אבני בוהו / אברהם שלונסקי

דומה כי אין מי שאינו מכיר את שמו של אברהם שלונסקי. אך האם ניזכר מיד באחד משיריו? שלונסקי, שהיה דמות מרכזית בחיי הרוח בישראל כמה עשורים, כמעט שנמחק, למרבה הצער, מן הזיכרון הקולקטיבי. שלונסקי ייסד וערך כתבי עת, והיה לשונאי וממציא מילים בחסד עליון, משורר להטוטן בעל כישרון טבעי לחריזה, מתרגם פורה, משורר וסופר לילדים. הוא כתב כעשרים ספרים. ספר שיריו השישי, אבני בוהו, חולל מהפכה בלשון.

ההקשר ההיסטורי

ב-1934 התנהל היישוב העברי כאוטונומיה תרבותית מפליאה, דוברת עברית. קשה לתאר את מהפכת העברית – כמעט כל דוברי העברית לא גדלו בבתים שבהם הייתה העברית שפת האם המרכזית. אז הפציע שלונסקי והכה בתדהמה את היישוב ביכולתו הלשונית הווירטואוזית, בחידושי מילים ובמגוון יכולותיו.

בלב הספר (אבני בוהו, 1934) מצוי "נאום המוקיון". שעל אף שמו, ברור כי שלונסקי מדבר בו מנהמת לבו. שיר זה מלמד עד כמה נגעה ללבו של שלונסקי הביקורת שספג, הגינויים בדבר "אי מובנות", "להטוטנות" ועוד. "אתם אומרים: פשטות" – אך טוב! נסכים לרגע / כי אל נכון הכול ידוע ופשוט; / הנפש היא סירה ולה משוט והגה / ובה אפשר לשבת, לשבת ולשוט /—כדי להמלט מפחד מערפת / אתם את סמבטיון – הופכים לאמבטיון". שלונסקי טען כי השירה מרודדת בשם הדרישה לפשטות ולבהירות. כתב האפולוגיה הזה הוא על מודוס השירה שלו עצמו.

שלונסקי מיעט לכתוב על אירועים ביוגרפיים בחייו, על אף חייו הסוערים. הוא היה נשוי לשחקנית הבימה, ולזוג לא היו ילדים. אשתו נודעה בשתיינותה ובבוגדנותה. לאחר שנות נישואין רבות ניהל שלונסקי מערכת יחסים עם אשת חברו הטוב, וממנה אף נולדה לו בתו היחידה.

לצד הביקורת שמתח על מבקריו, ניכרת גם הלצנות והשובבות, שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. מוטיב אחר הוא התייחסותו לסירה ולקברניט כמוליכיה האימז'יסטיים של "סירת הנפש". הספר נפתח בשיר הקרוי "הסירה", כחלק ממחזור השירים "מסע": "ניתקת הסירה. וכמו במספריים / נחצה הפתיל בין תמול ובין מחר. / מלצר הגורלות מושיט לי כוס לחיים: / ילגום נא אדוני מיקב הנכר. // הלא ידי- הזאת! / מזגה את הקובעת. / התורן מרחוק נטבע לדעת / שוקע ועולה. נדמה לי: זה גופי! / /—". ניכרת כאן מזיגה בין מרכיב ביוגרפי (האשמה עצמית המתבטאת במילה "הזאת", המאומתת בסימן הקריאה) אולם איננו יודעים במה בדיוק מדובר, והנושא נותר כללי ומעורפל.

שלונסקי היה נערץ בזמנו, אולם עם השנים נשתכח, ובני זמנו כגולדברג ואלתרמן שומרים על מעמדם. שירת שלונסקי נחקרה רבות לאורך השנים, ואין כמעט מבקר או חוקר חשוב שלא כתב עליו. לאחרונה שוב זכה להתבוננות מחקרית. אין ספק כי שלונסקי היה נערץ בתקופתו גם בשל הפוזיציה התרבותית שמילא. בהיותו עורך של כתבי- העת הספרותיים הנחשבים של התקופה, היה שלונסקי "ממליך" המשוררים החדשים, ומחליט למי להוציא ספר שירים, מי ראוי ומי לא.

אברהם ב', יפה (1966). א. שלונסקי: המשורר וזמנו. תל אביב: ספרית פועלים.

אופנגנדן, ארי (2010). ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי. ירושלים: מאגנס.

הלפרין, חגית (2011). המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי. תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ.

כנעני, יעקב (1989). מלון חדושי שלונסקי. הביא לדפוס: אריה אהרוני. תל אביב: ספרית פועלים.

לוין, ישראל (1981). מעגבנייה עד סימפוניה: השירה הקלה של אברהם שלונסקי. תל אביב: ספרית פועלים.

שלונסקי, אברהם (2007). זמר: מסכת. פירושים: יריב בן אהרון. יקנעם: שחרות.

שלונסקי, אברהם (1997). מכתבים למשוררת צעירה: מכתבי אברהם שלונסקי לצילה שמיר (1971–1973). תל אביב: משכל.

שלונסקי, אברהם (1981). פרקי יומן. תל אביב: ספרית פועלים.

שה-לבן, יוסף (1977). אברהם שלונסקי: האיש ויצירתו. תל אביב: אור עם.