מלון אורחים | ישראל רבינוביץ

כותרת הפסל לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו: מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים (ירמיהו ט' א'). בפסוק זה באים לידי ביטוי ייאושו של הנביא מחטאי עמו וּמִשְׁאָלָה לוותר על תפקידו כנביא, לנוח מעול כבד זה.

ירמיהו משתמש בלשון ציורית, כאשר הוא מבקש לברוח מהעם אל המדבר, המייצג מקום ריק מאנשים. גם הפסל, כמדיום חזותי, מציג לפנינו מקום ממשי – אבן מרובעת שצבעה מזכיר את חולות המדבר, ובתוכה מעין בור. הבור יכול מחד לסמל מקום מפלט, נווה מדבר, מלון אורחים אליו מוביל סולם. מאידך, כיוון שהוא שקוע באדמה, ומזכיר קבר או מקלט (מחד – מקום שנועד להגנה, מאידך – מקום שמשתמשים בו בתקופות קשות) החפור באדמה, הוא יכול לסמל דווקא את המצב ממנו רוצה להימלט הנביא: מצב של שקיעה מוסרית בקרב העם או את מצבו הנפשי שלו עצמו. ייתכן שיש בשימוש בבור רמיזה נוספת: ירמיהו נרדף על ידי העם בשל נבואותיו הקשות, וכחלק מהרדיפה הוא הושם בכלא (וַיִּקְחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר – ירמיהו ל"ח, ו'). ייתכן שהבור רומז למצב זה. הסולם מבטא משאלה לברוח. הוא אינו מגיע למקום מסוים, אך הוא רומז לעלייה, לבריחה ממקום נמוך אל מצב נעלה יותר. ואולי ההיפך הוא הנכון – אולי הסולם מוביל מטה, למעין מקלט תחום בברזל, שקרקעיתו אינה מתוארת בפסל.

היצירה מורכבת מאבן ומברזל. השימוש באבן קושר את היצירה למקום, לנוף. אך מהו המקום הזה? האם נופה של ארץ ישראל? האם מקום סמלי? ומדוע חוזר רבינוביץ' בשנת 1992 לנביא ירמיהו?

גדעון עפרת מספר שאת האבנים אסף רבינוביץ באזורים רגישים, טעונים, בקו התפר הירושלמי שבין שכונת ממילא לבין העיר העתיקה. רבינוביץ, לפי עפרת, אוגר שברי חפצים, שרידי היסטוריה של עמים מסוכסכים על אדמת מריבה, של תרבות חֲבוּלָה הנמשכת מימי התנ"ך ועד ימינו אלה, וכפי שאומר רבינוביץ עצמו: "שלושת אלפים שנה של אלימות". (עפרת, "וכתתו אתיהם…")

הציטוט המקראי והאבן קושרים את הפסל להיסטוריה, אך גם להווה: רבינוביץ יצר פסל זה בשנת 1992, במהלכה של האינתיפאדה הראשונה (שפרצה ב-1987). את האבנים הוא לקח ממקום המסמל את הסכסוך האקטואלי בין שני העמים. האם ירמיהו הוא המחפש מקום מפלט או שמא רבינוביץ מחפש מקום אליו הוא יוכל להימלט ממציאות חיינו כאן, מסכסוך הדמים המתמשך? האם רבינוביץ מבטא בפסל זה ייאוש מעמו, או אולי דווקא רצון לפקוח את עיניו, לקחת על עצמו את תפקידו של הנביא?