משנה ברורה / ר' ישראל מאיר הכהן מראדין
שולחן ערוך סימן א
סעיף א
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. הגה: ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין (טור).
הגה: "שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).
ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו – ידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).
סעיף ב
המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוון לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה; שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה.
סעיף ג
ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.
סעיף ד
טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.
סעיף ה
טוב לומר פרשת העקדה, ופרשת המן, ועשרת הדברות, ופרשיות עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. הגה: ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדיברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור (תשובת הרשב"א סימן קמ"ד).
סעיף ו
פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום (ועיין לקמן סי' מ"ז סעיף י"ג).
סעיף ז
כשיסיים פרשת העולה, יאמר: "יהי רצון מלפניך, שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה". וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה.
סעיף ח
יאמר עם הקרבנות פסוק: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'".
סעיף ט
יש נוהגין לומר פרשת הכיור, ואחר כך פרשת תרומת הדשן, ואחר כך פרשת התמיד, ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת, ופרשת סממני הקטורת ועשייתו:
משנה ברורה
סעיף א
(א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'.
ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב.
ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה.
ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה.
אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו.
יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק.
אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.
(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף ס"ק ט'.
(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה.
ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.
ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.
(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה.
(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר.
ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.
(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך.
(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע'].
טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר.
ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'.
סעיף ג
(ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל.
וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום.
והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר".
ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד.
האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד.
חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה.
ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות.
(י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה.
(יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים.
סעיף ד
(יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים".
וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם.
וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל.
סעיף ה
(יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה.
וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו.
ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו.
ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'.
ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.
(יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים.
(טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן.
(טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור.
יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח].
סעיף ו
(יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א.
כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא.
מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה).
סעיף ז
(יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה.
והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם.
אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]:
סעיף ח
(יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד.
(כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.
פרשנות על החלק הראשון של השולחן ערוך שנכתב במאה ה-19
רקע
החיבור ההלכתי המשפיע ביותר בדורות האחרונים, במיוחד בעדות אשכנז, הוא המשנה ברורה. מחבר המשנה ברורה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים" (הוא כונה כך על שם ספר בשם זה העוסק בשמירת הלשון), שילב באישיותו גדלות תורנית עם אישיות מוסרית. החפץ חיים סירב להתפרנס בכל דרך מלימוד תורה, ופרנסתו באה מחנות קטנה שניהלה אשתו.
כבוגר חי החפץ חיים בעיירה ראדין שבליטא, שם גם הקים ישיבה ששרדה בגלגולים שונים עד לשואה. סמכותו ואישיותו הקנו למשנה ברורה מעמד רב, וזה גדל והולך עוד עם השנים, עד לימינו אלה.
ההקשר ההיסטורי
ה"חפץ חיים" החל לכתוב את חיבורו בשנת 1875 וכתיבתו ארכה כ-28 שנה. בפרקים מסוימים הסתייע ה"חפץ חיים" בבנו. לנגד עיניו של ה"חפץ חיים" עמד החיבור שולחן ערוך, הנחשב לקודקס קנוני שאליו התייחסו כל בעלי ההלכה אחריו.
בהקדמה לספר המחבר מסביר כי יש צורך בספר שינגיש את ההלכה לציבור הרחב. לטענתו, בני דורו ממעטים ללמוד הלכה, והוא תולה את הימנעותם בשתי סיבות הקשורות בספר ההלכה המרכזי, שולחן ערוך.
הסיבה הראשונה: שולחן ערוך הוא רשימת פסקים שהם "השורה התחתונה" של שני חיבורים רחבים יותר – טור ובית יוסף. הלומד את שולחן ערוך לבדו אינו מודע לטעמים שברקע הפסיקות, ויתקשה להבין את ההלכות לאשורן. לעומת זאת, לימוד שולחן ערוך עם החיבורים האחרים הוא משימה קשה שמעטים מצליחים לעמוד בה.
הסיבה השנייה: ריבוי הדעות בקרב מפרשי שולחן ערוך וספרי הפסיקה שבאו אחריו מקשים על הלומד לדעת כיצד לנהוג הלכה למעשה במקרה מסוים.
רעיונות מרכזיים
מבנה הספר
משנה ברורה הוא חיבור המלווה את החלק 'אורח חיים' שבספר שולחן ערוך, ומוסב עליו. משנה ברורה מבאר את דברי שולחן ערוך, מסביר את הנימוקים שביסוד הפסקים, ומורה כיצד יש לנהוג במקרים שלא הוזכרו בו.
בספר שלושה חלקים:
"משנה ברורה" – החלק המרכזי ובו ביאור שולחן ערוך, סעיף אחר סעיף.
"הלכה ברורה" – הרחבות בעניינים מסוימים המופיעים בחלק "משנה ברורה".
"שער הציון" – הפניות למקורות המופיעים ב"משנה ברורה".
אופי החיבור
משנה ברורה נסמך על מקורות רבים המאוחרים לשולחן ערוך ("אחרונים"), והוא אף מצטט אותם לעתים קרובות. רוב המקורות הללו הם של פוסקים אשכנזים, ולכן עדות הספרדים נסמכות פחות על פסקיו.
לחיבור שני מאפיינים בולטים השזורים זה בזה – קידוש המנהג ונטייה להחמיר –כלומר לצדד בעמדה המחמירה מקשת הדעות בנושא מסוים. הנטייה לפסוק "לחומרא" התחזקה בספרות הפסיקה בתקופה זו, במיוחד לאחר מלחמתו של ה"חת"ם סופר" ברפורמה וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה", קביעה שהביאה לקידוש המצב המקובל ולרתיעה מכל שינוי, אף אם המציאות השתנתה. במקרים רבים משנה ברורה מאמץ שיטה מחמירה מתוך רצון "לצאת ידי כל הדעות", שהרי המחמיר יצא ידי חובה גם לדעת המקל, אך לא להפך.
הנטייה להחמיר מתבטאת גם באימוץ מנהגים ופסיקות מקובלות, אף שיסודן בטעות, כגון ציטוט מוטעה או הבנה מוטעית של מקור. אמנם בחלק "הלכה ברורה" מציין הכותב שמקור הפסיקה בטעות, אך הוא מאמץ את ההלכה מתוך תפיסה המקדשת את המנהג במנותק משורשיו וממקורותיו.
השפעה והתקבלות
משנה ברורה זכה להשפעה רבה ביותר בקרב היהדות האורתודוכסית, בייחוד בקרב יהדות אשכנז. יש אפילו פוסקים הרואים במשנה ברורה ספר קנוני שאין לחלוק על פסקיו, בדומה לשולחן ערוך. הרב ישעיהו קרליץ ("החזון איש"), מגדולי המנהיגים של היהדות החרדית במאה ה-20, כותב באחת מאיגרותיו:
"סוף דבר ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים כמו מרן הבית יוסף, המגן אברהם והמשנה ברורה, היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית" (קובץ אגרות חזו"א, ב', איגרת מ"א).