אלטנוילנד / בנימין זאב הרצל

"אם תרצו – אין זו אגדה" – במוטו זה פתח בנימין זאב הרצל את הרומן האוטופי שלו אלטנוילנד (1902) אשר "תרגם" את התוכנית המדינית שניסח במדינת היהודים לשפת הספרות הפופולרית. באלטנוילנד שילב הרצל סיפור אהבה רומנטי עם הוראות שימוש לבניית חברת מופת; את רשמיו בסוף המאה ה-19 מווינה ומבקורו בארץ ישראל עם פנטזיה עתידנית; את הגורל הלאומי של אומה עתיקה עם החידושים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר.

מיד כשפורסם עורר אלטנוילנד מחלוקת בתנועה הציונית. הנצים תהו על האוריינטציה התרבותית של החזון של הרצל. האם החברה האידאלית ליהודים היא חברה המשכפלת את הדגמים החברתיים של המערב ואת ערכיו? או שמא יש דרך יהודית לחברה החדשה? מי רשאי לקבוע מהי הדרך?

כמה משאלות אלו ממשיכות לעורר ויכוח במדינת ישראל גם כיום. ואולם, הוויכוח הנמשך מוכיח כי החזון של הרצל זכה להצלחה פנומנלית.

ההקשר ההיסטורי

מאז שתומאס מור פרסם את ספרו אוטופיה ב-1516, וטבע את המילה "אוטופיה", ששילבה בין המושגים "שום מקום" ו"מקום טוב", נכתבו אלפי אוטופיות בעולם המערבי. במאה ה-19, עם הנחשול האדיר של תגליות מדעיות וטכנולוגיות, השתנו רבים מהמושגים שדרכם תפסו אנשים את עצמם ואת החברה סביבם. האמונה האופטימית בכוחה של הטכנולוגיה ובכוחה של התבונה הביאה רבים לדמיין חברות אידאליות שתיישמנה את כל החידושים החברתיים והטכנולוגיים לטובת הכלל, וסוגת האוטופיה זכתה לפופולריות מיוחדת. כך נולד גם הרומן אלטנוילנד של הרצל.

כבר כשהגה את רעיון מדינת היהודים חשב הרצל לקדם אותו לא רק כקונטרס פוליטי, אלא גם באמצעות ספרות יפה. הוא כתב את הרומן בשנים 1899–1902, אז נפטר אביו, והרצל הקדיש לו ולאחותו המנוחה פאולינה את ספרו. בין היתר התבסס הספר על חוויות הביקור של הרצל בארץ ישראל ב-1898 ועל חוויותיו בווינה של מפנה המאה.

תקציר

הרומן מספר את סיפורו של פרידריך לבנברג – צעיר יהודי בודד, משכיל ומיואש. אנו פוגשים בו לראשונה בווינה של 1902, כאשר חייו מצויים במשבר עמוק – חבריו הטובים התאבדו או מתו ממחלה, אהובתו מתארסת לאחר משיקולי תועלת, והוא עצמו אינו מצליח למצוא עבודה ומכלה את ימיו בישיבה בטלה בבתי קפה.

פרידריך נענה למודעה מסתורית שמפרסם אציל פרוסי בשם קינגסקורט, המואס בחיי העולם ומחפש שותף שיתלווה אליו לאי בודד. לפני נסיעתו מכיר פרידריך את משפחת ליטבק – פליטים יהודים ממזרח אירופה. עמידתם הגאה והעיקשת של בני ליטבק נוכח קשיי הקיום מרשימה את פרידריך והוא משאיר להם את כל הכסף שקיבל מקינגסקורט בעבור הסכמתו להצטרף אליו. פרידריך וקינגסקורט יוצאים אל האי האקזוטי, ובדרכם מבקרים בארץ ישראל. הלכלוך והעזובה שהם רואים בה מותירים בהם רושם עגום.

אנו פוגשים את פרידריך וקינגסקורט שוב כעבור עשרים שנה. בשנים אלה פרידריך התבגר, התחזק ונפטר מהמלנכוליה שאפיינה אותו בנעוריו בווינה. פרידריך וקינגסקורט מחליטים לבקר באירופה, ובדרכם מזדמנים שוב לארץ ישראל. אולם הפעם הם נדהמים לגלות מקום נאור ומתקדם, מרכז עולמי של מסחר ומדע, מדינה של רווחה, סדר, צדק, סובלנות וקִדמה.

כבר בשעות הראשונות בארץ ישראל הם פוגשים בדוד ליטבק – בן למשפחה הענייה שלה עזר פרידריך ערב נסיעתו לאי הבודד. דוד זוכר לפרידריך את חסדו. מילד חלש ועני היה דוד לגבר מרשים ורב זכויות. דוד ליטבק הוא מנהיג פוליטי, איש עסקים ואזרח מכובד בחברה החדשה שהקימו היהודים בארץ ישראל. דוד מתנדב לארח את פרידריך וקינגסקורט ולהראות להם את החברה החדשה והצודקת.

בהדרכת דוד וחבריו מסיירים פרידריך וקינגקורט בארץ ונדהמים מהסדרים המתקדמים שלה. הם מבקרים בחיפה, בטבריה, בים המלח ובירושלים, בכפרים ובחוות חקלאיות. במהלך הסיורים מתאהב פרידריך במרים ליטבק – אחותו הקטנה של דוד, שהייתה תינוקת כשפגש בה לראשונה בווינה. בסוף הרומן דוד מתמנה לנשיאה של החברה החדשה ופרידריך וקינגקורט מחליטים להישאר לחיות בארץ ישראל.

תמות עיקריות

החברה החדשה של הרצל באלטנוילנד מבוססת על פיתוחים טכנולוגיים ועל עקרונות חברתיים שהיו מוכרים באירופה בסוף המאה ה-19. כפי שמסביר הרצל, הנהגים המושרשים בחברות האירופאיות המסורתיות, שלוו באלימות, בניצול ובאי צדק, לא אפשרו לרעיונות החדשים לפרוח. המתיישבים היהודים בארץ ישראל עיצבו את חברתם ללא ירושות העבר הבעייתיות, וכך יכלו להפיק את מלוא התועלת מהקדמה הטכנולוגית והחברתית, ולבנות חברת רווחה צודקת ונאורה.

מבחינה כלכלית, נבנתה החברה החדשה של הרצל על עקרון השיתופיות הנשען על מכלול אגודות שיתופיות וקואופרטיבים.

חברה זו היא חברת רווחה המספקת שירותי רפואה וחינוך לכול, דואגת לזכויות החלשים, ואפילו אסירים זוכים בה לשיקום ולשילוב בחיים היצרניים. החברה היא גם מרכז עולמי לפיתוח מדעי, לאמנות ולמאבק לשלום ולצדק עולמי.

מבחינה פוליטית זוהי חברה סובלנית המעניקה זכויות מלאות לנשים ולבני כל הדתות והגזעים. מבחינת הרצל, מצב זכויות האדם והיחס לזר ולשונה היו הקריטריון העליון לבחינת טיב החברה.

מיד עם פרסומו זכה ספרו של הרצל לתהודה ציבורית רחבה. הוא תורגם לשפות רבות. בשפה הגרמנית לבדה יצא הספר בשש מהדורות עד 1918. אך הספר עורר גם התנגדות נחרצת אצל מובילי התנועה הציונית. המרכזי שבמבקריו היה אחד העם, שטען כי החברה החדשה שעיצב הרצל ברומן מציגה "חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח 'עבדות מתוך חרות', בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים".

מקס נורדאו יצא להגנתו של הרצל ותקף את אחד העם: "ייתכן, שהתרבות האירופית היא משהו זר בשביל אחד-העם. אם כן עליו להחזיק לנו טובה על שאנו פותחים לו פתח אליה. אבל לעולם לא נסכים לדבר, ששיבתם של היהודים לארץ-אבותיהם תהא נסיגה אל הבארבריות".

אחד העם ונורדאו והרצל ייצגו שני אפיקים תרבותיים למודרניזציה היהודית: אחד העם חשב שיש לשנות את היהדות מתוך דינמיקה היסטורית, ואילו הרצל ונורדאו האמינו בעשייה מדינית נחרצת; אחד העם חיפש דרכים "יהודיות" בהיסטוריה, ואילו הרצל ונורדאו ראו ביהודים בראש ובראשונה אומה אירופית שהשתתפה ביצירת נכסיה של אירופה ונושאת את ערכיה. פער זה בהשקפותיהם בא לידי ביטוי ביתר שאת בפולמוס סביב הרומן אלטנוילנד.