אורות / הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב קוק ניצב בצומת דרכים היסטורי בין חדש לישן. צומת דרכים שהציב אתגר תיאולוגי. כדי להבין את המעוף המחשבתי שנדרש מהרב קוק יש להבין את גודל האתגר ההגותי שעמד מולו. לאחר 2000 שנות גלות מפעמות בעם ישראל תקוות לשוב לארצו. אך למרבה המבוכה את התקוות הללו מובילה הציונות החילונית שרבים מהוגיה בועטים בכל המסורת הדתית. עם האתגר הזה מתמודד הרב קוק ביצירתיות תוך שהוא רואה בציונות החילונית שלב בגאולת עם ישראל.

צוות תרבות il

* * *

"אורות" הוא אחד מספריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שיצא לאור בחייו (תרפ"א – 1921) במתכונת מצומצמת. כ-15 שנים לאחר מותו (תש"ט – 1949) הוציא בנו, הרב יהודה צבי קוק, מהדורה חדשה של הספר, ולפי בקשת אביו טרם פטירתו – בדק ועדכן את הציטוטים מן התנ"ך וממקורות חז"ל (ואחרים) הנזכרים בספר, ואף צירף רשימה מרוכזת של מראי מקום. הוא גם הוסיף לספר שני מאמרים – "למהלך האידאות בישראל" ו"זרעונים"1 – וכך כולל הספר במהדורתו הנוכחית והמקובלת ארבעה מאמרים – ארבעה פרקים: אורות מאופל, למהלך האידאות בישראל, זרעונים, אורות ישראל. הספר עוסק בארץ ישראל, שהוא גם הנושא הפותח את הספר, וכן בלאומיות היהודית ובייחודה, בתחיית עם ישראל בארצו, ביחס שבין עם ישראל לעמים, בקדושת ישראל, בנושא הגאולה ועוד.
עם פרסומו הראשון (במתכונתו המצומצמת) עורר הספר ביקורת קשה מצד חוגים חרדיים, והיו שראו בספר זה "רעל מוות" ואף קראו להחרימו. כל זאת בשל עמדותיו של הרב קוק, כפי שבאו לידי ביטוי בספר, ובהן: היחס החיובי לחלוצים ולתנועת התחייה הלאומית; היחס אל העולם החילוני והרעיון כי הקדושה נמצאת גם בתוך עולם החול. בקרב הציבור הדתי הלאומי, ולימים – בחוגי גוש אמונים, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, היה "אורות" לספר יסוד באידאולוגיה וביחס לארץ ישראל. והרב צבי יהודה קוק, בנו של ראי"ה קוק, אף קבע כי הספר אורות הוא "שפע קודש קודשים".2
בפתיחת "אורות" מציג הרב קוק את רעיון ארץ ישראל, תוך ביקורת על התפיסה הגלותית החרדית: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה… ארץ ישראל… קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה… והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה."3 בהמשך מסביר הרב קוק את התחייה הלאומית כתהליך הדרגתי ועומד על הקשר בינה ובין פעילות מעשית: "עברו עלינו שנות אלפיים שלא היה לנו מצד כללות (=כלל) האומה עסק עם דברים חומריים. היינו אומה פורחת באוויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים… אבל עכשיו שוב אנו קרואים (=נקראים) לגשמה (=להגשמה) בחיים – זהו דבר התחייה", שתחילתה – "במעשים קטנים, בהשתדלות… לשוב אל הארץ, אל המקום שזכויותינו וסגולותינו ממתינות לנו". אמנם "דרכנו בחיים הלאומיים… ארוכה היא מאוד" אבל "ארוכים הם חיינו וארוכים הם, על כן, דרכינו. גדולים אנחנו, וגדולות… משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו – וגדולים גם תנחומותינו".4
על החילוניות ומקומה בתחייה הלאומית ובגאולה אומר הרב קוק: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל וב[עם] ישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה… תקטין את הנשמה… השאיפה לאידאלים נישאים וקדושים תחדל" – אך כל אלו יהיו בבחינת חבלי משיח, "עד אשר יבוא סער וייהפך מהפכה, וייראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא… באור ה' ובתורתו".5
לתפיסתו של הרב קוק, לא זו בלבד שיש קודש (נסתר) בעולם החולין – אלא ש"הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה. ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבואו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול".6
הספר מסתיים בפרק על קדושת ישראל ונחתם בקריאה פיוטית "לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל… להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים החל להיפתח, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו.7 ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה… ואם [ב]ראשית הגילוי רק קווי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרוץ האורה מלוא רוחב ארצנו…"8