אוסף שירי רחל

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב. אַחֲרִישׁ.

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר.

אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –

אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה,

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט

שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.

סָפִיחַ

הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,

לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.

וּפֶתַע, רְאֵה-נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ

דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,

חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?

אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,

בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!

אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:

תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.

שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים

שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים, שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה:
הַיָּם לְפִתְאֹם בֵּין שְׁנֵי בִּנְיָנִים בַּכְּרָךְ,
זְכוּכִית הַחַלּוֹן נוֹצֶצֶת בְּשֶׁמֶשׁ שׁוֹקְעָה –
הַכֹּל מְבֹרָךְ!

הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
כְּיַד הַדִּמְיוֹן.

תל-אביב, תרפ"ו

אֹשֶׁר שָׁלֵו

תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו.

חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת
הַבֵּט, הַקְשֵׁב.
הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.
בַּלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו,
צֳרִי.

יֵשׁ יָמִים – הָעוֹלָם מִסְּבִיבֶיךָ
רַק סְמָלִים לֹא תֵדַע שַׁחֲרָם.
יֵשׁ יָמִים וְתִפְאֶרֶת שָׁמֶיךָ
רְמוּסָה בְּאָבָק וּבְדָם.

יֵשׁ יָמִים – יְמֵי עֶבֶד יָגֵעַ,
עֶבֶד דַּךְ, מְעֻנֵה-הַכְּבָלִים.
יֵשׁ יָמִים – לֹא גוֹאֵל וְלֹא רֵעַ.
יֵשׁ יָמִים כַּלֵּילוֹת אֲפֵלִים.

כ אייר, תרפ"ו

מֶרֶד

כָּעוֹף בְּכַפּוֹ שֶׁל שׁוֹחֵט פִּרְפַּרְתְּ בְּיָדִי,
גַּאֲוָה זְדוֹנָה.
חָסַמְתִּי אֶת פִּיךְ,
הִדַּקְתִּי הַדֵּק הֵיטֵב הַקְּמָטִים עַל גֵּוֵךְ
וָאֶצְחַק לְאֵידֵךְ:
הִגַּעְתִּיךְ!
נָקַמְתִּי מִמֵּךְ הַפְּרָחִים שֶׁעָקַרְתְּ בְּאִבָּם,
הַסְּיָגִים שֶׁגָּדַרְתְּ נְתִיבִי,
הָעוֹלָם שֶׁהִכְהֵית צִבְעוֹנֵי קַשְׁתּוֹ.
רִבְצִי בְּחֶשְׁכַת זָוִיתֵךְ עַד שׁוּבִי,
עַד שׁוּבִי מֵאִתּוֹ!

תל-אביב, תרפ"ו

חַיִץ

זְכוּרַתְנִי, עוֹדִי תִינֹקֶת,
לִוַּנִי עֶצֶב נִסְתָּר;
בְּבֶגֶד-אֶבְלִי הָיִיתִי
שׁוֹנָה וְנִבְדֶּלֶת מִשְּׁאָר.

עָבְרוּ יָמִים וְאֵינֶנִּי
תִּינֹקֶת בֵּין תִּינוֹקוֹת,
אֲבָל לֹא נָגוֹז הָעֶצֶב,
וְטֶרֶם הוּסַר הָאוֹת.

עֲדַיִן חוֹצֵץ הַחַיִץ
בֵּינִי לַשְּׁאָר. אַךְ עַתָּה,
עַתָּה שׁוֹנָה וְנִבְדֶּלֶת
נַפְשִׁי בִּשְׁחוֹר יַתְמוּתָהּ.

תרפ"

גַּן נָעוּל

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

אדר, תרפ"ח

יוֹנָתָן

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת
(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?… מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.

סוף תרפ"ח

שַׁבָּת

חוֹפֵי יַרְדֵּן: מְלֹא זֹהַר יוֹם.
סִירַת דּוּגָה; אֶשְׁכַּב אֶשְׁתֶּה
שִׁקּוּי שָׁלוֹם.

אַבִּיט אֶל עָל: הָאוֹר מָה רָב!
וְגַם בַּלֵּב כְּבַיַלְדוּת
אַף צֵל שֶׁל עָב.

עַתָּה יָדַעְתִּי: פֹּה – הַכֹּל.
רֵאשִׁית וְקֵצֶה, כָּל דִּכְפִין
יֶאֱתֶא, יִטֹּל.

דגניה, 1920

רָחֵל

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

תרפ"ו

לזכר ש.פ.

לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,
לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,
הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה
הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי…"

וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,
הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,
וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ
יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי…"

וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיוֹם,
בִּשְׁלֹט בִּי תוּגַת-דִּמְדּוּמִים,
עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי
הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי…"

סוף תרפ"ח

באדיבות "פרויקט בן יהודה"

מבוא ליצירתה של רחל בלובשטיין. עברית לא הייתה שפת האם של רחל. יש הרואים בפרט זה הסבר לפשטות העברית בשיריה, או, כמו שביקרוה אחדים, לפשטות היתר של העברית. אולם דווקא פשטות זו עשתה את שירת רחל לתופעה בשירה העברית. מילדי גן ועד מבוגרים, עולים מכל הארצות וילידי הארץ, בעבור רבים הייתה שפתה הפשוטה של רחל גשר, ודרכו באו בשערי עולם שירתה. שירי רחל ראו אור בשלושה ספרונים: ספיח ונגד, ראו אור בימי חייה, ואילו ספרה השלישי, נבו, ראה אור רק לאחר מותה. רחל עסקה גם בתרגום.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת