אחרי הילדות / שולמית הראבן
משנכנסה שיירת חירם אל ההרים, נעשה האויר אחר. הלכו בעקלתון, הגמלים פוסעים לאט, עוקפים מרחוק את כפרי היבוסים. פעם אחת עצר אותם משמר. חירם קפץ כבד מעל הגמל, לקדם את פני הרעה. דיבר ודיבר, הם שתקו והוא דיבר, שם ידו על לוח לבו מדי פעם. לבסוף גחן, או קד, שם לפניהם מטבע או שנים, ושב אל האוכף. לא עצרו אותם.
הבנים הביטו בכל, בעיניים חוקרות של גורים. רחרחו את האויר החדש, ריחות קורנית וטיון עמדו בו. זה כמה ימים ראו את אובך הערבה נדרך והולך מיום ליום, נכבש והולך, החול הצהבהב מאפיר, נעשה מוצק, גבעות מתרוממות משני צדי הדרך, גבוהות יותר ויותר, טרשיות, מצמיחות חרוב וזית וסבכי אלה ומוריות. שאפו בזהירות את האויר, ממלאים ריאותיהם, מקשיבים, כבוחנים את נשימת עצמם. האויר לימד אותם את דבר ההר.
לבסוף ראו דבוקה של בתים במעלה ההר מימין, צפופים מאד, זה מעל זה, בית תומך בכתף בית, וזה בירך של בית, נסמכים; דומה תוציא בית אחד וכל הדבוקה תיפול. השמש נטתה מערבה, וההר עמד בשיטפון של אור זהוב.
שום דבר כאן לא דמה לבקתות שלהם, בתי העוני, אבן על אבן משחירה רופפת, פזורות במדבר כצאלים הללו, אחת פה, שתים במרחק. גם האבן שבהר אחרת, צבע גוף צבעה.
חירם סימן בידו. מעלה חוגלה, אמר. עצרו, הגמלים נוחרים ונואקים בלי הרף, גופם עוצר וראשיהם מיטלטלים כממאנים. אחזו בחחים בחוזקה.
גינת אגוז גדולה הקיפה את הבאר, כמה עצי רימון בתוכה. צעיר הבנים ירד ונגע בפליאה בפרחים הקשוחים. רימונים ראה, פרחים לא ראה. נראו לו כהרבה צפחות אדומות קטנות.
בבית יששכר קיבלו את פניהם יפה. יששכר יצא אליהם, חיבק את חירם שעה ארוכה. אחר כך לקח אותם הביתה, מדלג מהר על מדרגות המדרון הטרשי, נתמך בגזעי תאנים, זורק פקודות ימינה ושמאלה, שישחטו, שישאבו, שיכינו.
בערב ישבו בחצר יששכר. חצר אחת היתה לו ולאחיו הגרים סביב. מדי פעם בפעם הגיעו אנשים, מנשקים את לחיי חירם וזקנו. נשים באו לשאול על בנות משפחתן, העוד בחיים חייתן, היש להן ילדים ונכדים. קולות רבים עלו מן החצר.
בני חירם ישבו סמוכים מאד זה לזה. מילאו כרסם בשתיקה. טעם האוכל היה זר. גם המילים נאמרו כאן אחרות, מהירות וזריזות יותר, כמו נזרקות מאיש לאיש במדרונות האלה, והמדברים הרבו לנופף ידיהם בדברם. לא העזו להביט בבנות הצחקניות שנכנסו לחצר מדי פעם, נושאות קערות, נושאות לחם. נדמה היה להם שהם נלעגים. אחר כך מיהרו לעלות על יצועם, מכסים ראשם באדרות. אף לא הלכו לראות היכן הלינו את שני הגמלים. פחדו. החושך בהר היה אחר, חשוך יותר, צר כמו בצינוק.
ארבעה ימים ישב חירם על המחצלת, מבוקר עד ערב, מוסר את הדברים אשר נתנו בידו למסור, מוכר תמרים ונחושת ואריג ואבן טובה ממצרים. לו ביקשו תרפים, היו עמו גם תרפים טובים. היו שנים שבהן גחנו אל אוזנו וביקשו, בלחש, שלא ישמע אותם איש. עכשיו לא ביקשו. רק אשה אחת באה, קנתה זוג תרפים, החביאה בכליה והלכה מהר.
יותר משקנו, צמאים היו לשוחח. היש עמם כנענים, שאלו, היש עמם שופט או מלך או נביא, כי פה בהר יש מתנבאים, אנשים נקלים, הולכים ממקום למקום ומחרפים כאחרוני העבדים, תולשים שער זקנם, ואין יודע אל נכון מה נבואתם, כי ממלמלים הם. לא, אמרו לחירם, אין להם שופט, איש הטוב בעיניו יעשה, והנה עיניו הרואות, שפר עליהם חלקם, אין רע, רק הכנעני סביב, ואלהים טוב הוא ויציל. בודאי יציל.
בניו של חירם הביטו באדמה, נודפים בוז. איך יראו אלה את הכנענים בבואם לפשוט עליהם, חשבו ולא אמרו, הלא מישור אין כאן לראות את המתגודדים והבאים, רק הר אחרי הר מול העינים, מצמיח סבך, מסתיר. יבוא הכנעני ולא יראו, יאסוף אותם כאסוף ביצים עזובות.
ביום החמישי לקח חירם דברים עם יששכר ועם אחיו על דבר סלוא.
הסירוב היה אדיב. אין להם דבר, חלילה, נגד יושבי המדבר, הלא אנשים אחים הם, עצמם ובשרם, לשון אחת להם ודברים אחדים, למי יתנו את הבנות הילודות להם אם לא לשארי בשרם, ולא תשקרנה עין אל יושב הארץ. רק הדרכים מסוכנות עכשיו, אמרו כמפייסים, משמר רכוב ושודדים, והכנעני אורב, והבנות בנות יקיר הן היום, לא הורגלו בעבודה קשה, ובמדבר רבה העבודה מאד, משחירה פנים, גדרות ובורות מים, כן, כן, יודעים הם, כי שמעו, הלא הגשם שם בשנה אחת כמלוא חופן איש. אמרו וריחרחו בעדינות, כאילו ריח זיעה בא באפם, אבל הם מתאפקים מלסתום נחיריהם, שלא לעלוב באורחים. ועתה יישב נא חירם ובניו עמהם, לא יחסרו דבר, כי אורחים הם, ברוכי אלהים, כמלאכים אשר באו אל אברהם, אולי לשנה הבאה יביא עמו חירם את הנער, את סלוא, אל מעלה חוגלה, כאן תימצא לו אשה, וטוב לו.
אחר-כך הוסיף אחד הגברים, מצחקק, שאולי גם בני חירם ישארו עמם, כי בני טובים הם, לא יקשה למצוא להם נשים, גם שזפה אותם השמש כנחושת קלל, טובה מזו שהביאו.
לא היתה בדברים רשעות, אבל פניו של חירם חפו. אכן שמנו האנשים האלה, חשב, לא תצמח מהם ישועה. עלבון דק מן הדק עמד באויר.
החליט להקדים את שובו.
למחרת, לעת ערב, וההר זהוב מאד, קרבה אליו נערה. כבת שש עשרה היתה, גבוהה, כפות רגליה גדולות. אל נכון ארבה לו עד שתמצא אותו לבדו.
הבחין בה עוד ביום בואם. הולכת היתה לבדה תמיד, אינה מתחברת אל בנות יששכר האחרות, כמו גרה בפינות הבית. ראה שהיא עוקבת בחשאי, כל העת, אחריו ואחרי בניו, עיניה נעוצות מאחת הפינות ואינן סרות. פעם אחת ראה אותה מתגנבת אל מקום הגמלים, אוחזת בחח בלי פחד, בוחנת כבקיאה את הרתמה הקלועה. ראתה אותו וברחה.
עכשיו עמדה מולו כמו גמרה להסתתר. הביטה בו הישר, ואמרה שתלך עמו.
השתאה מאד. שאל אם רע לה במקום הזה, והניעה ראשה ללאו, פעמים אחדות בחוזקה. לא, לא רע לה, בת אחי יששכר היא הצעיר ממנו, רק אמה שנואה היתה, לא גר עמה אישה, כי גירש אותה, על כן אחים אין לה, רק היא לבדה, יודעת לעבוד היא כאחד הבחורים, ועתה תלך עם חירם כאשר דיבר. לא דיברה בתחינה, ולא סלסלה קולה, כמנהג הנערות המצודדות מבט. קולה היה ישר.
אמר לה שיקח דברים עם יששכר. הנידה ראשה והלכה משם, גבוהה, בטוחה, כמו קשרה אותו אליה בחבל.
כשהגיע אל בית יששכר, עלה בדעתו שלא שאל לשמה, ועתה איך ידבר בה בבית אבותיה. אבל הם ניחשו מהר: רק מורן היא זאת, מורן בת אחי יששכר, כמעט נשכחה מליבם, כי בת האשה השנואה היא, ולא תירש.
התעשתו באחת. אם נתן בה חירם עינו, כאשר דיבר, הלא מאלהים היה הדבר, והם יעשו כאשר אמר, כי שאר בשרם הוא. כן יעשו, גם אם את הטובה בבנותיהם הוא לוקח, האהובה בבנות, אין טובה ממנה בכל ארצות ההר, רק חלילה להם מלהפר את דבר אלהים. ועתה ייצא נא אביה ויבקשנה וישאל אם תאבה ללכת, כי לא ייעשה כן במקומותינו לתת את הנערה והיא ממאנת.
לא הלך רחוק לחפשה. ישבה במרחק כמה פסיעות, גבה אל הבית, מצירת בעפר רעלה של כלה, מטבעות-מטבעות תפורות לה סביב. משראתה את אביה קרב, קפצה על רגליה הגדולות וטשטשה את הציור.
אמה לו שתלך.
הבשורה פוגגה את המבוכה. עכשיו באו אנשים רבים אל חירם, טופחים על שכמו, הנה אנחנו מתחתנים בכם, חירם, ברית כרותה בינינו. יששכר פקד להגביר את הסעודות. נערים הביאו יונים ושחטו אותן בחצר. חירם חזר אל המשא ופתח כמה אמתחות צרורות. עכשיו מכר את הכל. ריח דם וצלצול של כסף נשקל במאזנים אפפו את הבית.
לא נתנו למורן גמל, גם לא אמה או מינקת ללוותה בדרך. עסוקים היו. אבי מורן יצא אל הכפרים לקנות שמן, לא ידעו מתי ישוב. וכששאל חירם איך תלך עמו הנערה, וגמל אין, התנצל יששכר מאד, כל העת טרוד הוא, שיג ושיח לו, ועתה יתן לה אתון טובה אחת, הטובה באתונות, וכסף ישקול על יד חירם לקנות לה גמל באחת הערים בדרך, ובאה אל אישה בכבוד כאחת המלכות.
את האתון נתן. את הכסף שכח. אחיותיה מיהרו ותפרו לה רעלה, מטבעות לה סביב-סביב. מדדה את הרעלה, נבוכה מאד. צררה יחד את הדורונות שהביאו לה. רקמה ואיטון, דודאים שיחשוק בה אישה, טיון לפתוח את רחמה, שמן טוב לסוך. לא ידעה מה תעשה בכל אלה. עמדה לפני הנערות המצחקקות בטוב לב, מלטפות אותה, כפות רגליה גדולות ושטוחות מתמיד.
אחר-כך ירדה שיירת חירם מן ההר.
מורן רכבה ראשונה. בעיניים נוצצות ישבה על האוכף, בין השקיים, צמאת מראות, רואה את המרחבים נפתחים לפניה, כמו נכנסת אל עולם שאין לו סוף, מן ההר המשתפל והולך, עד שנעשו הגבעות שוקטות, קטנות, מעט מרעה נמוך פזור עליהן, ורוח חמה מאד אפפה אותם מדרום.
הביטה והביטה. אולי כל ימיה צמאה למקום הזה. בכל רגע רחב ליבה יותר. הערבה קיבלה אותה בלי קושי, כאילו היא שייכת לה מאז ומעולם. נפעמת קמה בבקרים, קלה, חשה את תמצית החיים בתוך גופה עם כל נשימה, עם כל משב רוח חמימה, מביטה בשמיים שנעשו רחבים מאד, כמו צפה בין שמים לשמים. מעולם לא היה לה טוב כבמקום הזה. כל הדברים נעשו פשוטים. הרוח היתה נכונה, מדרך כף הרגל היה נכון. גם השתיקה. חשה שאין דבר בעולם שלא תוכל לעשותו, אין דבר שיעמוד בפניה.
בחנויות עמדה בראש מורם, נחיריה רוטטים, ולא ידעה מה שתעשה בכל הכוח הממלא אותה. בלילות, פני הגברים אורים ומאדימים בהבהוב מדורת היפרוק, מתרחקת היתה מהם, הולכת לבדה אל בין כוכבים גבוהים, עזים מאד, נושמת את תוגת המדבר הקלה, את האור הלילי הדק הפרוש תמיד על החולות. בלילות של ירח אי אפשר היה כמעט לשאת את עוצמתו. בפעם הראשונה שמעה את הדממה הגמורה, דממה של לפני היות הכל ואחרי היות הכל, והגבעות הנמוכות, הרכות, רבצו כאילו איש לא הקיץ אותן עדיין, לא אדם ולא חי, ואולי כבר היו ונשכחו. החיים היו חזקים במקום הזה.
חירם לא הלך בדרך שרוחן. את באר שבע החליט לעקוף ממזרח, יותר מדי סחורה וכסף היו עמו ועם גמליו. פעם אחת ראו מרחוק שיירה הולכת מהר, והסתתרו מאחורי קפל קרקע, מבריכים את הבהמות. בניו של חירם אחזו בפגיונים, אבל איש לא הבחין בהם. אולי לא היו חשובים כדי מרדף.
ופעם אחת, בצהרים, ומורן מתרחקת לצרכיה, בא אחריה צעיר בניו של חירם, חציו מהסס, חציו להוט, פניו לוהבים. מיהרה וחפנה בידה חופן של חול ותחבה אותו בפות, מביטה בו בליגלוג. התעשת, ורץ משם, נכלם, פוחד פחד מוות פן תספר מורן לאביו. אבל היא לא אמרה דבר. הפות השרוטה כאבה עליה עוד כמה ימים, עד שנרפאה.
לא הביט בה עד סוף הדרך.
מדרום לבאר-שבע נעשה האויר מוזר. רוח סועה נשבה למן הלילה, והחול התרומם והיה לאובך עבה. אי אפשר היה לראות את מתאר השמש, כמו נבקעה קליפתה מאחורי האובך וכל חומה העכור נשפך על פני השמים. כל המרחב כולו האפיר ודהה כיום סתיו.
חירם הביט באופק, דאוג. פקד עליהם שיירדו ארצה ויחנו בסבך העבות, בין שיזפים, כי תדהמה קרבה ובאה, עוד מעט תכה בהם ובבהמתם.
השמים נתקדרו באחת. נעשה חשוך וחם מאד. האויר נמלא חול.
עמדו תחת שיזף גדול, עטופים אדרות, מכסים כל מה שניתן לכסות, גוף וראש. הבהמות נאקו נאקות קצרות. אבדה להן המנוחה. הרוח נעשתה סועה מאד, תלוליות החול הסמוכות משנות צורה כל העת, נשפכות מטה כמו מים רבים זורמים, נמוגות מול העיניים ונערמות מחדש. פני האדמה נעו כנוזלים, החול נע תחת רגליהם התקשו לנשום, והלחיתו מעט תחת האדרות, בנשימה מקוטעת. אזניהם מלאו רעש רוח.
מורן לא שבעה מלהביט. ביקשה לרוץ לעבר התדהמה, גלוית עיניים, עד שגער בה חירם בחוזקה, וחזרה. קרוב מאד התרומם עלעול גבוה, מתגלגל כעמוד נטוי, אחוז תזזית, רץ במדבר ונמוג. עוד כמה עלעולים גבוהים נראו מסתחררים מהר במרחב. אחד מהם היכה בהם לפתע. אי אפשר היה לפקוח עיניים מחמת החול הנע מהר מאד, ששאב אותם ואת אדרותיהם התפוחות מעלה-מעלה. היה מחנק קשה. הבהמות נערו, נעירה נמוכה של פחד.
העלעול היכה מהר והלך מהר. נראה שרק כנף התדהמה היכתה בהם, ולא כל מלואה. חשו שהיא מתרחקת. ואז כמו מדרך רגל של המון ציפורים טופפות על גג, החלו טיפות גשם יורדות, פוסקות מעט ושוב גוברות. תחילה עוד גבר המחנק, עד שתפחו הגידים בצדעיהם; אבל מעט מעט החלו המים מרביצים את החול, עושים פתחים לאויר. המדבר היה אפור לגמרי, חורפי, מכוסה יריעות כבדות של מים וחול, האופק סתום. החול פסק מלזרום. עכשיו הגיע תור המים, שזרמו מלמעלה בסאון דקיק וחסר מנוחה.
התדהמה חלפה. ניערו את החול מן האדרות. השיזף הגדול שלידו עמדו כוסה חול יותר ממחצית גזעו, תלולית חדשה שלא היתה קודם. צמאים, גופם חרב, שתו בלי מידה, משקים את הבהמות ואת הצמא הפראי שבתוכם שעה ארוכה, כאילו אין דבר בעולם רק הליעלוע הזה, עוד ועוד, גיהוק ובליעה וליעלוע, עד שנעשו כבדים מאד ממים.
מורן ניערה את החול משערה הארוך, מנגבת ומנגבת עיניה. ליבה חשבה להתפקע מרוב חיים. צחוק אדיר אחז בה, צחוק של שמחה, שהדביק גם אותם. עמדו מלוכלכים, חול רטוב מרוח על פניהם וידיהם, אחוזים מצהלות של צחוק. גם חירם כרסו רטטה. נפיחת השטן היא, אמר וצחק, נפיחת השטן.
עמדו תחתיהם, לרגע אחד אינם מכירים את הסביבה. כל התלוליות שינו פניהן, כמו עיצבה אותן הרוח עיצוב אחר. לרגע חשבו שאבדה להם הדרך. אבל חירם לא תעה.
כבר לא היו רחוקים מהר הנגב. הגמלים שהתאוששו הלכו עתה מהר יותר, חשים את קרבת הבית. גם האנשים נתרווחו. עורבים רבים נראו עתה במרחב, מקפצים קפיצות קטנות על החול, כממתינים לדבר-מה. בני חירם השליכו להם פירורים ושאריות תמרים לעוסות. קדושים העורבים, אמרו לה, ברוכים הם, הלא הם אשר גרשו את האלים שהיו במקום הזה קודם, ואם לא כן, עובדים היינו את האלים, את הבעל ואת האשרה, אנחנו ובנינו, וחטאנו לאלהים. אמרו והשליכו כל מה שנותר בשקים, פת חרבה וקלעי שעורים וחימצה שנתיבשה. העורבים עטו על הכל בצווחות רמות, אדוני המקום.
מתוך: הראבן, שולמית. צימאון – שלישיית המדבר: אחרי הילדות, תל אביב: דביר, 1997, עמ' 163-174.
כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
"אחרי הילדות" היא הנובלה השלישית בצימאון – שלישיית המדבר, שלוש נובלות מאת שולמית הראבן העוסקות בהיווצרותו של עם ישראל בתקופת המקרא.
רקע
אחרי הילדות היא הנובלה השלישית בצימאון – שלישיית המדבר, שלוש נובלות מאת שולמית הראבן העוסקות בהיווצרותו של עם ישראל בתקופת המקרא. בצימאון מציעה שולמית הראבן גרסאות חלופיות ליציאת מצרים (בנובלה שונא הנסים), לכיבוש הארץ המתואר בספר יהושע (בנביא) ולהתבססות בארץ בתקופת השופטים (באחרי הילדות).
שלא כבסיפורי התנ"ך, הראבן אינה מציבה במרכז סיפורה את המנהיגים אלא אנשים פשוטים הנאבקים למצוא חיים, אהבה ומשמעות במדבר. בשונא הנסים הגיבור הוא יתום הגדל להיות לאדם חריג בחברה החי מחוץ למחנה בני ישראל ומשקיף על החברה המתהווה מבחוץ. בנביא מתוארת פרשת הגבעונים (יהושע פרק ט) מנקודת המבט של אדם גבעוני, כלומר מנקודת מבט הפוכה לזו שבמקרא.
אחרי הילדות מספר על אנשים פשוטים החיים בכפר קטן, רחוק ממרכזי השלטון ומהמנהיגות של העם. גם כאן הגיבורים הם חריגים, יתומים מאם ומאב. המיתוסים המכוננים של עם ישראל מוצגים מצדם האנושי, לא כסיפורי גבורה ולא כטקסטים מקודשים אלא כסיפורים של מאבק שבו חולשות אנוש ותנאי חיים קשים. שלוש הנובלות מצטיינות בלשון מיוחדת ויפה המשלבת מאפיינים מלשון המקרא ומהעברית המודרנית.
ההקשר ההיסטורי
שולמית הראבן (ורשה 1930–ירושלים 2003) הייתה סופרת, משוררת, מתרגמת ומסאית, חברת האקדמיה ללשון העברית וממייסדי "שלום עכשיו". 19 ספרים פרי עטה יצאו לאור, כמה מהם תורגמו לשפות שונות. כן פרסמה הראבן שירים, סיפורים ומאמרים רבים בעיתונות. הראבן נמלטה עם הוריה מוורשה הכבושה כשהייתה בת תשע. היא השתתפה במלחמת השחרור כחובשת קרבית בירושלים הנצורה, שירתה בתחילת שנות החמישים כקצינה הממונה על מעברות, ובמלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים הייתה כתבת צבאית. חוויות המלחמה והפליטוּת השפיעו עמוקות על כתיבתה.
אחרי הילדות, שפורסם לראשונה ב-1994, הוא יצירתה הלפני אחרונה של הראבן (אחריו פרסמה הראבן רק סיפור קצר אחד). היצירה מתייחסת לנושאים פוליטיים כגון ההתנחלות בארץ ישראל, מלחמות והקרבת הבנים, אמונה דתית וציונות. הכתיבה על תקופת המקרא מאפשרת לדון בנושאים אקטואליים באופן לא ישיר, ולהעמיק ולבחון את השורשים ואת הסיבות למצב כיום.
רעיונות מרכזיים
עלילת הסיפור מציגה את חייהם של גבר ואישה בכפר קטן במדבר בתקופת השופטים. תושבי הכפר העניים ברחו למדבר מפחד עמים חזקים יותר, והם חיים באיום מתמיד של בצורת ומתפרנסים בקושי מחקלאות. הכפר הקטן מזכיר בכך את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. סלוא נולד בכפר. כשהיה ילד ניסה אביו להקריב אותו לאלוהים, כמו בעקדת יצחק, אולי בתקווה שאלוהים יעזור לבני הכפר. סלוא ניצל אך מאז היה ממצמץ בעיניו.
הוריו של סלוא מתים בילדותו, ובני הכפר מביאים לו אישה מרחוק, את מורן. לשניים נולדים ילדים בזמן שהכפר מתחזק ומתבסס. ליד הכפר יש מצד (מבצר קטן) מצרי. כשהחיילים המצרים עוזבים את המצד מנהיג סלוא את אנשי הכפר והם משתלטים על המצד, אך החיילים שבים והורגים את כל הנמצאים במצד ובהם את סלוא. מורן איננה נסחפת בהתלהבות מכיבוש המצד, ולכן היא נשארת בכפר וממשיכה לטפל בילדיה ולגדל גפנים.
ניגוד מרכזי בסיפור הוא בין גבריות ונשיות. התנהגותה של מורן מבטאת נשיות ואימהוּת חיובית ובוגרת, ואילו סלוא הוא גבר ילדותי ומרוכז בעצמו. הסיפור מציג מלחמות מיותרות שבהן נהרגים אנשים צעירים, והתנהגויות רצחניות כניסיונו של אביו של סלוא לעקוד את בנו, והניסיון של סלוא עצמו לתת את בנו התינוק במתנה לאישה חִיתִית, הן עניין "גברי".
מורן, הכוח החיובי בסיפור, מגיעה לכפר מרחוק. היא מוצגת כמהגרת, אך נעשית לחלק מהמקום ושואבת את כוחה מהקשר עם האדמה. מורן מהגרת מיישוב מבוסס למדבר, אך בסיום הסיפור מתברר שהיישוב הישן נהרס ודווקא הכפר הקטן והחלש התחזק והתייצב. הגירה מוצלחת כזו היא מטרתה העיקרית של הציונות, שהקימה את מדינת ישראל כדי ליצור מקום חדש ויציב ליהודים, עם הרס הקהילות הגדולות והמבוססות באירופה ובמזרח התיכון. הראבן, שבעצמה עלתה לארץ מפולין, תיארה את מורן כמי שהגשימה את רעיונות הציונות.
השפעה והתקבלות
אחרי הילדות ושתי הנובלות האחרות בצימאון נחשבות לפסגת יצירתה של שולמית הראבן. הנובלות תורגמו לכמה שפות וזכו להערכה רבה. אף על פי כן, סופרים אחרים לא הושפעו מהראבן וצימאון נשארה יצירה ייחודית ויחידה במינה. החוקרים מסכימים כי לכתיבתה של הראבן, ובמיוחד לעברית המיוחדת שלה, איכות גבוהה, אך היא לא תפסה מקום מרכזי ומשפיע בספרות העברית החדשה.
לקריאה נוספת
שולמית הראבן באתר האקדמיה ללשון העברית.
אלבוים, יעקב (12.7.1996). סיפורים כמדרש מודרני. ידיעות אחרונות.
ארכיון שולמית הראבן במכון "הקשרים" באוניברסיטת בן-גוריון בנגב:
ברלוביץ, יפה (2011). בחיפוש אחר העצמי הילידי: מפתח לעיון ביצירתה של שולמית הראבן. עיונים בתקומת ישראל, 21, 80–114.
פלדמן, יעל (2002). ללא חדר משלהן: מגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.