׁם אֶת הֶמְיַת הַנְּעוּרִים שֶׁל נַעֲרוֹתֵינוּ,

מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,

הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס

בּוֹא הִכָּנֵס

אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה

שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם.

 

*מתוך: תמביסרת ציפור מרוקאית, הקיבוץ המאוחד, 2009.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקוʺם


שיריו של ארז ביטון חושפים את קולה של יהדות מרוקו בישראל כאן ועכשיו.

רקע

בשנת 1976 פרסם ארז ביטון את ספר שיריו הראשון, מנחה מרוקאית, והוא התקבל בהתלהבות גדולה. הייתה זו כמעט הפעם הראשונה שבה נשמע קולה של יהדות מרוקו בשיר בעוצמה ובהדהוד תרבותי רב כל כך. ארז ביטון נולד בשנת 1942 באלג'יר להורים מרוקאים, והם עלו לישראל בשנת 1948. כשהיה ביטון בן 11 פגע בו רימון, והוא נותר גידם ועיוור. הוא הועבר ממשפחתו והתחנך ב"בית חינוך עיוורים" בירושלים. אחר כך למד פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, והיה עובד סוציאלי-טיפולי שנים רבות. משנת 1964 פרסם שירים במגוון במות, וב-1979 פרסם ספר שירים שני, ספר הנענע.

ההקשר ההיסטורי

שירתו של ביטון מסמנת נקודת ציון וקו שבר בפואטיקה ההגמונית של התקופה, ולמעשה ייסדה מסורת חדשה של שירה. הפואטיקה של ארז ביטון התנערה מן החיפוש אחר דגמי שירה מערביים והתחברה דווקא לצורת הפיוט המסורתית, קידשה והעלתה על נס את הקהילה והמשפחה, ולא חיפשה להתנתק מהם. שיריו דיברו בלשון פואטית המערבת עברית וערבית. חומריה של שירתו היו חריגים בקרב הצבירים הפואטיים שהשתגרו בערוציה של השירה העברית עד כה, והיא נשאה בכנפיה את בת הקול של ציבור שלם.

רעיונות מרכזיים

שמות השירים בספר מסגירים את עולמות התוכן שלהם: "חתונה מרוקאית", המתאר בפרוטרוט את הרגשות העזים, אחוות האחים והאוכל בחתונה המרוקאית; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית", על השוליים החברתיים של ישראל; "שיר זהרה אלפסיה", המקונן על מר גורלה של זהרה אלפסיה, שהייתה מזמרת נערצת במרוקו לזקנה ענייה בישראל. קולה הפורץ והדחוס של הוויית חיים אחרת בקע לפתע בשירים כגון "שיר קנייה בדיזינגוב", או "שיר זהרה אלפסיה". ספרו של ביטון שילב חדשנות צורנית (שילובן האינטגרלי של מילים במרוקאית, למשל) וחומרים פואטיים שהשירה העברית לא הורגלה בהם עד אז.

השפעה והתקבלות

הופעת ספרו של ביטון ניזונה מתהליכים חברתיים רבי עוצמה, שאפשרו את הפואטיקה החדשנית שהציע: מחאת "הפנתרים השחורים" בשנת 1971, עליית הליכוד לשלטון ב-1977, מהפכת הקסטות ופריצת המוזיקה המזרחית אל גלי האתר הרשמיים, ומאוחר יותר – ייסודן של תנועות מחאה, ארגונים ומפלגות פוליטיות כגון תמ"י, ש"ס, "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"אחותי". כך כתב סמי שלום שטרית:

"רק עם התאוששות יחסית של שכבה דקה מאוד של משכילים בני הדור הראשון והשני באמצע שנות השבעים, אנו עדים להופעתם של יוצרים מזרחים בתחום הספרות, למשל סמי מיכאל, ארז ביטון, גבריאל בן שמחון, ז'קלין כהנוב, לב חקק, יצחק בר-משה, יצחק גורמזאנו גורן, ושמעון בלס, שהקדים לפרסם כבר באמצע שנות השישים. המיוחד והחדש בהופעתם של סופרים אלה בשדה הספרות הישראלית היא לא רק מוצאם המזרחי, אלא תוכן כתיבתם העוסק בחיי המזרחים ובמשבר המעבר לישראל. עד אז הספרות האשכנזית, יחד עם הקולנוע והתיאטרון, היא ש'טיפלה' בחיי המזרחים בארץ באופן סטריאוטיפי ומשועבד לפרדיגמה הציונית אירופית".

מנחה מרוקאית קיבל ביקורות מעורבות, אולם בקרב הקהל המזרחי זכה ביטון להערכה רבה. הספר זכה לחשיפה ניכרת בתקשורת: המשורר הופיע בתוכנית הטלוויזיה עלי כותרת, בעידן החד-ערוצי, וריאיון עמו פורסם במוסף הארץ. נדמה כי הצירוף "משורר מרוקאי עיוור" היה תמהיל שהתקשורת לא הייתה יכולה לעמוד בפניו. אהרון אמיר ראה במנחה מרוקאית שיר הפותח תקופה חדשה. שלושים שנה לאחר מכן כתב סמי שלום שטרית על הספר:

"מי שרוצה להבין מאין נולד הניצוץ שהדליק את האש, מאין נחצב הקול שממנו בקעה השירה המזרחית בישראל, חייב להתחיל משני השירים האלה [כוונתו ל"שיר זהרה אלפסיה" ו"שיר קנייה בדיזינגוב" – ק"ע] ומשם לשירתו של ביטון כולה. מן הבחינה הזאת אין לי נקודת התייחסות היסטורית קרובה אחרת להשוואה אלא ביאליק, במחילה, שהוא משורר ענק בדיוק משום שהוא המציא את קולו של דור שלם בשירה העברית האשכנזית. כמו ביאליק, ביטון ניצב בודד בצומת משברי של מפגש קשה ודורסני בין תרבויות, הוא תוהה ותועה בין שפות, בין עולמות, בין זהויות, הוא נקרע ומתחבט בין הקולות, אלה שמבקשים לפרוץ מבפנים ואלה שתוקפים מבחוץ, ואז […] משהו בוקע מתוך מצוקת החיפוש הנוראה הזאת. הנה השורה העצומה הזאת שתמיד מעלה לחלוחית בעיניי: 'ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים'. רק מי שחיפש נואשות קול לזעקה יכול לחוש את כאב החניכיים הזה. אין בכל שירת ביאליק הגדולה אף לא שורה אחת כזאת שהצליחה לעשות לי את זה".

לקריאה נוספת

בהר, אלמוג (30 באוקטובר, 2009). להיטמן כאן בין החיים בשנות החמישים בעיר לוד, אתר הארץ.
הירש, אלי (2 באוקטובר, 2009). על "תמביסרת, ציפור מרוקאית", ידיעות אחרונות.
ויג, שושנה (1 בינואר, 2006). שירי העיוורון של המשורר ארז ביטון, אתר אימגו.
נתנזון, מלכה (2 באוגוסט, 2010). יש לי ציפור קטנה בלב, ynet‏.
פדיה, חביבה (קיץ, תשס"ו). פענוח פואטיקה של הגירה – על ארז ביטון. הכיוון מזרח, 12, 16–26.
שלוש, שמעון (13 בנובמבר, 2009). "אני הזירה ואני המתמודדים", על הספר "תמביסרת, ציפור מרוקאית", אתר סימניה.
שמואלוף, מתי (מארס 2011). עיניים עצומות לרווחה, באתר של מתי שמואלוף.
שמואלוף, מתי (10 במארס, 2011). פצעי הזהות טרם הגלידו, העוקץ.