אישה בורחת מבשורה / דויד גרוסמן
אישה בורחת מבשורה
[…]
וגם למחרת בלילה, לפני חצות, בא אליה, אל פתח חדרה, ושוב נזף בה והתלונן שהיא שרה בשנתה ומעירה אותו ואת כל העולם. וגם הפעם שאלה אם הוא זוכר איזה שיר שרה, והוא רטן שנמאס לו להתעורר בגללה כל לילה ולזחול לאורך המסדרון הארור, והיא חייכה בלבה ושאלה אם החדר שלו באמת רחוק כל-כך, ורק אז הבחין שקולה לא בא מן המקום של אתמול ושלשום.
כי עכשיו אני יושבת, הסבירה, והוא בדק בזהירות, למה בעצם את יושבת? והיא, כי לא ישנתי, והוא, אז מה עשית? והיא, ישבתי וחיכיתי לך, והוא, אז למה שרת? והיא, בכלל לא שרתי, והוא, אה, והיא, אהה.
לשניהם היה נדמה שהחושך מאפיל עוד יותר. גל חום חדש, שאולי לא היה שייך כלל למחלה שלה, פשט באורה מבהונות רגליה ועלה והצית כתמי אודם בצווארה ובפניה. מזל שחושך, חשבה, והידקה אל צווארה את שולי הפיג'מה הרפויה. ולבסוף הוא, שבפתח, כיעכע חלושות ואמר, אז אני צריך לחזור, והיא שאלה, למה בעצם? והוא אמר שהוא חייב, דחוף, לגלגל את עצמו בזפת ובנוצות, והיא לא הבינה, ואחר-כך הבינה וצחקה מעומק לבה, בוא, טמבל, מספיק עם ההצגות שלך, הכנתי לך כיסא לידי.
הוא גישש בידיו על-פני משקוף וארוניות-פח ומיטות, עד שעצר אי-שם ונשען בזרועותיו על מיטה ריקה והתנשף בקולי-קולות. אני פה, גנח, והיא, תתקרב עד אלי, והוא, רגע, תני לנשום. והחושך מילא אותה אומץ, והיא אמרה בקול רם, קול הבריאות שלה, קול חוף הים והמטקות ותחרויות השחייה אל הרפסודות בחוף השקט, ממה אתה מפחד? אני לא נושכת, והוא מילמל, בסדר, בסדר, שמענו, אני בקושי חי, ונימת התלונה שלו, וגרירת רגליו הכבדה, נגעו ללבה. אנחנו קצת כמו זוג זקנים, חשבה.
איפה את בכלל?
בקצה החדר שמו אותי
אאוחחח!
מה קרה?
איזה מיטה החליטה פתאום… אחחח!
עוד מיטה?
ססאמו. תגידי, על חוק זדונית –
מה אמרת?
על חוק זדונית החפצים שמעת?
אולי תגיע כבר?
הרעידות לא פסקו, ולפעמים התעצמו לצמרמורות ממושכות, וכשדיברו, היה הדיבור קטוע וחטוף, ולא פעם היה עליהם לחכות להפוגה ברעד, עד שיירגעו מעט שרירי הפנים והפה, ואז היה פולטים במהירות את המלים בקולות גבוהים ומתוחים, והגמגום ריסק בפניהם את המשפטים. בת-כ-מה את? שש-עשרה, ו-א-תה? ו-ר-בע. לי-יש-צ-ה-בת, אמרה, ומה-יש-לך? לי? אמר, א-ני חו-שב ד-ל-קת-ש-ח-לות.
דממה. הוא נשף בכבדות: דרך-אגב, זאת-הי-תה-בדי-חה. לא מצחיק, אמרה. הוא גנח: ניסיתי להצחיק אותה, אבל החוש-הומור שלה יותר מדי – היא נדרכה ושאלה עם מי הוא מדבר שם. הוא אמר, עם כותב-הבדיחות שלי, אני כנראה אצטרך לפטר אותו. אם אתה לא בא לשבת פה מיד, איימה, אני מתחילה לשיר. הוא צימרר את עצמו וצחק. היה לו צחוק חורק כנעירת חמור, מין צחוק שמפרנס את עצמו, והיא, בחשאי, ליעלעה את צחוקו כמו תרופה, כמו פרס.
וכל-כך צחק מהבדיחה הקטנה והטיפשית שלה, שבקושי התאפקה מלספר לו שבזמן האחרון היא כבר לא יודעת להצחיק כמו שפעם ידעה, לגלגל אנשים מצחוק – "בתחום ההומור היא קצת קרש", שרו עליה במסיבת פורים השנה – וזה לא סתם חיסרון פעוט, אצלה זה כבר ממש פגם, מום חדש שעוד עלול להתפתח ולהסתבך, והיא מרגישה שבאופן כלשהו הוא קשור לעוד תכונות, שגם הן הלכו וקהו בה בשנים האחרונות. אינטואיציה, למשל. איך אפשר בכלל שתכונה כזאת תיעלם, ועוד במהירות כזאת? או החוש לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. היה לה פעם, ואיננו. או אפילו סתם שנינות, הרי פעם היא היתה ממש פלפל, ניצוצות עפו ממנה (אבל אולי הם רק לא מצאו חרוז טוב יותר ל'זרש', ניחמה את עצמה). או חוש האהבה, חשבה פתאום, אולי גם זה קשור להידרדרות שלה – לאהוב מישהו באמת, לבעור מרוב אהבה, כמו שהבנות מספרות, כמו בסרטים. ומיד נדקרה באבנר, בפיינבלט אבנר, הידיד שלה מהפנימייה הצבאית, שעכשיו הוא כבר חיל: במדרגות בין פבזנר לרחוב יוסף אמר שהיא ידידת נפשו, אבל גם אז לא נגע בה, אפילו פעם אחת לא שם עליה יד או אצבע, ואולי גם זה קשור, הלא-נגע-בה, ובסתר לבה היא כבר מרגישה שהכל קשור איכשהו, ורק לה ילכו הדברים ויתגלו לאט-לאט, בכל פעם יתברר לה עוד חלק קטן ממה שמחכה לה, וייתכן שאנשים שמתבוננים בה מבחוץ כבר רואים ויודעים לפניה, ובעצם, לפי כל הסימנים שמצטברים גם היא-עצמה כבר יכולה להתחיל לדעת.
ולרגע יכלה לראות את עצמה בגיל חמישים, גבוהה ורזה וכמושה, פרח בלי ריח, פוסעת בצעדים רחבים מהירים, בראש נוטה ארצה ובכובע-קש רחב שמסתיר את פניה, והנער עם צחוק החמור המשיך לגשש את דרכו לעברה, התקרב והתרחק – כאילו בכוונה, חשבה בפליאה, כאילו זה מין משחק אצלו – וציחקק, ולעג לעצמו על גולמנותו, ושט במעגלים על-פני החדר, ומדי פעם ביקש שתאמר משהו כדי לכוון אותו אליה: כמו מגדלור, אבל של קול, הסביר לה. חוכמולוג, חשבה, וגם די יוצמך. עד שהגיע סוף-סוף למיטתה, וגישש ומצא את הכיסא שהכינה לו, וצנח עליו והתנשם בכבדות של זקן. היא הריחה את זיעת המחלה שלו, וקילפה מעליה אחת משמיכותיה והגישה לו, והוא התעטף בה ושתק. שניהם היו מותשים, וכל אחד מהם התכווץ ורעד בנהמות, מרוכז מאוד בעצמו.
מאיפה אתה? מירושלים, אמר. אני מחיפה, אמרה בהטעמה קלה, הביאו אותי לפה באמבולנס, מרמב"ם, בגלל הסיבוכים. גם לי יש, צחק, כל החיים שלי סיבוכים. הם שתקו, הוא התגרד בחוזקה בבטנו ובחזהו ורטן, היא רטנה אחריו, זה הכי משגע, נכון? והתגרדה גם היא, בעשר ציפורניים: לפעמים אני מתה לקלף לעצמי את כל העור, רק שיפסיק. בכל פעם שהתחילה לדבר, היה שומע את שפתיה הנפשקות ניתקות זו מזו בצליל של צמיגות רכה, והיה חש לפתע את קצות אצבעותיו פועמים, בידיים וברגליים.
אורה אמרה: הנהג של האמבולנס אמר שבזמן כזה צריכים את האמבולנסים לדברים יותר חשובים. תגידי, שמת לב, שאל, שכולם כועסים עלינו פה, כאילו שאנחנו בכוונה? והיא אמרה, בגלל שנשארנו אחרונים מכל המגפה. והוא אמר, מי שרק טיפה התאושש, העיפו אותו הביתה, ובייחוד את החיילים, צ'יק-צ'ק העיפו אותם חזרה לצבא, שיספיקו למלחמה. והיא שאלה, אז באמת תהיה מלחמה? והוא אמר, השתגעת? כבר לפחות יומיים יש. והיא נדהמה, מתי היא התחילה? שלשום, אני חושב, וגם אמרתי לך את זה אתמול או שלשום, לא זוכר מתי, מתערבבים ל הימים. והיא נאלמה, נדהמת, נכון, אתה אמרת… וסחיפי חלומות מוזרים ומבעיתים צפו בה. והוא מילמל, איך לא שמעת? כל הזמן יש אזעקות ותותחים, ושמעתי הליקופטרים נוחתים, בטח יש כבר מיליון פצועים והרוגים. אבל מה קורה במלחמה? שאלה, והוא אמר, לא יודע, גם אין עם מי לדבר פה, אין להם ראש בשבילנו, ואורה שאלה, האחות ויקי? איפה היא? והוא היסס, אולי היא עזבה כשהמלחמה התחילה, בטח רוצה לטפל בפצועים אמיתיים, ואורה שאלה עוד, אז מי מטפל בנו? והוא, עכשיו יש רק את זאתי, הערבייה הרזה הקטנה, שבוכה, שמעת אותה? ואורה נדהמה, זה בנאדם שבוכה? חשבתי שזאת חיה מייללת, אתה בטוח? והוא אמר, זה בנאדם, בטוח. ואורה אמרה, אבל איך לא ראיתי אותה? והוא, היא כזאת באה והולכת, היא לוקחת את הבדיקות, והיא שמה לך את התרופות ואת האוכל במגש, ורק היא פה עכשיו,ביום ובלילה.
הוא מצץ את לחייו והירהר, מצחיק שהשאירו לנו פה רק ערבייה, לא? בטח לא מרשים לערבים לטפל בפצועים. ואורה לא יכלה להירגע, אבל למה היא בוכה? מה קרה לה? והוא, מאיפה לי לדעת? והיא, לא שאלת אותה? והוא, היא תמיד באה כשאני ישן, מאז שהתחילה המלחמה לא ראיתי אותה. ואורה הזדקפה וגופה התקשח, ובשקט קפוא פלטה, הם כבשו את תל-אביב, אני אומרת לך, נאצר וחוסיין כבר שתו קפה בבית-קפה בדיזנגוף. והוא נבהל, מאיפה הקרצת את זה? והיא, שמעתי אתמול בלילה, או היום, אני כמעט בטוחה, אולי אמרו ברדיו, שמעתי, הם כבשו את באר-שבע ואת אשקלון ואת תל-אביב. והוא אמר, לא, לא, זה לא יכול להיות, אולי זה מהחום, זה בא לך מהחום, כי מה פתאום? את השתגעת, לא יכול להיות שהם ינצחו. יכול, יכול, מילמלה בינה-לבינה, וחשבה, מה אתה יודע על מה שיכול להיות ומה שלא.
*מתוך: דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה, קיבוץ המאוחד, 2008.
ייתכן שאישה בורחת מבשורה הוא הרומן הישראלי – רומן המהדהד את החוויה הישראלית במלוא כובד משקלה – שכול, מלחמות, כיבוש, מערכות יחסים סבוכות השזורות באירועים פוליטיים. הספר זכה למשקל מיתי כמעט גם בשל סמיכותו המצמררת למות בנו של גרוסמן במלחמת לבנון השנייה.
רקע
ייתכן שאישה בורחת מבשורה הוא הרומן הישראלי – רומן המהדהד את החוויה הישראלית במלוא כובד משקלה – שכול, מלחמות, כיבוש, מערכות יחסים סבוכות השזורות באירועים פוליטיים. הספר זכה למשקל מיתי כמעט גם בשל סמיכותו המצמררת למות בנו של גרוסמן במלחמת לבנון השנייה.
ההקשר ההיסטורי
האישה הבדיונית בורחת מהבשורה הקשה כי בנה מת במלחמה. כך היה אישה בורחת מבשורה מ"עוד רומן", לאירוע בהיסטוריה של ישראל. איכויותיו הספרותיות של הספר אינן מוטלות בספק – זהו ספרו העשרים של דויד גרוסמן, מבכירי הסופרים החיים בישראל. כמעט כל ספריו הקודמים, מעיין ערך אהבה, דרך שתהיי לי הסכין ועד יש ילדים זיגזג, ספרי המסות שכתב וספרי הילדים, היו לרבי מכר ולקלסיקה ישראלית.
רעיונות מרכזיים
אישה בורחת מבשורה הוא סיפור דרכה של שלישייה רומנטית, שני גברים ואישה, שמדינת ישראל, על מלחמותיה הבלתי פוסקות ומיתוס ה"צבר הלוחם" המכונן אותה, מכתיבה באורח אלים ומקרבן את התנהלות חייהם האינטימית ביותר. אורה, האישה, שני הגברים שבחייה – אילן ואברם, ושני בניה – אדם ועופר, הם גיבורי הספר. אישה וארבעה גברים.
המערך הסמלי הבלתי שוויוני מבחינה מגדרית מתאזן בספר משום שאורה היא הדוברת המרכזית, ומשום שבמאזניים המטאפוריות של הרומן מחזיקה אורה ב"קלף המנצח": היכולת לתת חיים. אורה אינה מעניקה חיים רק לשני בניה, אלא גם לשני הגברים המאהבים שלה, שהם גם החברים הטובים ביותר זה של זה: אילן, שהיא נשואה לו זה עשרות שנים, ואברם, חברהּ הראשון שאיבד את יכולתו לחיות מאז נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור.
לאורה בן מאילן – אדם, ובן מאברם. אולם היא אינה מעניקה לאברם רק בן ביולוגי, אלא גם מצבור של זיכרונות, הקשרים, סיפורים, עלילות אופי ושלל אנקדוטות המרכיבות בן "בדיוני", ממשי אף מהבן האנתולוגי. יכולתו הסיפורית והמילולית המופלאה של גרוסמן (הנמסרת מפיה של אורה) מעמידה במילים דמות המוכרת לנו לפרטי פרטיה. גם שאר הדמויות הן חלק מ"גלריה של אנשים" המוכרים לנו היטב. דומה כי פיסת חיים ממשית, רוטטת מרוב חיים, של "המשפחה הישראלית" , נקרעה ונתלשה מן המציאות ובאה לשכון לרגע בין דפי הספר.
אורה בורחת אפוא מן הבשורה המשוערת על מותו של עופר בקרב, שנרמז שהוא מבצע "חומת מגן" ההיסטורי, שאליו יצא צה"ל בעקבות פיגועים רבים שביצעו פלסטינים באוטובוסים ברחובות הערים בישראל.
הבחירה בקול הנשי כנשא המרכזי בספר היא בחירה מורכבת שיצרה מרחב "טבעי" למחאה האנטי מלחמתית החזקה העולה ממנו. בישראל מזוהות הנשים כמחזיקות חוט התקווה והשלום, כמרכז פעילוּת "שמאלנית" כגון זו של הארגונים "ארבע אימהות", "נשים בשחור" ו"מחסום ווטש".
שכבת המעמקים של אישה בורחת מבשורה היא טראומת השואה. דומה כי עיט נושא בפיו את "בשורת" ההשמדה ההמונית, איבוד מדינת ישראל – אסון קולקטיבי שאין ממנו תקומה מרחף כל העת מעל העלילה. הפחדים בספר מוצגים כ"אמתיים", אך הקורא חש כי הפחדים מוגזמים ונשענים למעשה על אימת השואה. כך למשל כשבתחילת הסיפור נפגשים אברם ואורה בבית חולים בצל מלחמת העצמאות. הם שומעים את שידורי הרדיו מזרי האימה שמשמיעות מדינות ערב בעברית, משום שמטפלת בהם אחות ערבייה; אברם השבוי בטוח שמדינת ישראל נעלמה; הבן הצעיר אדם מגלה כי ישראל מוקפת במיליוני ערבים ש"לא אוהבים אותה", וחווה זעזוע רגשי. דומה אמנם כי פחד זה עומד בלוז הווייתם של ישראלים רבים, אך גרוסמן בחר באתר זה כ"אתר החפירה" שלו בספר עיין ערך אהבה, אשר כמו מצוי מתחת לאישה בורחת מבשורה.
בכדי לברוח מן הבשורה יוצאת אורה לטיול ארוך בגליל, והיא מצרפת אליו, בתחילה בעל כורחו, את אברם. תיאורי הנוף והטבע היפיפיים שהספר טבול בהם מהדהדים את "ימי ציקלג" המיתולוגי של ס' יזהר, ודומה כי הספר אף סוגר עמו "מעגל סימבולי" – ממלחמת העצמאות עד לשנות האלפיים.
השפעה והתקבלות
אישה בורחת מבשורה השפיע על מעגלים רחבים מאוד, גם בשל האירועים שסבבו אותו. כחודשיים לאחר מות בנו ויציאת הספר לאור נשא גרוסמן נאום בלתי נשכח בעצרת לזכרו של רבין. גרוסמן היה סופר מעורב ופוליטי מראשית דרכו, אולם מעמדו כאב שכול הקנה לדבריו משנה תוקף. לאחר אישה בורחת מבשורה ראה אור ספרו נופל מחוץ לזמן, העוסק כולו בהתמודדות עם השכול.
ספריו של דויד גרוסמן תורגמו לשפות רבות, והוא מועמד תדיר לפרס נובל. עם יציאתו לאור של הספר הכריז הנשיא אובמה כי הוא מתכנן לקרוא אותו בחופשתו הקרובה, והספר נבחר ברשימות בין-לאומיות רבות לאחד הספרים הטובים של השנה.
לקריאה נוספת
רין, שגיא (23 בפברואר, 2011). "חיבוק" מאת דויד גרוסמן ומיכל רובנר, לבדם וביחדם, אתר הארץ.
יהב, רבקה ורשף, איריס (יוני 2005). מכתבים כמגע חושי בנפש – הרהורים על ספרו של דוד גרוסמן "שתהיי לי הסכין". שיחות, י"ט(3), 266–274.
לאור, יצחק (9 במאי, 2008). הפוליגמיה והמוות, אתר הארץ.
סלע, מיה (26 במאי, 2011). ספר חדש של דויד גרוסמן ייצא בחודש הבא, אתר הארץ.