בעין החתול / חביבה פדיה

שחורה

שחורה לימדה אותי לראות חתולים. היה זה כשעברנו לגור בעיר הטורקית של באר שבע, עייפים מהשיכונים, רצוצים כמו נוודים שהרגע ירדו מרכבת בטון אפורה שנסעו בה כל החיים. אל השיכונים נמלטנו לאחר ניסיון נפל בן חודש וחצי לגור בעומר. דממתו של הפרוור היוקרתי הטובל בעצים וירק ובעל הרחובות המוסדרים הייתה מעיקה עלינו. עין צופייה איגדה שם את הרחובות הנקיים ללא צפיפות, צל או סמטה. חזרנו לבאר שבע בהרגשה שמשיכון אתה ואל שיכון תשוב. תחילה עוד מצאנו מרחב תפילות בין עצים ירוקים בפינות מחבוא בחורשה עזובה שהקיפה את סביבות תחנת הרכבת הטורקית, אבל אז הגיעו הדחפורים ליישר את השדות למגרש ולא בעבור הקרקס הגדול שתמיד חנה כאן. בורות נפערו ליסודות מגדלי מנהטן. המגרש הוקף בגדרות פח ארוכות, וכל לוח פח צבוע במלואו בצבעי דגל ארצות־הברית. אז נדדנו שוב רדופי אבק בנייה, עברנו לעיר הטורקית של באר שבע מתוך בריחה, מתוך היקסמות וגם מתוך אי־הבנה מלאה עד כמה האזור שעקרנו אליו הוא שטח הפקר.

אהבתי את שעות הערב שבהן מתרכך אור השמש הקשה של עיר מדבר. חלקם הגדול של הבתים המשמשים למשרדים ובתי עסק מתרוקן. ריקות גדולה שרויה בכול. הבית בן הקומה האחת מוקף בגדר. הוא נבנה ב־1949 חלקים־ חלקים בידי יהודי שהגיע מרומניה. גובל בו בית שהיה תחנת המשטרה של העיר הטורקית. כשהגענו הגינה הייתה שוממת לגמרי וכל העצים בני החמישים שנה עקורים. נטענו שוב, בגינה בחצר וגם ברחוב, עצי זית לימון תאנה ותות. לפתע היינו על האדמה ממש. לא בדירה בבניין קומות. לא בין עשרות כבישים מתוחים. לא במכלאות רכבת הקופסאות. קרוב לאדמה במקום פחות סואן ועמוס בני אדם, מקום שבו משפחות היו בכיוון החוצה. משפחות חרדיות נטשו. משפחות מסורתיות שהתבססו נטשו גם הן. הצבא הכניס לבתים הנטושים מתושביהם הטורקיים והערביים, המתרוקנים בקצב מסחרר מתושביהם היהודים הנוטשים, משפחות של משת״פים. קרוב לאדמה, בריקות של שטח הפקר, החיות היו יותר בולטות. יותר קיימות.

באדיקות לא מודעת, שארית הלחץ מהשכנים בעומר, לא הייתי מקרבת חיות לבית ובתחושה סמויה של חטא הייתי מניחה שאריות מזון וקערת מים ליד ה"צפרדע", בטן הפח הירוקה, מכל האשפה הגדול שברחוב, ממול לבית.

לילה אחד ירד גשם כבד במיוחד, גשם זלעפות שניתך במטרות עזים עם הפוגות קצרות בין מטר למטר. נזכרתי שרציתי להוריד איזה בגד מעל החבל, פתחתי את הדלת האחורית ועמדתי מיד בחושך הגדול, ופתאום היא הופיעה, רטובה מעט. שחורה. לצדה גורת חתולים גדולה שכבר שמתי לב אליה, "שחורה־לבנה", ומצדה השני גור אפור קטן ביותר מההמלטה האחרונה. היא ישבה מולי בשקט והסתכלה עלי במבט חודר ומרוכז. בלא ליילל. בלא להתקרב. אך גם בלא לזוז. הייתי נבוכה. הרי היא מעולם לא העזה אפילו להיכנס לחצר. רק חלפה לפעמים על הגדר. היא התבוננה בי בעמקות ואני נשביתי לתוך המבט. היא ביקשה ממני משהו. לא יכולתי להתעלם ממנה. לא יכולתי לומר אניח עכשיו או מחר אוכל בחוץ שם ליד פח האשפה. הגשם החל לטפטף שוב. עוד מעט יתחזק. הנה הוא מתחיל לרדת שוב. בכל זאת המשיכה לנעוץ בי מבט מרוכז ושני חתוליה משני צדדיה ישובים בדיוק כמוה. נכנסתי לביתי ושבתי עם מזון. רק כשאכלו הבנתי כמה רעבים ומותשים היו. אחרי ימים של גשם כה כבד היה בוודאי קשה למצוא אוכל. ואז הם הסתלקו. היא לא ניסתה להתקרב אלי ולא אפשרה לי להתקרב אליה יותר מדי לא ברגע זה ולא לאחר מכן. הכריחה אותי לראות אותה כפרט, כחתולה מסוימת זאת ולא אחרת. חתולה שחורה ורעבה עם גורתה השחורה־לבנה וגורה האפור הקטן, בליל עלטה כבד לאחר מטרות עזים כשהכול סביב ספוג מים וקשה מאוד למצוא מזון. הייתה זו חתולה בעלת פנים צרות ביותר, גופה רזה והילוכה פראי ואציל. כל שריר וגיד דרוך ומתוח בהילוכה כנמרה. היא נעלמה בחזרה עם גוריה לתוך הלילה השחור. ידעתי ש"שחורה" הוא שמה. יותר מאוחר העמקתי את שמה ללילה.

והנה, מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. ובכל מקום שבו היה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת־פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להרוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם. בכל שוק ראיתי אותם משוטטים שוקדים על איסוף מזונם. התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם, ולקרוא אותם בשם. לא חשבתי שאי־פעם אכתוב עליהם או שיהיה לי דיבור אתם. תחילה לא הבנתי שעיני נפקחות אליהם. היו הם כניצוצות הרחוקים של ההילה שנלוותה לשחורה שלאט־לאט הרחיבה את שדה הראייה שלי. התבוננתי בה בתמיהה ובהשתאות. מעולם לא צילמתי אותה. היא נשארה בתחום האגדה. סמויה בלתי מתועדת פקחה עיני לראות את הנעלם.

[עמ'  9-7]

הר הזבל

העיד מחריבה תוך כדי שהיא בונה. מכניעה ומדחיקה את הקרקע. מדרס לרגלי אנשים. משטח לבניית בתים. מרבצת יערות, שדות ושטחי פרא ומהדקת אותם הדק היטב.

הבתים הנבנים מחריבים את עולמן של החיות. הן מסולקות לשוליים או אל מחוץ לעיר. חלקן שבות וצצות בתוך העיר כמו שצצים קוצים וצמחים בשולי דרך כבושה. הערים עסוקות בהתמדה בניכוש החיות כמו שמנכשים קוצים. ציידים משוטטים בכבישי העיר ובתוך מכוניותיהם כלובי ענק ללכידת כלבים וחתולים אשר יועברו למכלאות בעלות השם המסולסל "צער בעלי חיים". ההמתה אמורה לחסוך מן החיה את צער החיים.

כדי להכין את אתונה למבקרי האולימפיאדה פיזרה העירייה שם רעל ואלפי כלבים גססו ברחובות. בשם הצער שייגרם לפרות אם לא תיחלבנה בשבת, הן מותאמות בעל כורחן לדופק התעשייתי בכל העולם, ודברי התורה הפשוטים כמו מים זכים נשכחים: למען ינוח שורך וחמורך.

מספר הילד ידידי, שמשפחתו מתגוררת ליד שוק מחנה יהודה בירושלים: בשבוע שעבר התקשרנו לעירייה והם באו ונתנו לנו כלובים גדולים. נמאס לנו ממתילדה, כל הזמן מאכילה חתולים. הולכת לשוק וקונה ראשים של תרנגולות כדי להאכיל אותם. קונה בכסף. משוגעת. זקנה בת חמישים, מה בת חמישים, בת מאתיים, ניצולת שואה. היא זורקת את הראשים על הגג של הבית שלנו והחתולים באים לאכול אותם. החתולים אוכלים הכול ורק הראשים עם המקור נשארים עומדים מסודרים בשורה ומסתכלים עלינו. החתולים מייללים. אמא שלי לא מצליחה להירדם מהרעש. אז התקשרנו לעירייה והם הביאו את הכלובים והעמדנו כל הלילה את הכלובים על הגג ואחר כך נתנו את החתולים לעירייה.

–     ומה לפי דעתך עושה העירייה עם החתולים? – הם לוקחים אותם להר הזבל. – ומהו הר הזבל לפי דעתך? – יש שני הרים גדולים של זבל בכניסה לבני ברק ושם שמים את החתולים. – ואתה מאמין בזה? כן, באמת יש ליד בני ברק שני הרים שקוראים להם הר הזבל. – לא שאלתי אם יש או אין הר זבל, אתה מאמין שמסיעים אותם עד לבני ברק כרי לחיות בצוותא עם עוד חתולי זבל? – כן. הכוונה שהחתולים יהפכו לזבל הודחקה בתודעתו.

לילד נשמע הביטוי הר הזבל כמו עיר החתולים. עובד העירייה, יהודי ממוצא אשכנזי שכל שיחו מתובל ביידיש והביטוי הר הזבל שגור בפיו כשם נרדף לאשפה. בעיירות פולין ורוסיה תחום האשפה שמחוץ לעיר היה מכונה הר הזבל. כך שחירייה היא הר הזבל של בני ברק הקדושה.

קבוצה של קבצנים ערכה חתונה לילד וילדה יתומים בתוך בור של זבל. את הסיפור הזה סיפר רבנו הקדוש ר׳ נחמן מברסלב. מאה שנה לאחר שנפטר ר' נחמן באומן מיקם סרגי אייזנשטיין את פועלי המפעל המתמרדים בסרטו "שביתה" בבורות הקבצנים שמחוץ לעיר ונתן לי להבין שסיפורו של ר' נחמן אינו רק אלגוריה מופלאה על העולם בזבל אלא מתבסס על מבנה ממשי של עיר ובורות ענק לזבל לידה שהם גם בית עם שמיכות זבל לעניים בקרה. מספר ר' נחמן שביום החמישי בא אל המשתה קבצן גיבן כדי לתת להם מתנת דרשה ובירך אותם שיהיו כמוהו. וזו אכן הייתה מתנה, שכן מהו הגבנון אם לא היכולת להיות מעט המחזיק את המרובה, לערום הרבה על נקודה קטנה. חטוטרת. לא רק לאדם הרוחני יש סגולת מעט המחזיק את המרובה – כך זה גם בגשמיות. זאת סיפר ר' נחמן מברסלב כשסיפר על שבעת הקבצנים. ועוד סיפר בשם הגיבן: אני ראיתי מועט מחזיק את המרובה כזה. כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על ההר הזה כל כך הרבה זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר, ואמר: כל זה ממני. כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר. והשליך שם תמיד על אותו ההר את הזבל והפרש שלו שמהאכילה והשתייה שלו, וטינף שם. עד שעל ידו נתרבה הזבל והטינוף שם על אותו ההר. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל כך. ולמה חד זאת דווקא הגיבן מפני שגיבנת היא הרבה יותר גב. הר הזבל הוא החטוטרת בשולי העיר של הבטן הרזה בעלת הטבור החשוף והנוצץ במרכז העיר.

העיר היא כמו אדם המשליך את צואתו גלויה וחשופה לעין כול בעוד הוא זולל וסובא עד שהיא גובהת לידו להר. כזאת הייתה רומא. בשוליה היה ריכוז של בורות שלתוכם הושלכו בחוסר סדר אנשים, חיות ובהמות, גופות, פגרים וכל סוג של פסולת. בתקופת המגפות נשארו הבורות פתוחים יומם ולילה. כאשר התמלאו עד גובה פני הקרקע, מילאו הרומאים גם את תעלת המגן שהקיפה את חומת סרביו טוליוס בגופות שהושלכו פנימה, עד שהר אשפה, זבל אדם, הצטבר לגובה הרחובות הסמוכים.

שבעים וחמישה בורות שרוחבם כארבעה מטרים, עומקם כעשרה מטרים, והם מלאים בחומר אחיד, שמנוני, שחור וצמיג, נמצאו ליד רומא. הצחנה שעלתה מן הבורות שנפתחו אחרי אלפיים שנה הייתה בלתי נסבלת.

הר ובור. כדי לבנות חופרים בורות, שבהם יונחו יסודות, אחר כך צומחים משם בתים ומגדלים וארמונות. גם השוליים נעים בין נקודת עומק לנקודת גובה, בין בור הזבל לבין הר הזבל. כאשר מה שמתחת לפני השטח אינו מצליח עוד להסתיר את עצמו ואינו נבלע עוד באדמה הוא גואה ונהיה הר זבל. זבל המוות של אדם וחיה בשולי העיר גואה להר, בהתאמה לזבל החיים במרכז העיר, כמו חוק הכלים השלובים.

גישה אחרת הייתה לאלוהים כשברא את העולם. הוא פשוט שם את העולם כמו ארמון על הזבל כנקודת המרכז. בנה פלטין על האשפה ומאז לא היה רצונו של מלך שיזכירו בפניו את המילה אשפה. הוא ידע היטב שעוד יבואו מי שינסו לפשפש ולהטיל דופי במעשיו. אלוהים מציב תמיד מרכזים על פני כאוס. גם את המקדש הוא הורה לשים על אבן השתייה, ממנה נמשך כל העולם ומשם כשביקש דוד המלך לבנות את המקדש התפרץ בחזרה התוהו לבלוע את העולם. הזבל הוא ביסודות, בתשתית. האומץ לחיות עם הזבל במרכז, ולא לעצב שוליים ששם תהיה רק טינופת, הוא אלוהי. רק כך יש סיכוי לזכור את מצב החירום שאנו חיים בו.

דחיקת האשפה היא דחיקת המחיר שעלו הדברים. כמה גלונים של שכחה צריך לשפוך כדי לייצר אגם זיכרון מלאכותי אחד. בא היום שבו נחרבת העיר הבונה כל הזמן על ידי אינספור חורבנות. משנחרבים הבתים החיות נודדות שוב לתוכם ואין כאן אלא האדונים הקודמים שנושלו התופסים את מקומם.

העיר בעולם העתיק הייתה חוד החנית של ציוויליזציה. ממלכה שהכניעה ממלכה אחרת תחת רגליה. החיות יחד עם הנכבשים מחכות לחורבן העיר. העיר אומרת לחתול: מזבל אתה ואל זבל תשוב, והחתול אומר לעיר: מזבל את ואל זבל תשובי. כשהמובסים חולמים על מפֶלת העיר שרמסה אותם הם חולמים ביחד עם החיות. הנביא ישעיהו חולם על נפילתה של בבל שכשיבוא יומה יהיה זה יום פקודה על העיר ששמה הוא מזכרת לבלבול השפות. הבל, תבל, בלבול, במקום השם הרמוז במקום אחר בחלום יעקב: שער השמים. אז יהיה המקום המפואר הזה שראשו בשמים, חרב כמהפכת אלהים את סדים ואת עמרה. העיר לא תהיה ראויה להיות אפילו משכן לנוודים ולרועים.

גם בחזון חורבנה של אדום הנביא רואה את החיות יורשות את העיר: וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב ישכנו בה. בארמונות ובמבצרים יעלו קוצים והעיר תהיה נוה תנים חציר לבנות יענה. גם שם יופיעו הנמיות והחתולים ולצדם עופות הלילה: ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. זה יהיה חורבן מחושב. חורבן החותר להחזיר בכלים מדויקים ובאמצעים מדודים את העיר למצב הכאוס, לאשפה שעליה היא צמחה, למצב התוהו ובוהו שממנו בקע העולם. ההחזרה של העיר אל האשפה והזבל שעליהם השתיתה את עצמה כשנבנתה תחזיר גם את החיות – שאותן העיר ייעדה למזבלות המרכז – כל חיות הבר שגורשו מפני העיר גורשו כתובות בספר האלוהים. על פי הספר הן נקראות לשוב אל מעונו של האדם ולרשת אותו בדין ובגין כל מה שהחריבה העיר, בדין חורבן הכבושים והמשועבדים שהיו מרמס לרגליה, כל החיות נקראות למשתה החורבן: דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה. העיר הורישה את החיות, ואלוהים מועיד את החיות לרשת אותה. זעקתו של היום האחרון תצא מהר נשפה. הר קירח. הר בלי ארמון ובית, בלי זבל אדם או חיה, בלי מגדל, מזבח ומקדש; הר קירח וספר פתוח בו. מספר רבנו בחיי בן אשר, הדיין והמקובל מסרגוסה של המאה הארבע־עשרה, שבספר רשומות כל החיות שבעולם, גם אלה שהנביא לא הזכיר אותן בפרוטרוט, הרי כתוב בפירוש כי אחת מהן לא תיעדר. כל החיות כולן רשומות בספר היורשים של האדם. הן תבואנה למשתה על ההר הקירח ביום תגלחת העיר מעל פני האדמה.

אז תהיה השיבה הגדולה של החיות אל המקום שנטלה מהן העיר. הן תמלאנה את החורבות. חיות החורבן הן חיות לילה: ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם. בא אונקלוס הגר והביא ליהודים הפשוטים, שדיברו בארץ ישראל עברית וארמית גם יחד, תרגום של המקרא לארמית, ותוך כדי התרגום הוא גם המיר את שמות החיות של המקרא לשמות המקובלים בזמנו, זמן התלמוד, ומשם למינוח המוכר לנו: ציים הן נמיות, האוח הוא הינשוף שקול נשיפתו עשוי להירשם במילה אוח, את בנות היענה והשעירים תרגם לשדים ושדות. בתוך הארמונות יגורו חתולים ובהיכלי העונג ירבצו תנים: וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי ענג.

מה עושה החתול בין עופות הלילה, הנמיות והתנים, בערים החרבות? אין זה החתול הביתי המתורבת של ימינו אלא חתול בר. הימצאותו בין חיות הלילה והחורבן מלמדת על אזור וזמן פעילותו. גם אצל החתול הביתי והעירוני עוד אפשר לזהות את הלילה והחורבן. החתול, כל עוד אינו מבוית לחלוטין, הוא חיית לילה מובהקת מבחינת שעות הפעילות וטווח הראייה. הימצאותו מחוץ ליכולת האילוף המלא של האדם ובו בזמן בטווח כל כך קרוב של תקשורת אתו, מסבירה את טווח החידתיות והמסתורין המיוחס לו. התודעה האנושית נחרבת בפניו.

השמות הקדומים של החיות שאונקלוס הגר העיד בפנינו על קיומן שמרו בשם החיה את צלצול קולה. למה החתולים נקראים איים? שמם מחקה את צליל קולם כשהם מייללים. קולות של אי או איי הם הקולות התדירים יותר למי שמרבה להקשיב להם לעתים רחוקות יותר, ולא כולם יישמעו כמיאו. קולות היללה והיבבה האלה מקושרים לחורבנו של האדם, ואמנם הנביא שופך את חמתו על תושבי בבל ששפותיה תתבלבלנה ליילל: הילילו כי קרוב יום יהוה. ששפותיה תאבדנה את המילים ותחזורנה להיות זעקות כמו אלה שבוקעות תדיר מפיות הרמוסים והאנוסים תחת רגליה הממוגפות. קול קינת האדם בהישבר גאונו כמוהו כקול חיית החורבן והלילה. ומבארים המפרשים: שדרך האיים והתנים להגביה קולם והוא כקול אבל. ככה קולנו כשאנו נשברים לרסיסים של קינים והבל והי. ככה הצחיחות שורטת כמו צרחות החתולים בלילות עקרים. צרחות של איי תשוקה בתוך אוקיינוס של עקרות.

אחרי זה באו תנאים ואמוראים והמירו את שם החתול מכזה שנובע מקולו לכזה שנובע מהתנהגותו. חתול בא מהמילה כיסוי. חתול בהוראה של כיסוי הוא מילה נדירה: האל מתגלה וערפל מכסה ואופף אותו: "וערפל חתולתו". אי אפשר לראותו אותו כשלעצמו. עטוף אור וחושך הזוהרים יחדיו ומעמעמים את הראייה.

החתול מכסה את צואתו ואינו משאיר אותה גלויה. עוטף אותה בעפר. מכאן השראה לאליעזר בן יהודה להמציא את המילה חיתול שעוד תתפתח גם לטיטול. פירש רבנו פרץ כי תכונה זו קשורה להיות החתול חיה של מקום. מי שנודד הלאה ומתקדם, לא אכפת לו להשאיר מאחוריו זבל מגולה, אבל מי שחי בשטח, מי שחושב מקום, מי שכותב מקום, אינו אוהב כל שינוי קל במקום. אינו מעוניין לראות בו לפתע גבעת גללים. קטנה ככל שתהיה, החתול טורח לחפור ולכסות אותה. החתול, אותה חיה הנוברת בזבל ואשפת האדם המלאים כל טוב, הוא כמעט תמיד נקי למשעי בעל פרווה מצוחצחת ומלוקקת נקייה יותר מכלב, מכסה בקפידה את הזבל שהא מייצר. זהו הפולחן שאיננו נפרד ממנו. חוקי הטהרה והטומאה, אותם חוקים שהונחלו לעבריים הקדומים בנדודיהם במדבר, טבועים בעצם מהותו.

בין חתולי הנביאים לחתולי החכמים, שמות החתול בעברית מתמצתים את קצווי ההתחלה והסוף של העיר: כיסוי האשפה וקולות הקינה. התחלתה של העיר בקבורת האשפה כמו התחלת העולם שהוא כולו ארמון שנבנה על גבי הזבל, וסוף העיר תל חורבות וקולות שבר וקינה.

[עמ' 34-30]

רוזה־חתולים

רוזה מוכרת לכולם בבאר שבע בשם: רוזה־חתולים. הילדים הדביקו לה את השם הזה.

– תמיד אהבת חיות? – כן, אבל יום אחד זה התגלה. – מתי? – כשאבא שלי גסס ממחלת הסרטן ואני הלכתי לבקר אותו, חזרתי ארצה מלונדון. הזעיקו אותי. בכניסה לאשקלון ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת ברגל. לאורך אותו כביש עד לביתו הצלתי כלב ושני חתולים. הלכתי להיפרד מאבי מלאת כאב אך זוהרת. אחרי זה הוא נפטר והרגשתי שמה שקרה לי בדרך אליו לא היה מקרי. מאז אני מקדישה את עצמי לחיות. – מתי זה היה? – בשנות השבעים. – אז גם למדת. – למדתי באנגליה. לפני כן, כאן באוניברסיטה עשיתי תואר שני בספרות עברית ולמדתי אצל פרופסור יוסף דן, התלמיד של ישעיהו תשבי, שיעורי קבלה. למדתי על שבירת הכלים, למדתי על ההתפזרות של האורות. העולם הוא כמו אדם שהתרסק וצריך לאסוף את הניצוצות. אחרי זה נסעתי ללמוד לימודי וטרינריה באנגליה ואחר כך חזרתי בלי להשלים את התעודה כשאבי חלה. אני מבינה הרבה בחיות. אני אנציקלופדיה שלמה של סיפורים על חיות. עכשיו אני לא יכולה לספר כלום, אני מדוכאת מפני שאני בלי הכלבים שלי.

מה התכוונת כשסיפרת בעירייה על כך שהיה לך חתול פעלול?

זה היה חתול מקסים עם עיניים כתומות וכולו היה ג'ינג'י. חתול פרסי גזעי. אספו אותו מצער בעלי חיים של רחובות ואני לקחתי אותו. הוא היה צאצא של נפוליאון בונפרטה. ג'וליו בונפרטה. אני לקחתי אותו לתחרות החתול הפעלולן בסינרמה והוא זכה במקום הראשון. הוא היה עומד על שתי רגליים ומוחא כפיים כששרתי. כשנתתי לו אוכל בקופסה הוא לא היה אוכל עם הפה, אלא מוציא בהדרגה את האוכל ביד ואוכל כמו בן אדם. כשהיה מסיים לאכול היה הולך לברז ושותה. הוא הגיע לגיל שש ומת. – מתי הוא מת? – שנה אחרי בעלי. בעלי נפטר ב־20.12.95 והוא נפטר בדיוק ביום השנה שלו. הידיד שלנו אלכס שמע לפעמים את הקול של ג'ק מדבר אליו דרך החתול. הנשמה של המת מחכה בשמים שיפתחו לה צינור להתגלות. הוא מת ונקבר בחנות הספרים של רודיק.

– למה? הוא היה אוהב ספר וזה היה הבית שלי אז.

[עמ' 36-35]

מתוך: בעין החתול, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2008.

ספרה של פרופ' חביבה פדיה, המשוררת וחוקרת הקבלה הנודעת המסרבת להכנע לפורמטים המקובלים

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת