תמול שלשום / ש"י עגנון

כשהתפרסם הרומן תמול שלשום מאת ש"י עגנון כתב המבקר: "סוף-סוף זכתה העלייה השניה לספר גדול כתוב בידי אמן-גדול" (י' יציב, "תמול שלשום", דבר, 1.3.1946).

מיד כשפורסם ב-1946 זכה הרומן למעמד של יצירת מופת, הן במכלול כתביו של ש"י עגנון הן בספרות העברית כולה. מעבר להישגיו הספרותיים – מורכבות העלילה, שימוש וירטואוזי במגוון רבדים של הלשון העברית, דקוּת אבחנה פסיכולוגית ושילוב ייחודי במינו בין אירוניה לפתוס ובין ראליזם לסימבוליזם – סיפק הרומן מבט פנורמי מקיף על חיי היישוב העברי בארץ ישראל בתקופה המכריעה לכינונו ולהתפתחותו – תקופת העלייה השנייה.

ההקשר ההיסטורי

ב-1908 עלה שמואל יוסף עגנון (אז צ'צ'קס) לישראל והשתלב בחיי הממסד הספרותי של היישוב העברי. הוא התקרב אל ההנהגה הרוחנית והפוליטית של העלייה השנייה. עם מכריו הקרובים נמנו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, א"ד גורדון, ארתור רופין והרב קוק.

כבר ב-1926 הודיע עגנון במכתב למו"ל שלו זלמן שוקן כי הוא עובד על "סיפור גדול המתאר את חיי הארץ לפני שמונה עשרה שנה". במרוצת השנים הוא פרסם כמה סיפורים שבהם אלמנטים עלילתיים מהרומן העתידי.

שני מחזורי סיפורים נפרדים שכתב לאורך השנים השתלבו ברומן תמול שלשום במהלך עלילתי אחד – הסיפורים המוקדשים לקורות עלייתו והתערותו בארץ של יצחק קומר, והסיפורים שעסקו בתיאור שיטוטי הכלב בָלָק בחוצות ירושלים.

הרומן שילב בין דמויות ואירועים בדיוניים לבין אזכורי דמויות והתרחשויות היסטוריות – כדמויותיהם של י"ח ברנר, שמחה בן-ציון, הפרופ' בוריס שץ, אחד העם ומרדכי בן הילל הכהן; תיאור הקמת המושב עין-גנים; הווי בתי הקפה ומועדוני העובדים של נווה צדק; סדרי החיים ביישוב הישן בירושלים ועוד.

גם הגיבור הראשי של הרומן – יצחק קומר – אף שהיה דמות בדיונית לגמרי, גילם מקצת מהתכונות הביוגרפיות של עגנון. כמוהו הוא עלה ארצה מעיירה קטנה בגליציה, אלא שברומן היא קרויה "שבוש", כביצירות אחרות של עגנון, ולא בוצ'אץ' – עיר מולדתו האמתית של עגנון. כמוהו הוא היה יתום מאם ונשא רגשות אשם על שעזב את משפחתו הנזקקת. כמוהו הוא עבר תהליך חילון בימיו המוקדמים ביפו, ואחר כך חזר בתשובה ושב לירושלים.

תקציר

כאמור, הרומן עוקב אחר קורותיו של יצחק קומר – אחד מחייליה האלמוניים של העלייה השנייה – החל מימי בחרותו בגליציה ועד למותו הטרגי ממחלת הכלבת בלב היישוב היהודי הישן בירושלים. בין לבין עוקב הסופר אחר תהליך עלייתו של יצחק ארצה, אחר ניסיונותיו הכושלים לממש את אידאל החלוציות בארץ ישראל, אחר סיפורי חברויותיו ואהבותיו, אחר תהליך השתלמותו המקצועית כצבע-אומן ואחר ניסיונותיו החוזרים ונשנים למצוא לעצמו בית בארץ ישראל.

ברומן הצליח עגנון לשלב בין שתי פרספקטיבות של ההתבוננות – הפרספקטיבה האישית והפסיכולוגית מתמקדת בדרכו האישית של יצחק, והפרספקטיבה הלאומית-קולקטיבית פורשת את הביוגרפיה של הדור, על פלגיו, סיעותיו, אתגריו, ערכיו, בעיותיו, כישלונותיו והישגיו.

לפני הגעתו ארצה מדמיין לעצמו יצחק תמונה אידילית של החיים החלוציים בארץ ישראל – חיי עמל, שלווה והרמוניה. אך בהגיעו הוא נתקל במסכת קשיים פיזיים ורוחניים המערערים את רוחו, את בטחונו העצמי ואת תפיסת עולמו.

כמו רבים מהחלוצים היהודים הוא מתקשה למצוא עבודה בחקלאות ויד המקרה מביאה אותו להשתלם במקצוע הצבעות. בניגוד לעבודת האדמה הקשורה בלב האידאלים הציוניים – האידאלים של הלידה מחדש והחיבור הקמאי לארץ ישראל, עבודת הצבעות נתפסה כמלאכה עירונית וגלותית. גם במישור האלגורי עוסק הצבע בכיסוי הקיים ובייפוי שלו, ולא ביצירת יש מאין.

לכאורה, מבחינה חברתית נקלט יצחק בהצלחה בסביבת החלוצים ורוכש לעצמו חברים ובת זוג. אך גם חייו החברתיים טומנים בחובם אכזבה והם מקור לנקיפות מצפון תמידיים. כשרבינוביץ', חברו הראשון בארץ, נוסע לאירופה, מתקרב יצחק לחברתו של רבינוביץ' סוניה צוויירינג וקשר רומנטי נרקם ביניהם. במהרה מואסת סוניה גם ביצחק ומותירה אותו שבור לב ואכול רגשות אשם בגלל בגידתו בחברו. מאוכזב ונבוך מחליט יצחק לעזוב את יפו ולעבור לירושלים.

בירושלים מתקרב יצחק לשמשון בלויקוף – צייר אמן בן גליציה מולדתו שמלמד אותו לצייר שלטים, נוסף אל עבודתו בצבעות. בלויקוף מת בדמי ימיו משחפת ומותיר את יצחק שוב נטול חברים ודמות אב.

במקרה, במהלך עבודתו פוגש יצחק בירושלים זוג זקנים שעלו אתו באונייה מטריאסט. במפגש הראשון שרר ביניהם פער תרבות – יצחק מחזיק באידאולוגיה ציונית, מודרנית וחילונית, ואילו הזקנים נאחזים בקנאות במסורת הדתית. בירושלים מקרבים הזקנים את יצחק והוא מוצא עצמו חוזר לעולם המסורת ומתאהב בנכדתם שפרה. אך גם נישואיו של יצחק לשפרה אינם משקיטים את תחושות הכישלון מדרכו בארץ. בשבעת ימי המשתה לאחר חתונתו נושך את יצחק כלב חולה כלבת שהוא עצמו גרם בעקיפין למחלתו, והוא מת בייסורים.

תמות עיקריות

במרכז הקומפוזיציה של הרומן ממוקם הסיפור החידתי של המפגש בין יצחק לכלב בלק. סיפור זה מגלם באופן מטפורי ואלגורי את מרבית התמות שבהן עוסק עגנון ברומן. אולם סיפור זה אינו מצמצם את הדיון על חייו של יצחק, על גורל היהודים בארץ ישראל ועל גורל היצירה היהודית לכדי מוסר השכל פשטני, אלא מציג תמונת עולם מורכבת שאינה ניתנת למיצוי חד-משמעי.

במהלך עבודתו בירושלים פוגש יצחק בכלב משוטט. ברגע של משובה הוא מצייר על עורו את המילים "כלב משוגע". המילים מנבאות לא רק את גורלו של הכלב אלא גם זה של יצחק עצמו. הכתיבה על עורו של כלב הוא רגע של יצירה ברומן. מרבית עבודתו של יצחק מסתכמת בכיסוי הדברים הקיימים ובהעתקת שלטים וכותרות של אחרים. בבואו לכתוב על עור הכלב הוא מנצל את אומנותו בשביל מעשה יצירה מקורי – המילים הראשונות שהוא עצמו הוגה ומצייר. כל יצירת אמנות הנשלחת אל העולם עם השלמתה מתחילה לחיות חיים משל עצמה. גם יצירתו של יצחק – כלב שעליו נכתב "כלב משוגע" – מתעצבת מכוח הפרשנות שנותנת לה הסביבה. בכל השכונות היהודיות נרתעים האנשים מהכלב עם הכתובת המפחידה. הם רוגמים אותו באבנים ומגרשים אותו. בשכונות של הנוצרים והמוסלמים, שבהן אף אחד לא קורא עברית, יכול הכלב לחיות בשלום אך לבו נמשך אחר היהודים, משיכה שלה השלכות הרות גורל הן עבור הכלב, הן עבור יצחק עצמו. הכלב המנודה נדבק בכלבת ומדביק בה את יצחק משום שהוא מזהה בו את האחראי לתפנית בגורלו.

פרשנים רבים התמודדו עם הניסיון להסביר את תפקידו של סיפורו של הכלב ברומן. ברוך קורצוויל ראה בו גילום של התשוקות המיניות המודחקות של יצחק; פרשנים אחרים קראו את מעשה בלק כאמירה ארס-פואטית על מהות מעשה האמנות; אחרים ייחסו לו שיקוף של חוסר היכולת של יצחק או של היהודים בתקופה המודרנית בכלל, למצוא את ביתם ואת מקומם בעולם.

כפי שציינה ניצה בן-דב: "פואטיקה של עגנון היא מורכבת, רב-שכבתית וטומנת הפתעות. יצירת המופת תמול שלשום, שזכתה כבר לעשרות פרשנויות, תמשיך ותעורר קוראים וחוקרים להתעמק בטקסט לגלות בו פנים חדשות". ("תמול שלשום – מבוא", בתוך: תמול שלשום, סדרת עם הספר, ידיעות אחרונות, 2008, עמ' יג).

היוצרים, החוקרים, המבקרים וגם הקהל הרחב קיבלו את הרומן בהתלהבות רבה. כפי שציין דן לאור: "השאיפה להופעתו של רומן גדול מחיי הארץ ליוותה את חייו התרבותיים של היישוב מראשיתו. לא מעט מבקרים והוגים דיברו על הצורך הדחוף בכתיבה על הארץ ועל החיים החדשים המתרקמים בה". אף שנעשו ניסיונות רבים לגעת במציאות ארץ-ישראלית אקטואלית על דפי הספרות העברית, "קיימת הייתה תחושה שעדיין לא נכתב הדבר הגדול, הכולל, אותו 'אפוס' שייתן ביטוי מקיף וממצה לכל מה שנעשה בארץ" (דן לאור, ש"י עגנון, הוצאת מרכז שזר, 2008, עמ' 138).

הופעת תמול שלשום סיפקה מענה לצורך זה של קהל קוראי העברית. ברוך קורצווייל, מבקר רב חשיבות, הגדיל ופסק כי זהו אחד מגדולי הרומנים שנכתבו במאה ה-20 (לאור, עמ' 144). מיד עם הוצאתו זכה הספר בפרס אוסישקין "לרומן מחיי הארץ". ב-1947, כשנה לאחר הפרסום, הוגשה לראשונה מועמדותו של עגנון לפרס נובל. כשכתב ברוך קורצוויל את ההמלצה לוועדת פרס נובל ב-1965 הוא ציין כי עגנון: "מקובל על הכל כסופר העברי החי החשוב ביותר וכזקן וכבכיר הסופרים בארצנו" (לאור, עמ' 174). זכייתו של עגנון בפרס נובל ב-1966 הנציחה את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים העבריים, והעניקה הוקרה לספרות העברית כולה.

לאתר הבית של בית עגנון: http://www.agnonhouse.org.il/%D7%A9%22%D7%99%20%D7%A2%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%9F

לאתר פרסי נובל