אהבה בצפת / שושנה שבבו
המעין
קיכלי עז פנים הרעיף זמירות אחרונות לבשר על בא הליל. מעקל הנחליאל רגליו וטופף בזנבו טפף טפף על פני המים, וכמו ידע סוד חנו, שכן חזר וחזר על מחולו. לחש, לחשו של המעין. מימיו הצלולים כפורטים שירת ערש. נרדמו העשבים ונתנדנה הערבה ונדמו הצפרים לקול שירת ערש של המעין. הבולבול העז בבני מינו, שורק ומצפצף ומשמיע נהימות פתוי לסובב את הנקבות.
רוח קלה, ובמרחב-פרועה, מטלטלת את כל הבא בידה. עוד מעט ושמה לאל כותרתן הענוגה של הפעמוניות היחידות. שלכת… האדמה זרועה עלים צהובים כמושים ומעלה ריחות הסתו. השמים אשר נתפרקו מאדם השקיעה מכסיפים מנגה הלבנה. והנה הופיעה, לבנה וחורה ופניה לוטים עצבת קדש. ליל הכתרה.
פשט האור וחשף את פני העיר.
נגלים בתים צפופים ונדחקים זה בזה. חצרות נקיות וחצרות מלוכלכות. בורות מים גלויים או מכוסים. מדרגות מסוידות. פחים זרועי פרחים. חלונות פתוחים וחלונות סגורים, ועוד כמה דברים שיתכן לראותם לאור הלבנה, אלא שעם חורונה, פני הדברים נאה יותר.
צפת העיר מתנמנמת מלטיפות הרוח, מכסף הלבנה וצנת הליל, בעוד הפרחים נעצמים בהן, אנשים מתכנסים לבתיהם בלי שמץ חן. הקימו שאון והמולה, גיהקו ופיהקו בקולות משונים, מי בקול עבה ומי בקול דק. איש ודרכו. מי מתפשט בחוץ ועומד כסהרורי, ומי עושה צרכיו בחוץ לפני עלותו על יצועו. ילדים ישנים בבגדיהם ורוקעים בצהלה על מצעי השינה.
ספסלים ספסלים זרועות החצרות ועליהם שרועים המתנמנמים להנות מרוח דקה, הנושבת מעבר קברו של רבי שמעון. החזה מגולה, הכרס כלפי השמים, והעינים בלבנה וצבאותיה. משבחים ומקלסים דרכי היצירה. רגע והראשון פותח בנחרה דקה מן הדקה. והנה נלוה השני בקול נהימה, והשלישי נוחר כחזיר, זה נושם וזה נושף, מי בכעס ומי בשובה ונחת. מקהלת נוחרים.
– לאן אסתר?
– אל המעין.
– הוי בתי, בשעה כזאת?
– חשקה נפשי לילך למעין.
– תלך המשרת בתי-הפצירה האם.
– יאמא… (אמא).
בפתח הופיעה דמות אשה בינונית. כד חרס גדול בידה. אלו הקדימה, כי אז ראתה את המחזה הרגיל והמביש. אולם היא לא ראתה, והבריות לא ראוה לבל יתפלאו עליה-אסתר היפה בתו היחידה של חכם שלמה גנון העשיר – יוצאת לשאב מים, ובערב, בעוד משרתת כ"פרה" עובדת בביתם. לכן הציעה הנערה כדה, וכמו להכעיסה לוה אותה הירח והאיר בחורנו על פניה.
אסתר היפה. כן יקראו לה בעיר.
פוסעת הנערה בליל ירח נפלא פסיעות קלות קלילות. רגליה הקטנות נוקשות על אבני הרחוב את קצב הליכתה. הכד רטוב ומלחך שולי שמלתה, וכן נעשית הליכתה קשה. דמות מהלכת עמה, שתי מחלפות לה וכד בידה. והנה נתארכה ונתגלגלה על מדרגות הסמטא. צחקה אסתר. אל המעין. לשאב מים מן המעין. העגבן – ושירותיו המסעירות את הלב… חגים עומדים לבוא. ימים נוראים, ימי הדין. יראה אסתר ימים מעודה, ונאנחה שלא מדעת… העבודה רבה. סיוד, כביסה, וליבון כלי הנחשת ומירוקם. כתישת הפלפל והקנמון, קשוט הבית. תחדש את המרבד שקנה אבא, ותפרש הסדינים הצחורים עם המלמלות, תכסה הכרים בצפיות הסריגה החדשות. תתלה תמונת משה רבנו ששלח הדוד מטבריה ותסייד פחי הפרחים, ועוד כמה וכמה מלאכות. היא, תתחדש בחלוק הבית הורוד עם פרחיו הגדולים, ותנעל את נעלי הבית מקטיפת דמשק. תענד ענק הזהב ועגילי היהלומים ותזהיר כיאות לבת חכם שלמה גנון… ובראש השנה יהיה האות. בחג יארח אצלם האורח הנכבד, חכם יוחנן ששון.
טרם מלאו לה שבע-עשרה והחכם עבר את השלשים. אמת, לא תוכל להקדים משפט לפי שעיניה טרם ראוהו, אבל חכמים לרב בצפת, ועל פיהם יקל לדעת. ואם גם בא מן "השליחות". חכם ככל החכמים בזקנו ופיאותיו וכפתו האדומה-שחורה והקומבז (*). שונאת אסתר לבוש זה. כמה תתבייש לראות את השכן. בשבתו על הארץ נגלים תמיד מכנסיו התחתונים, ולפעמים גם רגליו ושפולי בטנו.
-יעיב-אל-שום – (בושה וכלמה) – לחשה כמו ראתה שנית מראה מביש זה.
איפה יארח החכם? בביתם. היש בית נכבד מבית אביה ?… הוא יבא מן השליחות, ממרוקו. ויביא את כספי החלוקה. למחלפותיה – קשורי זהב. אוהבת אסתר לקלע מטבעות זהב בשערה. ושלא מדעת תפשה במחלפותיה הארוכות… היא יודעת סוד התארחות זו של החכם, וגם שמעת את "רמזיה" של אמה… פניה מתרכמים. כמעט שהיא מוותרת על מטבעות הזהב. לבה אומר לה שנועד לה אם כי הוא "הולך" בדרך אחרת. וכוון אחר, לעבר המעין… אין הלב משקר. אף זאת שמעה מפי אמה. ועוד הרגישה בזמן האחרון כי "שמורת עיניה רופפת" ו"הבצק נשמט מבין אצבעותיה", ו"בקלעה את צמותיה נעזבת תמיד קווצת שער"… אלה סמנים גדולים. וגם "הכטטה (מגידת עתידות) אמרה לה שמזלה יבוא דרך הים.
ומדוע הלכה אסתר למעין בעוד משרתת כ"פרה" בביתם? משום שסלמון לוי הסוחר העשיר מדמשק גר בקרבת המעין. אתמול שמעה את פרחה אשת יאיר השכן אומרת גלויות ובטוחות: את אשתו ילביש כמלכה" כל כך עשיר היה. כן שמעה בהקיץ – ולפתע ענה הד לבה: "אסתר מלכה – כאסתר המלכה". ומאז נסתבכו מחשבותיה.
גלוי וידוע. זר בא לצפת, על שום מה בא? מה מעשיו והליכותיו? מי הוריו ואבות אבותיו? עשיר או עני. נשוי או פנוי ?…
פשטה השמועה: צעיר עשיר בא מדמשק לראות בבנות הארץ! חפזו הבתולות לתמרוקיהן, מהרו האמהות לסודותיהן, ואצו האבות לבדיקת הענין. מלחשים… פלונית מספרת על מוצאו הטוב, לפי שזקנה אבי-אמה, נשמתו עדן, התגורר בדמשק שנים מספר והיה השם של משפחת לוי שגור בפיו יומם ולילה. מי מתלהבת מעשרו כי ראתה אותו "במו עיניה" זורק מטבעות לעני כמי ש"זורק סוכריות", ומי מקלסת את יפיו, כי ראתה אותו עם שחר לפני סרקו ורחצו. חכם אחד, שח בהתלהבות על בקיאותו בתורה, עד שהפך סלמון לוי בריה אגדית. עשיר ויפה-תאר, נצר למשפחה כבודה, מלומד ו"בעל אופי" ואוהב תורה וירא שמים וכל המעלות הטובות נמצאות בו. תפשו חכם שאול השדכן והחל מציע לפניו בנות ישראל, מהר ונדה ועדיים רבים, יחוס משפחה ובנות חכמים וכבוד רבנים… במקום שהכלה מכוערת הרי "שקר החן והבל היופי", ואם היא יפה ועניה כי אז "המארס לו קוף בגלל הממון, יחלוף הממון וישאר הקוף".
הנדבה שנדב סלמון בבית הכנסת עשתה לה כנפים. כל העיר מדברת בו וכל בית פתוח לפניו, וכל פנים שוחקות לקראתו, חכם שלמה גנון שח בביתו, בשלותו על רב עשרו:
– בן פורת… עשיר כקרח ו"בן משפחה"…
אורו אשתו מקלסת לעומתו:
– "שם אלהים עליו" הרבה שמעתי על אודותיו. "חשב בנפשך" אלמלא עשרו הרב לא יאמר להתעכב שנה תמימה והוא אוכל "שקדים וסוכר".
וכשישב חכם שלמה בקפול רגלים ואמר ללמד גמרא, פלט דבריו באנחה קלה, כמי שאומר להפטר ממועקה קטנה.
– רבים יתרונותיו, רק "אחת".
– ומה ה"אחת"?
– הוא נוהג הדור בעצמו!
– עתה "זמנו" – מפסקת אותו אורו להצדיקו – לא חכם יאמר "אביך רקד בשעתו – רקוד אתה בשעתך"!
– ביני אשה – אומר חכם שלמה בשקט – לא נאה ההדור, רמז ל"אומות". בשבתו בבית הכנסת היה ריח בשמו עולה בכל האולם. ואני נצטערתי צער רב. יצר הרע בבשם. היו הנשים נושמות את הריח בהנאה ואינן שועות אל התפלה.
– וגם יסרק שערו ויפלגו בשביל כמנהג האומות – חוזר חכם שלמה להרשיעו – למה נעשה כמעשיהם? היהודי אינו זקוק לסלסל בעצמו, די לו בטהרת גופו ונפשו. הנוי והסלסול לא לנו שנאמר: שקר החן והבל היופי".
ועד שהפך פניו לקרא, השמיעה אורו חלקה:
– מי יתן ורבו כמותו בישראל. מה "חסר לו?"
בן פורת. כל השדכנים דבוקים בו. ולולי דבר באסתר…
– אה אה – מנענע חכם שלמה בראשו, מפסיק קריאתו ואומר: אסתר תנשא לחכם ותהיה לנו לתפארת. ואשר לו ישלח לו בורא שמים בתולה כלבבו.
– ישא למשל את בת חכם משה – מיעצת אורו על פי דרכה – הרי בגרה כבר. או טוב מזה ישא את מרגלית, בת רפול, הרי הוא מתאכסן בביתם. ואף קרוב לה קרבת משפחה.
שמעה אסתר ונתר לבה. ולכן החליטה לילך למעין. בדרך החליטה לעבר אל מרגלית. אבל לבה בעוכריה. הולם והולם כפטיש עד שנדמה לה שהכל שומעים את הלמותו. ידיה ככפור, פניה חורים וקולה רועד. על שום מה כל אלה?… איך תעמוד עמו פנים אל פנים? בודאי תתעלף מרוב ה"התרגשות", תסמיק ותחויר חליפות למען יראנה בקלונה.
מהלכת אסתר ו"ראשה כבד עליה" מנטל המחשבות, בעוד לבה מתרונן, ככל שהיא מתקרבת לעברו של המעין, לבה דופק יותר.
הירח הכסיף יותר. אורו כאור היום, על מה גילה זיוו הערב? האמנם להרבות חנה של בת חכם שלמה גנון?
יותר לא תוכל למוש ממקומה. כאן הוא גר! והנה הוא עומד עם מרגלית על המעקה!
– מה ראית לילך למעין בשעה זו – נפתעה מרגלית – הכירי נא!
סלמון! – צעק הקול בלבה. עיני הצניעות מורדות והשפתים מרטטות.
– המשרתת חולה – ענתה כאוב מארץ. היא לא העיזה להושיט את ידה.
– לא הייתי הולכת, ואם גם לא היתה בבית, טפת מים אחת! – אמרה מרגלית בתקיפות. – הכנסי אסתר! אסתר עשתה תנועת מאון. ברב מבוכתה לא ידעה את נפשה. איך שמע ה' לתפלתה וזמן אותו לפניה. ישתבח ויתעלה.
הגיהה הלבנה אורה על פניה – רכים וחלקים להפליא. שערה האדום זהוב, קורן, כמו נתלקח בשלהבת, בעוד עיניה אפלות כליל, נגוד נפלא זה בין שערה ועיניה, יצק בה יפי טמיר, עד שסלמון לא יכול לגרע עיניו ממנה.
ראשה כפוף ועיניה משפלות – עומדת אסתר ואינה יודעת כמה יפי בעמידתה, בשערה ובפניה. רבות ראתה את פניה בראי והתאנחה: "מה עצובה אני"… עצב זה שהיה כפוגם ביפיה, נסך בפניה משהו מן הקדושה, וחורונה שאמה מתאנחת עליו עוד הגביר את הדבר. וכשעמדה כן לפני חברתה, וזו רואה ביפיה נתקנאה בכל כחה. חייבת היתה להסכים כי בריה זו אינה מתגנדרת כלל.
מרגלית אף היא יפה. צחורה ושחורה כ"יום ולילה". ולולי תבלול לבן שהכתים את עינה השמאלית היתה "שלמה".
– מה הולם ה"כוחל" את עיניך! אמרה כדי להשמיע לסלמון על התגנדרותה.
– אותך הוא הולם יותר! – השיבה אסתר בתם לב.
– לו גם שערך שחור כעיניך! – חזרה מרגלית להפליג בערך שערה.
– אין להתאונן על מעשה האלהים!
עתה הביטו זה בזה הבטה רענה כסופה. מרגלית השגיחה בדבר.
– האמנם תלכי למעין בשעה זו? – חזרה לדבריה כדי להשיא את עיניהם זה מזה.
–
(*) מין לבוש בשמלת אשה, שהערבים לובשים בימות החג.
מתוך: שושנה שבבו, אהבה בצפת, 1942, עמ' 7-14.
© כל הזכויות שמורות להוצאת אחיאסף, נתניה.
בספרה מספרת שושנה שבבו על קהילת צפת שבה מתחולל רומן אסור שכולו מובא בעייניה של בת הקהילה.
רקע
קשה להאמין שאהבה בצפת נכתב בשנת 1942. זהו אולי "הרומן הרומנטי" הראשון שכתבה אישה בעברית, והוא זכה לקהל מעריצות ומעריצים. הקריאה בו מעניקה לנו הצצה לפלח מן החיים האמתיים של התקופה: שידוך, אהבה, שידוך כפוי, בריחה, כעס.
ההקשר ההיסטורי
שושנה שבבו נולדה ב-1910 בזיכרון יעקב, בת למשפחה ספרדית במושבה שרובדה בריבוד מעמדי ברור: הרומנים מייסדי המושבה – האדונים, המעמד הנמוך – הפועלים התימנים, ובתווך – הספרדים. מיקום סמלי זה של שבבו חוזק גם בשל מיקומו הפיזי-ממש של ביתה: בקצה המושבה.
שבבו בלטה כתלמידה מחוננת כבר בבית הספר היסודי, ובשנים 1925–1929 נשלחה ללמוד בסמינר לוינסקי בתל אביב, אך דווקא בשנת הלימודים האחרונה היא נאלצה לחזור לזיכרון יעקב עקב מחלה קשה, ושם גרה עד 1942 עם אביה לאחר שכל אחיה ואחיותיה נישאו ואמה נפטרה.
אולם כבר משנת 1929 היא החלה לפרסם סיפורים קצרים ורשימות, וזכתה להצלחה ולהערכה. בשנת 1932, כשהייתה רק בת 22, יצא לאור רומן פרי עטה, מריה, שהחלה לכתוב כשהייתה בת 16. בשנת 1942 יצא לאור הרומן אהבה בצפת. במרכזם של שני הרומנים אהבה אסורה ומאבק כנגד איסורים חברתיים.
שבבו נסעה כמה פעמים לאירופה, למדה וקראה בשקיקה ספרות יפה בעברית, באנגלית, בצרפתית ובערבית. בקריאה רטרוספקטיבית מצטיירות שנים אלו כ"תור הזהב" בחייה של שבבו, ולא כהתחלה מבטיחה. מה שהחל כסיפור הצלחה מסחרר, יוצא דופן, נגדע באחת. מ-1942 עד למותה בשנת 1992, במשך חמישים שנה, לא פרסמה שבבו ולו אות אחת. דומה כי רפרטואר גדוש של גורמים אישיים וחברתיים הצליח להחניק ולסכור את מעיין היצירתיות של שבבו הצעירה לנצח.
רעיונות מרכזיים
אהבה בצפת מגולל סיפור של אהבה אסורה. זהו מאבק כנגד השידוך הכפוי, תמה שהעסיקה רבות את החברה, ושבבו הייתה בין הראשונות להעניק לה גילום ספרותי מפרספקטיבה נשית בעברית. שבבו עסקה בפמיניזם, שוויון מגדרי, אף שכמובן לא ניסחה זאת כך. גיבורת הספר, אסתר, מעדיפה את הצעיר סלמון, שבא מדמשק, על פני הגבר המבוגר ששידך לה אביה. הספר נחתם בסיום כפול: הפרק שלפני האחרון רווי עצב וצער, אך דומה כי שבבו לא יכלה להימנע מלהוסיף סוף טוב, שהיום היינו קוראים לו "הוליוודי", ואיחדה את זוג האוהבים הצעירים. ובכל זאת, אי אפשר להימנע מן ההרגשה כי הספר (כלומר המציאות) יכול היה להסתיים גם אחרת – ייתכן שהייתה בו נבואה לגבי חייה שלה עצמה – שבבו נישאה בגיל 32, גיל שנחשב אז למאוחר מאוד, ועם נישואיה נסתיימה למעשה יצירתה.
השפעה והתקבלות
ספריה של שבבו היו "רבי-מכר" בשנות השלושים של המאה העשרים. שִמעה יצא למרחוק וקהלים צעירים ומבוגרים נסחפו בקסם כתיבתה. על אף, ואולי בשל, הפופולריות הגדולה שזכתה בה, סבלה שבבו מן הביקורת. בייחוד הכאיבה לה ביקורתו הקטלנית של פטרונה, הסופר יהודה בורלא, וייתכן כי ביקורתו עודדה את שתיקתה היצירתית.
לפני פרסום הרומן הראשון שלה, ועד לאחר פרסום הרומן השני, הרבתה שבבו גם לפרסם סיפורים קצרים, והייתה דמות ידועה בקהילייה הספרותית.
שבבו נשכחה מלב יותר משבעים שנה. גם אנתולוגיות שעסקו בסופרות העלייה הראשונה והשנייה לא הזכירו אותה. רק לאחרונה זכתה לתחייה מחקרית והוכרה ייחודיותה. לאחרונה הוצאו כתביה מחדש בהוצאת בימת קדם, וגיליון 19 של כתב העת הכיוון מזרח הוקדש כולו ליצירתה. החוקרת הפמיניסטית אורלי לובין כתבה על גיליון זה וציינה כי שבבו לא עסקה כלל ב"לאומיות", נושא שסחף אז את היישוב כולו, אלא העמידה אופוזיציה מגדרית משלה.
לקריאה נוספת
ברלוביץ, יפה (עורכת) (2002). שאני אדמה ואדם: סיפורי נשים עד קום המדינה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הלוי, יוסף (1996). בת המזרח החדשה: על יצירתה של שושנה שבבו. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.