הלכות רבתי / ר' יצחק אלפסי
מסכת ברכות דף א
מתניתין: מאימתי קורין את שמע בערבין?
משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה – דברי ר' אליעזר.
וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
גמ': תנו רבנן: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבין?
משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות – דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן.
סימן לדבר, צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו).
ואומר: "והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (שם שם, טז).
שמעינן השתא, דבין למתניתין ובין לברייתא, עונת קריאת שמע לרבנן – משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהיא שעת צאת הכוכבים, והכין הילכתא, דקיימא לן: יחיד ורבים – הלכה כרבים.
והאי דאקשינן דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, דתניא: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבין? משעה שקידש היום בערבי שבתות – דברי רבי אליעזר;
ותנן נמי במתניתין: משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן – דברי רבי אליעזר לאו למימרא דהאי דקתני במתניתין: "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" – לרבי אליעזר בלחוד היא.
אלא, בין לרבי אליעזר בין רבנן הכי סבירא להו, דהא לא אפליגו רבנן עליה דרבי אליעזר אלא ב"עד סוף", דרבי אליעזר סבר: עד סוף האשמורה הראשונה, ורבנן סברי: עד חצות.
אבל ב"משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" לא פליגי.
דאי לא סבירא להו לרבנן "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", אלא רבי אליעזר בלחוד הוא דסבירא ליה הכי – הוה להו לרבנן לאיפלוגי עליה ב"משעה" כדאפליגו עליה ב"עד סוף".
ומדלא אפליגו עליה אלא ב"עד סוף", שמעינן דבין לרבי אליעזר ובין לרבנן כולהו סבירא להו משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
וכיון דסבירא ליה לרבי אליעזר בהדי רבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואשכחינן ליה בברייתא דסבירא ליה משעה שקידש היום בערבי שבתות – אקשינן דידיה אדידיה. ופרקינן, תרי תנאי אליבא דרבי אליעזר.
ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן, איבעית אימא סיפא רבי אליעזר, רישא לאו רבי אליעזר – ברירא מילתא דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבנן בלחוד היא, ולאו רבי אליעזר.
הלכך, בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא, האי דקתני במתניתין: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", איתא לרבנן. וכיון דאיתא לרבנן, עבדינן כוותייהו.
בין החיבורים הבסיסים ביותר על התלמוד הבבלי ובו איסוף ועריכה של קטעי ההלכה של התלמוד הבבלי.
רקע
התלמוד הוא ים שאין לו סוף. סיפורי פנטזיה, דברי מוסר, ענייני פילוסופיה ועוד ועוד. הציר שסביבו סובב מפעל התלמוד כולו הוא המשא ומתן ההלכתי. הרי"ף – ר' יצחק אלפסי (1013-1103),1 כתב מחדש את התלמוד וכלל בספרו רק את העניינים הנוגעים להלכה. ספרו של הרי"ף הלכות רבתי (ברשימות ספרים שנמצאו בגניזה הקהירית נקרא הספר הלכות), היה לראשון מבין ארבעה עמודים שהפסיקה ההלכתית נסמכת עליהם עד לימיו של השולחן ערוך, והשפעתו העצומה על עולם ההלכה ניכרת עד לימינו.
ההקשר ההיסטורי
מאפיין בולט של לימוד התורה בצפון אפריקה ובספרד המוסלמית בימי הביניים הוא דגש על לימוד התורה ככלי לידיעת ההלכה ולקיומה. כתוצאה מכך לימוד התורה בספרד התרכז בשכבה של אנשים בעלי כישורים מתאימים – פוסקי ההלכה. בארצות אשכנז, לעומת זאת, ראו בלימוד תורה חובה דתית המוטלת על הכול, לאו דווקא לצורך פסיקת הלכה.
הבדל שני בין העדות יש ביחס למקומו של המנהג בפסיקת ההלכה. בעוד שבארצות אשכנז היה למנהג ערך רב והוא השפיע על פסיקת ההלכה, בארצות האסלאם הפסיקה נבעה בעיקר מניתוח סוגיות התלמוד, ללא התחשבות במנהגים.
על רקע מציאות זו נכתב ספרו של הרי"ף שהוא תלמוד מקוצר אשר הושמטו ממנו כל הקטעים שאינם רלוונטיים לפסיקת ההלכה.
רעיונות מרכזיים
ספרו של הרי"ף, המכונה גם תלמוד קטן, נועד להביא את רשימת ההלכות הנובעות מהתלמוד. הספר עוקב אחר סדר התלמוד ו"מחלץ" את עיקר הסוגיה הנוגע להלכה ואת חלק המשא ומתן אשר מאפשר את הבנת ההלכה, או שיש לו משמעות מבחינת פרטי ההלכה. לעתים צירף הרי"ף לדיון בסוגיה אזכור של סוגיה ממקום אחר בתלמוד, הקשורה בה.
לחלקי הסוגיה המצוטטים כלשונם מהתלמוד הוסיף הרי"ף מדברי הגאונים ופסקיהם, ודן בהם. הספר דן אמנם בתלמוד הבבלי, אך לעתים צירף הרי"ף גם מהתלמוד הירושלמי, בעיקר כשהביא מפירושי רבינו חננאל שכתב את הפירוש השיטתי הראשון לרוב התלמוד.
על חשיבותו של הספר ועל המעשה החלוצי שבו כותב החוקר ישראל מ' תא-שמע:
"ספרו של הרי"ף הוא הראשון בספרות הרבנית שבו באו לידי ביטוי הולם וברור שלושת עמודי הפסיקה העיקריים של יהדות המזרח: התלמוד הבבלי על פי המסורת הפרשנית של רב שרירא ורב האי גאון (בעיקר), התלמוד הירושלמי על פי מקומו וערכו בפירוש רבינו חננאל, והסברה העצמאית עם כח החידוש המתון".
לרי"ף עומדת זכות ראשונים גם בכך שהכליל ענייני מוסר ועיקרי אמונה בספר הלכה. דברי אגדה בעלי אופי מעשי אשר נועדו להתוות דרך חיים מצוטטים אף הם בספרו, וכן דברים אשר עיקרי אמונה תלויים בהם, כגון ענייני שכר ועונש.
השפעה והתקבלות
השפעתו של הספר על לימוד התורה הייתה מכרעת. במאה ה-12 ראו ברי"ף את הפוסק העיקרי, וספרים רבים נכתבו בעקבותיו. לקראת סוף המאה ה-12 כמה מלומדי התורה בספרד החליפו את לימוד התלמוד בלימוד הלכות הרי"ף, ובמחצית השנייה של המאה ה-13, לאחר שרפת התלמוד בצרפת, החלו גם שם כמה מהלומדים ללמוד את ספרו של הרי"ף.
פסקיו של הרי"ף מתווים את דרכם של שומרי ההלכה עד היום. הרמב"ם העיד על עצמו שבכל הלכותיו הלך בעקבות הרי"ף, למעט שלושים מקומות שראה בהם לנכון לחלוק עליו. אף שולחן ערוך, ספר ההלכה המשפיע ביותר, מבסס את פסקיו על שלושה עמודי הוראה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
במהדורת התלמוד שהודפסה בווילנה במאה ה-19, ועליה מתבססות רוב המהדורות גם בימינו, מופיע ספר הלכות הרי"ף בסופה של כל מסכת.
לקריאה נוספת
תא שמע, ישראל מ' (תש"ס). הספרות הפרשנית לתלמוד: חלק ראשון 1000–1200, ירושלים: מאגנס.