המשוגע / אידה פינק

כיצד אפשר לתאר את חוויית השואה בספרות? תשובות רבות ניתנו לשאלה זאת, מהקביעה הגורפת של תיאודור אדורנו כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי ועד הניסיונות לתפוס אותה כחוויה מטאפיזית, כמטפורה לגורל היהודי או לחוויה הקיומית בעת המודרנית.

ספרותה של אידה פינק היא ניסיון אמיץ לדבר על השואה דרך תיאור מעשי היום-יום של אנשים מן השורה – תקוותיהם, פחדיהם, חלומותיהם, תסכוליהם וסיוטיהם. "נקודת המוצא שלי בכתיבה היא האדם היהודי, הפרט היהודי וגורלו ודרכי התמודדותו וחייו במציאות אכזרית", אמרה אידה פינק בריאיון שנתנה לדניאל בלטמן. רבים מסיפוריה מתעדים את מעשה העדות ואת הפרדוקסים הטמונים בו, והם עצמם עדות נדירה למצבו של האדם הפשוט בתנאי הקיום הלא אנושיים.

ההקשר ההיסטורי

אידה פינק נולדה בעיירה הפולנית זבראז' ב-1921 והייתה בת שמונה-עשרה שנים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1942 הצליח אביה להשיג לה ולאחותה תעודות זהות פולניות. שתי הנערות נמלטו מן הגטו ונדדו כל המלחמה ברחבי פולין וגרמניה בזהות בדויה. בתום המלחמה חזרו לעיר מולדתן והתאחדו עם בני המשפחה ששרדו. ב-1957 עלתה אידה פינק לישראל עם בעלה ובתה והחלה לעבוד ביד ושם בגביית עדויות מניצולי שואה. את סיפוריה החלה לכתוב בפולנית עוד לפני עלייתה, ומרביתם מתבססים על עדות אותנטית – שלה, של בני משפחתה או של אנשים שפגשה.

"כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע. זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש, אבל הראש שלי בריא." במילים אלו פתחה אידה פינק את סיפורה הקצר "המשוגע". הסיפור מתבסס על מונולוג של ניצול שואה המדבר אל רופא, ככל הנראה פסיכיאטר, ומבקש ממנו דבר והיפוכו – להנפיק לו תעודה שתעיד כי אינו משוגע, ולרשום לו תרופות פסיכיאטריות. כבר במשפטי הפתיחה הקצרים והתמציתיים שרטטה פינק את הפרדוקס של ההתמודדות עם חוויית השואה. המושג "שיגעון" עצמו מתרוקן כאן ממשמעותו, כי הרי מול כל שיגעון יש נורמליות, ולמדוד את חוויות השואה אל מול מושגי הנורמליות של עת שלום, יכול לעשות רק מי ש"חסר לו בורג בראש". דווקא מצבו המעורער של הגיבור הוא תגובה "נורמלית" לנטל הנפשי שהוא מתמודד עמו.

על מצפונו של הגיבור רובצת אשמה נוראה. בזמן האקציה הוא הסתתר וראה את ילדותיו מועלות למשאית. בשל ההמולה רק ילדותיו הקטנות מבחינות בו וקוראות לו שיבוא להצילן, אך אין הוא מצליח לעשות דבר מלבד לסמן להן באצבעו שיפסיקו לקרוא לו כדי שלא יחשפו את מקום מחבואו. הגיבור ממשיך לחוות שוב ושוב את הרגע שנים רבות אחרי תום המלחמה. רק בסיוטיו הוא מצליח להמשיך להסתתר, אך גם לצעוק לבנותיו: "אני בא! אני בא!". אולם אפילו כשהוא שרוי בתרחיש דמיוני זה הוא מבין כי אין הן יכולות לשמוע אותו.

כפי שציין החוקר מארק וילצ'ינסקי, גיבור הסיפור מבודד הן מן העבר הן מן ההווה – כאדם שאינו "משוגע" הוא מבין כי התיקון אינו אפשרי וכי לעולם תרבוץ עליו אשמת העבר, אך נוכח ההווה הוא מוצא את עצמו נטול יכולת לתווך את חווייתו לאחרים ולהסביר אותה, להתאים את התנהגותו לנורמות ה"נורמליות", ולכן הוא נתפס בתור "משוגע".

לצד העיסוק בדיאלקטיקה של היחסים בין השיגעון לנורמליות ביחס לחוויות השואה, נידון בסיפור המתח בין הכיעור ליופי. לאורך כל הסיפור מדגיש הגיבור את כיעורו – הוא גיבן, גמד, מעוות ומכוער, ואילו ילדותיו יפות, מנומסות ופיקחות. "שמעת פעם, דוקטור, שלאנשים כל־כך מכוערים נולדים ילדים יפים?", שואל הגיבור ומתייחס בשאלתו לאפשרות של שיפור, תיקון, אבולוציה והתפתחות. אולם התכונות שבעולם נורמלי היו יכולות להבטיח לבנותיו של ה"משוגע" יתרון במרוץ אחר ההצלחה וההגשמה אינן מסייעות להן במצב הלא אנושי שאליו נקלעו. דווקא העיוות של אביהן מאפשר לו להסתתר מאחורי המטאטא ולהציל את עצמו, הצלה שמתאפשרת גם בזכות תבונתה של בתו הגדולה ושליטתה העצמית – היא משתיקה את אחיותיה הקטנות ואינה מאפשרת להן לחשוף את מקום מחבואו של אביהן.

דוד וינפלד, חוקר הספרות והמתרגם שהביא את יצירתה של אידה פינק לקורא העברי, ציין כי אחד הקשיים המרכזיים בהתמודדות עם חוויית השואה בכלים של ספרות ראליסטית היה בעצם התבססותה של ספרות זאת על ההנחה כי לאדם יש מרחב לפעולה אוטונומית בעולם: "'תקופת התנורים' […] לא הניחה לקורבנותיה מרחב בחירה גדול שיביא לידי ביטוי את רצונם, ערכיהם ומורכבותם" (עמ' 351). אידה פינק מצאה דרך לספר על התמודדות האדם עם המצב הלא אנושי – "הכול בסיפוריה מתרחש לפני או אחרי המעשה אלים, כלומר במצבים שבהם ניתן, עדיין ניתן, להביע את הרושם הנפשי של הדברים: על-פי רוב אימה, אבל גם תימהון, פליאה על דרכו של עולם שסטה ממסלולו, הרהור על טבע האדם ולפעמים – פעמים נדירות ולכן משמעותיות במיוחד – רגישות ליופי שבתוך הזוועה" (דוד וינפלד, "אחרית דבר", בתוך כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד, 2004, עמ' 353).

אידה פינק, יוצרת ישראלית הכותבת על השואה בפולנית, התקשתה להוציא את ספריה לאור בישראל, במיוחד בשנות ה-60 שבהן השיח בישראל היה אטום לקולות הניצולים. קובץ סיפוריה הראשון למבוגרים פורסם ב-1975. בשנות ה-80 הוציאה פינק את ספריה בפולנית ובתרגום לאנגלית. ב-1985 זכתה בפרס בין-לאומי ע"ש אנה פרנק אשר ביטא הוקרה על היותה אחת מסופרות השואה החשובות בעולם. ב-2008 זכתה בפרס ישראל "כאחד המייצגים האותנטיים והרלוונטיים של השואה, כאמנית הממשיכה את המסורת הגדולה של הסיפור הקצר, הקלסי והמודרני, וכיוצרת שמניע אותה הומניזם עמוק העושה את סיפוריה לביטוי נוקב של מחאת האדם אל מול גילויי הרוע האנושי בעידן של מלחמה ורצח עם" (מנימוקי ועדת הפרס).

ריאיון עם אידה פינק

ריאיון עם מתרגם סיפוריה לעברית דוד וינפלד

גיליון כתב העת זיקה שהוקדש לדמותה וליצירתה של אידה פינק

גור, בתיה (2008). מבלי לדלג על דף. ירושלים: כתר, עמ' 187–191, 210–214.

וינפלד, דוד (2004). כל הסיפורים, אידה פינק. תל אביב: עם עובד, עמ' 350–358.

Wilczynski, Marek (Autumn, 1994). "Trusting the Words: Paradoxes of Ida Fink". Modern Language Studies, 24(4), pp. 25–

38.