המשנה

בשלהי המאה השנייה נערכה המשנה. אוצר בלום של שפה, הלכות ומעשים שהיוו את הבסיס ליצירה הענפה של חז"ל.

כך כותב ביאליק בהקדמה לפירושו למשנה:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם. עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא". (חיים נחמן ביאליק, משנה לעם, הקדמה)

צוות תרבות il

* * *

"מִשְׁנָה" הוא שֵׁם כולל לשישה קבצים – שישה סִדְרֵי משנה (ש"ס1), ובהם דברי הלכה – דיונים בחוקים, בדינים ובמצוות, כפי שנתחברו בידי חכמי ארץ ישראל, הַתַנָאִים, במאות 1 – 2 לספירה. המשנה היא היצירה ההלכתית הראשונה שנכתבה אחרי התורה שבכתב. תחילה היו הדברים תורה שבעל פה, שאותה למדו, שיננו ומסרו בעל פה מדור לדור, עד שהחליטו להעלותה על הכתב. העריכה הסופית של המשנה נעשתה בשנת 220 לספירה (בערך) בידי רבי יהודה הנשיא, שגם מיין את החומר לשישה קבצים – שישה סִדְרֵי משנה. השם "משנה" מגדיר גם את הקובץ כולו וגם את היחידה הקטנה ביותר בתוכו2. המשנה כוללת גם דברי אגדה – בעיקר סיפורים ומעשי חכמים, והיא שימשה בסיס לשני התלמודים – התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי3. למשנה חשיבות רבה בכל תחומי החיים היהודיים – ובכלל זה בתחום המשפט העברי והמוסר – ועליה נאמר: "ולעולם הווי רץ למשנה יותר מן התלמוד". (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לג עמ' א.)

כתיבת המשנה ועריכתה

בעקבות חורבן הבית השני וחורבן ירושלים עלה החשש, שמא תישכח התורה שבעל פה. משום כך החלו ללקט ולכנס את כל אותן הלכות שנקבעו לפני החורבן. עבודת הליקוט והכינוס וכתיבת ההלכות נעשו ברובן במאה ה-2 לספירה, בידי רבי עקיבא, "אבי המשנה4", שחידש בעצמו מאות הלכות וגם עסק במיון וסיווג ההלכות לפי נושאים5. תלמידי רבי עקיבא קיבלו את העקרונות שקבע רבם אך הוסיפו גם מדברי תַנָאִים אחרים. המשנה – כמו יצירות אחרות של חז"ל – נכתבה בעברית שונה מן העברית המקראית הנקראת בפינו "לשון חכמים" או "לשון חז"ל". המשנה איננה ספר פְּסִיקָה אלא אוסף של דעות בענייני הלכה. יש בה גם דברי אגדה – סיפורים על מעשי חכמים שאפשר ללמוד מהם על התקופה, על השקפות חז"ל ועל ענייני הלכה למיניהם6. העריכה הסופית של המשנה נעשתה בידי רבי יהודה הנשיא, בתחילת המאה ה-3 לספירה. נראה שבעריכת המשנה התבסס יהודה הנשיא בעיקר על משנת רבי עקיבא ותלמידיו7, ולא עסק בליקוט כל ההלכות שהיו בבתי מדרש שונים. את החומר שבחר הוא ערך, סידר ומיין לפי נושאים – לשישה חלקים, שישה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות. כל סדר, כל חלק, חולק למסכתות, כל מַסֶכֶת חולקה לפרקים, וכל פרק – לסעיפים. כל סעיף שכזה נקרא גם הוא "מִשְׁנָה" (וברבים: מִשְׁנָיוֹת).

חתימת המשנה

המפעל הגדול של כינוס המשנה ועריכתה התאפשר בזכות "הצירוף המיוחד8" של אישיותו של יהודה הנשיא – ונסיבות זמנו: רבי יהודה הנשיא נודע בגדלותו הרוחנית, בסמכותו ההלכתית, בעושרו, וביחסיו הטובים עם השלטון הרומי. בכוח כל אלו "נטל על עצמו את התפקיד לאחד את תורתם של חכמים ולתת לדורו ולדורות את המשנה9." משנתו של רבי יהודה הנשיא נתקבלה עם הופעתה בקרב כל החכמים, והפכה ליצירה המרכזית בעולם ההלכה של אותה תקופה. היא הפכה להיות ספר לימוד (Text Book) לא רק בבית מדרשו של יהודה הנשיא – אלא בבתי מדרש רבים גם בארץ ישראל וגם בבבל10. עם זאת נראה שגם לאחר שהמשנה נחתמה, עדיין המשיכו ללמוד אותה בעל פה11. שישה סדרי המשנה שימשו בסיס לשני התלמודים – התלמוד הבבלי שנכתב בבבל והתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, כנראה בטבריה.

פרשנות המשנה

למשנה נכתבו עשרות פירושים, ובהם פירושים לסדרים אחדים מתוך המשנה (אך לא לכולם). הפירוש הראשון השלם לכול המשנה הוא פירושו של רמב"ם, שנכתב בערבית במאה ה-12 ותורגם כולו לעברית רק בסוף המאה ה-13. במאה ה-15 נכתב פירוש נוסף למשנה כולה – פירושו של ר' עובדיה מברטנורא. בימינו נכתבו שני פירושים למשנה: הראשון בידי חנוך אלבק, והוא כולל את כל המשנה בניקוד ובתוספת מבואות ופירושים. השני – בידי פנחס קהתי, שהוסיף גם הקדמה מבארת לכל משנה ומשנה. פירוש זה זוכה לתפוצה רבה בקרב לומדי משנה, צעירים ומבוגרים כאחד. "משנת ארץ ישראל" – פרי יוזמתם של פרופ' שמואל ספראי ובנו, פרופ' זאב ספראי – מציעה פירוש חברתי והיסטורי למשנה. עד שנת תש"ע – 2010 יצאו לאור שמונה כרכים למסכתות מסדר מועד. 12

לימוד משניות

בימינו יש הנוהגים ללמוד את כל המשנה במהלך שלושים ימי האבל על אדם קרוב – לעילוי הנשמה (העלאת הנשמה לשמים). ההרכב הזהה של האותיות במילים משנה, נשמה והדמיון הצלילי ביניהן הביאו, ככל הנראה, להתפתחות מנהג זה. עוד מנהג הקשור למשנה הוא לימוד המשנה היומית – לימוד משניות מדי יום ביומו, לפי רשימה המתפרסמת בלוח המשנה היומית.

מסכת אבות

בין כל מסכתות המשנה, הידועה והמוכרת ביותר היא מסכת אבות, שנקראת גם "פרקי אבות". המשנה הפותחת¹³ מתארת את השתלשלות המסורת של העברת התורה – ממשה רבנו ועד לאנשי הכנסת הגדולה בתחילת תקופת הבית השני. אך במסכת אבות אין דברי הלכה ואין בה הצגה שיטתית של נושא או נושאים מסוימים. מסכת אבות כוללת שישה פרקים14 המציגים את אמרותיהם של כ-60 חכמים שחיו בתקופת הבית השני עד לחתיימת המשנה. חכמים אלה היו ה"אבות" – אבות המשנה. אמרותיהם עוסקות בעניינים שונים הנוגעים לחכמה, מוסר ומידות טובות, לדרכי לימוד והוראה ולדרך ארץ. מכיוון שהאמרות במסכת אבות מנוסחות בצורה כללית, המסכת מתאמה "לשמש יתד לתלות בה מהגיגיו של כל הקורא והלומד… וּלְפָרְשָׁהּ לפי דרכו", ואף הפכה לנכס תרבותי עממי. והנה כמה אמרות ממסכת אבות שהפכו לפתגמים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרק ד משנה א), "אם אין אני לי – מי לי?" (פרק א משנה יד), "היום קצר והמלאכה מרובה" (פרק ב משנה טו), "סייג לחכמה – שתיקה" (פרק ג משנה יג). כיום יש הלומדים את מסכת אבות בשבתות שביןפסח לסוכות, אך בקהילות תימן נשתמר המנהג הקדום של לימוד ששת פרקי המסכת בשש השבתות שבין פסח לשבועות.

שישה סדרי משנה – הטקסט המלא (לא מנוקד) – מאגר ספרות הקודש באתר מקראנט.

מידע נוסף על המשנה, על חלוקתה לסדרים ולמסכתות בתוספת פירוט המסכתות ותוכנן – באתר ויקיפדיה.

כתב יד קאופמן מנוקד, כתב היד השלם והחשוב ביותר של המשנה – באתר של אוצר כתבי יד תלמודיים, האוניברסיטה העברית.

על תולדות מחקר מקורות המשנה – מאמר מאת נח עמינח באתר דעת