הלכות רבתי / ר' יצחק אלפסי

התלמוד הוא ים שאין לו סוף. סיפורי פנטזיה, דברי מוסר, ענייני פילוסופיה ועוד ועוד. הציר שסביבו סובב מפעל התלמוד כולו הוא המשא ומתן ההלכתי. הרי"ף – ר' יצחק אלפסי (1013-1103),¹ כתב מחדש את התלמוד וכלל בספרו רק את העניינים הנוגעים להלכה. ספרו של הרי"ף הלכות רבתי (ברשימות ספרים שנמצאו בגניזה הקהירית נקרא הספר הלכות), היה לראשון מבין ארבעה עמודים שהפסיקה ההלכתית נסמכת עליהם עד לימיו של השולחן ערוך, והשפעתו העצומה על עולם ההלכה ניכרת עד לימינו.

ההקשר ההיסטורי

מאפיין בולט של לימוד התורה בצפון אפריקה ובספרד המוסלמית בימי הביניים הוא דגש על לימוד התורה ככלי לידיעת ההלכה ולקיומה. כתוצאה מכך לימוד התורה בספרד התרכז בשכבה של אנשים בעלי כישורים מתאימים – פוסקי ההלכה. בארצות אשכנז, לעומת זאת, ראו בלימוד תורה חובה דתית המוטלת על הכול, לאו דווקא לצורך פסיקת הלכה.

הבדל שני בין העדות יש ביחס למקומו של המנהג בפסיקת ההלכה. בעוד שבארצות אשכנז היה למנהג ערך רב והוא השפיע על פסיקת ההלכה, בארצות האסלאם הפסיקה נבעה בעיקר מניתוח סוגיות התלמוד, ללא התחשבות במנהגים.

על רקע מציאות זו נכתב ספרו של הרי"ף שהוא תלמוד מקוצר אשר הושמטו ממנו כל הקטעים שאינם רלוונטיים לפסיקת ההלכה.

ספרו של הרי"ף, המכונה גם תלמוד קטן, נועד להביא את רשימת ההלכות הנובעות מהתלמוד. הספר עוקב אחר סדר התלמוד ו"מחלץ" את עיקר הסוגיה הנוגע להלכה ואת חלק המשא ומתן אשר מאפשר את הבנת ההלכה, או שיש לו משמעות מבחינת פרטי ההלכה. לעתים צירף הרי"ף לדיון בסוגיה אזכור של סוגיה ממקום אחר בתלמוד, הקשורה בה.

לחלקי הסוגיה המצוטטים כלשונם מהתלמוד הוסיף הרי"ף מדברי הגאונים ופסקיהם, ודן בהם. הספר דן אמנם בתלמוד הבבלי, אך לעתים צירף הרי"ף גם מהתלמוד הירושלמי, בעיקר כשהביא מפירושי רבינו חננאל שכתב את הפירוש השיטתי הראשון לרוב התלמוד.

על חשיבותו של הספר ועל המעשה החלוצי שבו כותב החוקר ישראל מ' תא-שמע:

"ספרו של הרי"ף הוא הראשון בספרות הרבנית שבו באו לידי ביטוי הולם וברור שלושת עמודי הפסיקה העיקריים של יהדות המזרח: התלמוד הבבלי על פי המסורת הפרשנית של רב שרירא ורב האי גאון (בעיקר), התלמוד הירושלמי על פי מקומו וערכו בפירוש רבינו חננאל, והסברה העצמאית עם כח החידוש המתון".

לרי"ף עומדת זכות ראשונים גם בכך שהכליל ענייני מוסר ועיקרי אמונה בספר הלכה. דברי אגדה בעלי אופי מעשי אשר נועדו להתוות דרך חיים מצוטטים אף הם בספרו, וכן דברים אשר עיקרי אמונה תלויים בהם, כגון ענייני שכר ועונש.

השפעתו של הספר על לימוד התורה הייתה מכרעת. במאה ה-12 ראו ברי"ף את הפוסק העיקרי, וספרים רבים נכתבו בעקבותיו. לקראת סוף המאה ה-12 כמה מלומדי התורה בספרד החליפו את לימוד התלמוד בלימוד הלכות הרי"ף, ובמחצית השנייה של המאה ה-13, לאחר שרפת התלמוד בצרפת, החלו גם שם כמה מהלומדים ללמוד את ספרו של הרי"ף.

פסקיו של הרי"ף מתווים את דרכם של שומרי ההלכה עד היום. הרמב"ם העיד על עצמו שבכל הלכותיו הלך בעקבות הרי"ף, למעט שלושים מקומות שראה בהם לנכון לחלוק עליו. אף שולחן ערוך, ספר ההלכה המשפיע ביותר, מבסס את פסקיו על שלושה עמודי הוראה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.

במהדורת התלמוד שהודפסה בווילנה במאה ה-19, ועליה מתבססות רוב המהדורות גם בימינו, מופיע ספר הלכות הרי"ף בסופה של כל מסכת.

תא שמע, ישראל מ' (תש"ס). הספרות הפרשנית לתלמוד: חלק ראשון 1000–1200, ירושלים: מאגנס.