הספד רועי רוטברג / משה דיין

בערב ל"ג בעומר שנת 1956 עמד נחל עוז, קיבוץ בדרום הארץ, לחגוג את בואם בברית הנישואים של ארבעה זוגות צעירים. את העצימה עוד הידיעה שאורח חשוב מאוד עתיד להגיע ולחגוג עם הקיבוץ הצעיר את הערב החגיגי. אורח הכבוד היה משה דיין בכבודו ובעצמו, רמטכ"ל וגיבור ישראל. דיין נעתר לבקשתו של קצין הביטחון הצעיר של הקיבוץ, רועי רוטברג, לכבד בנוכחותו את הקיבוץ ולחגוג עם אנשיו את האירוע המיוחד.

ההכנות לחתונה התנהלו במלוא המרץ כל היום. מפות לבנות נפרשו על השולחנות, ספסלים סודרו בעבור האורחים וערמות חציר הוצבו כתפאורה הולמת. איש לא שיער שערב שמח זה יסתיים בחטיפתו של רועי רוטברג וברציחתו בידי מסתננים מעזה הסמוכה. במקום לשאת דברי ברכה לזוגות הצעירים בתחילת חייהם החדשים נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד מעל קברו הטרי של סגן רועי רוטברג.

פרשת חטיפתו ורציחתו של סגן רועי רוטברג הייתה אירוע לאומי ועמדה במרכז סדר היום של המדינה הצעירה. דבריו של דיין על הקבר הדהדו ברחבי המדינה כולה. גם היום, על אף השנים שחלפו, נבחנות שוב מילות ההספד בכל פעם שאדם צעיר מוסר את חייו למען המדינה.

ההקשר ההיסטורי

רועי רוטברג נולד ב-1935 למשפחה חלוצית מתל אביב. בן שלוש-עשרה בלבד, כבר סיכן את חייו בהעברת מסרים, תשדורות והודעות בין עמדות הלוחמים במלחמת השחרור. רוטברג למד בבית הספר "מקוה ישראל" כי רצה לעסוק בבניית הארץ באמצעות עבודת האדמה. רוטברג האמין שלמדינה הצעירה נחוץ שילוב של אנשים משכילים ועובדי אדמה, העושים את המלאכה הקשה מתוך בחירה, הבנה ומחשבה.

בשירותו הצבאי התנדב רוטברג לנח"ל, שם ביקש להגשים את חלומותיו בעלייה לקרקע ובהקמת יישובים חדשים. בשנת 1952 הוחלט על עלייתו לקרקע של קיבוץ נחל עוז. רוטברג הצטרף לגרעין לאחר שסיים קורס קצינים והתמנה לממונה הביטחון של היישוב החדש. נאה וגבוה, בלוריתו מתולתלת ועיניו בהירות, היה רוטברג רוכב על סוסתו בשדות, מבריח מסתננים מעזה אשר פלשו לשדות הקיבוץ, קצרו יבול וחזרו לכפריהם עם השלל.

ביום החתונה המרובעת, עם אור ראשון, הבחין אחד מאנשי הקיבוץ כי מסתננים קוצרים את תבואת שדות הקיבוץ. רוטברג רתם את סוסתו ומיהר אל המקום כדי לגרשם. בשל הסכמי שביתת הנשק הוכרז האזור שבין שדות הקיבוץ לכפרים הערבים הסמוכים כאזור מפורז מנשק, ורוטברג לא הביא עמו נשק כי חשב שמדובר במסתנן בודד. כאשר הגיע אל השדה ציפה לו מארב חמושים והם ירו בו, פצעו אותו וחטפו אותו חי לעיר עזה.

הידיעות על אשר קרה הגיעו אל אנשי הקיבוץ, אך בצל חוסר הוודאות לגבי מצבו של רוטברג והתקווה שיחזור בחיים, נמשכו ההכנות לחתונה עד שעות הצהריים המאוחרות. דיין, שהגיע למקום, איים על המצרים שיחזירו את רוטברג וָלא ינקוט צעדים צבאים כנגד עזה. רק בתיווכו של האו"ם הוחזרה לבסוף גופתו של רוטברג. מהסימנים שעל הגופה הובהר שרועי רוטברג עונה למוות וגופתו עברה התעללות קשה.

אנשי הקיבוץ רצו לבטל את החתונות, אך דיין הציע לחברי הקיבוץ לא לבטל את החתונות, אלא לערוך טקס בבית הרב ללא חגיגה – "חתונה לא שמחה", כהגדרתו. למחרת נקבר רועי רוטברג בבית העלמין של הקיבוץ והותיר אחריו אישה וילד קטן. מעל קברו נשא דיין את ההספד הנודע לזכרו.

תוכן ההספד

אולי בשל ההיכרות המוקדמת עם רוטברג והסיטואציה הטרגית שבה הפכה השמחה לעצב, נשא דיין הספד מיוחד. ההספד התייחס לאירוע עצמו אך גם הציבו בהקשר רחב יותר כחלק מתהליך בניית המדינה ומהקורבן הדרוש לשם כך. דיין הציע הגדרה בהירה לאני מאמין של דור שלם, דור שדיין כינה "דור ההתנחלות", אשר "ללא כובע הפלדה ולוע הברזל לא יכול להקים בית ולנטוע עץ".

דיין הבהיר וחיזק את תפקידה של התיישבות הסְפר במדינת ישראל ככלי למימוש השאיפות הלאומיות ולשמירה על גבולות הארץ, וקשר בין יישוב ארץ ישראל והמלחמה על גבולותיה לתקומת העם היהודי לאחר השואה. עוד צייר דיין את גורלו של דור ההתנחלות כדור שנגזר עליו לחיות על חרבו, והציע דרך אחרת לראות את האויבים המקיפים את מדינת ישראל:

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".

דיין קבע שהמלחמה בערבים הסובבים את המדינה היא כורח להצלחתה ולתקומתה של מדינת ישראל. התקווה להשמיד את המדינה תגווע רק אם תהיה המדינה חזקה ובלתי מנוצחת. כאמור, דיין לא הטיל את האשמה במדינות ערב או בשאיפותיהן הלאומיות של ערביי עזה, אלא הפנה את מבטו פנימה בטענה שכדי לשרוד על ישראל להיות חזקה מכל שכנותיה.

ההספד של הרמטכ"ל משה דיין לסגן רועי רוטברג היה לטקסט מכריע בעיצוב תפיסת הביטחון של מדינת ישראל הצעירה. דבריו של דיין קיבעו את ההבנה שביטחונה של מדינת ישראל תלוי רק בה עצמה, וכי נגזר על המדינה להיות בכוננות מתמדת למלחמה כל עוד דור המייסדים, דור ההתנחלות, בלשונו, מבסס את מעמד המדינה בארץ ישראל.

במשך השנים נבחנה תפיסה זו כמה וכמה פעמים, כשמדינת ישראל נאלצה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים ועם מלחמות ועמדה בהם. אולם כאשר אנואר סאדאת, נשיא מצרים, הציע לישראל הסכם שלום, היה משה דיין בין התומכים הנלהבים של הסכם זה.

בשלהי 1956, לאחר "מבצע קדש", נתפסו כמה מרוצחיו של רועי רוטברג והובאו לדין במדינת ישראל. גם היום ניכרת השפעתו כרעיון מכונן ומעצב תודעה במדינת ישראל, כמדינה במצב של מלחמה מתמדת, מוקפת אויבים, שעליה לעמוד על המשמר יומם ולילה כדי לשרוד.

חמישה חודשים לאחר הרצח יצאו חמישה צעירים מאנשי שדרות בעגלה רתומה לסוסה, בדרכם לעבודה בחווה החקלאית איבים. כשחלפו בשדות קיבוץ אור הנר, עלתה העגלה על מוקש שהטמינו לילה קודם לכן מחבלים שחדרו מרצועת עזה. הפובליציסטית אריאנה מלמד ביקרה באחרונה את הספדו של דיין וציינה שעל אף גילם הצעיר וחייהם בסְפר, מלבד גן הנצחה נטוש במרכז שדרות לא זכו חמשת בני שדרות להספד ממלכתי או להיחרת בזיכרון הכללי של מדינת ישראל כרועי רוטברג.