השבת – משמעותה לאדם המודרני / אברהם יהושע השל
פתח דבר: אדריכלות הזמן
הציוויליזציה הטכנולוגית היא כיבוש המרחב על ידי האדם. לעיתים קרובות, גובה הצלחה זו מחיר יקר, ומביאה לידי הקרבת יסוד אחר, מהותי לקיומנו – יסוד הזמן.
בציוויליזציה הטכנולוגית אנו משקיעים זמן לשם השגת מרחב. הגברת עוצמתנו בעולם המרחב הפכה ליעד העיקרי בחיינו. ואולם, לקנות יותר אין משמע להיות יותר. העוצמה שאנו משיגים בעולם המרחב מתגמדת וקורסת בפתאומיות בהגיעה לגבול הזמן. ואילו הזמן הוא ליבו של הקיום.
אין ספק כי אחת ממטרות האדם היא להשיג שליטה בעולם המרחב. ואולם, מימוש מטרה זו הופך למסוכן כאשר השגת העוצמה בעולם המרחב מביאה לאובדן שאיפותנו העמוקות בעולם הזמן. ישנו עולם של זמן, שבו המטרה איננה לקנות אלא להיות, איננה לקחת אלא לתת, איננה לשלוט אלא לשתף, איננה הדיכוי אלא ההרמוניה. החיים מאבדים כיוון ומשמעות בשעה שהשאיפה לשלטון במרחב, לבעלות על הדברים שבמרחב, מתגברת והופכת לדאגתנו היחידה.
אין דבר מועיל יותר מאשר עוצמה, ואין דבר מחריד יותר ממנה. בעבר, סבלנו מהשפלה ומביזיון בגלל עוני וחולשה. כעת, העוצמה היא זו שעלולה להביאנו ולביזיון. ישנה שמחה לעובד בעמלו: וישנה אומללות באהבת הרכוש. במעיינות הרווח יתנפצו לבבות, תקוות וחלומות. האדם המוכר עצמו לעבדות הדברים, ייהפך לכלי שעלול להישבר למרגלות מעיין העושר.
הציוויליזציה הטכנולוגית נשענת על רצון האדם לכבוש את הטבע, ולהשתמש בו לצרכיו. יצירת כלי עבודה, אומנות הטווייה והחקלאות, בניית בתים וארמונות ומלאכת השיט – מותירות את האדם בתוך עולם המרחב. ריכוז תשומת הלב בדברים שבמרחב השפיע על חיי האדם ועיצב אותם מאז ומעולם.
השפעה זו, הקיימת עד עצם היום הזה, לא פוסחת על אמונות ודתות. לעיתים קרובות דתות נשלטות על ידי התפישה שהאלוהות מצויה במרחב, במקומות מסוימים – כהרים, יערות, עצים או אבנים – המתייחדים כמקומות קדושים: שהאלוהות כבולה לארץ מסוימת: שהקדושה היא איכות המקושרת לדברים שבמרחב. וכך, השאלה המרכזית היא: "היכן הוא האל?". רעיון מלהיב הוא כי אלוהים נוכח בעולם, אך רעיון זה נתפש כאילו נוכחותו במרחב במקום בזמן, בטבע במקום בהיסטוריה: כאילו היה אלוהים חומר ולא רוח.
אפילו הפילוסופיה הפנתאיסטית היא דת של מרחב: היישות העליונה היא המרחב האינסופי. התכונות המאפיינות את אלוהים-טבע (Deus sive natura) הן התפשטות, או מרחב, ולא זמן: הזמן בעיני שפינוזה איננו אלא תכונה מקרית של התנועה ו"אופן" של המחשבה. שפינוזה שאף לפתח פילוסופיה העשויה גיאומטריה (more geometrico) – מדע המרחב – שאיפה המעידה על צרות-אופקים מרחבית.
חשיבה מוגבלת יצרה אופק שמתקשה לתפוש מושגים ללא עזרת כוח הדמיון. וכוח הדמיון פורה במיוחד בכל הקשור להרכבת מושגים ותמונות מתוך שלל הנתונים שעולם המרחב מספק. על האלים להיות בעלי דמות: העדר דמות או מראה מוכיח את היעדרותו של אל. היראה מפני תמונה קדושה, היראה מפני פסל או מקום קדוש, אינן רק תופעה המשותפת לרוב הדתות, אלא גם תופעה החוזרת ומתגלה בכל דור מחדש. בני עמים שונים, אדוקים, בעלי אמונות טפלות ואפילו כופרים הנלחמים בדת ממשיכים לכרוע ברך בענווה וברגשי יראה וכבוד, בפני דגלים וסמלים, בפני מקדשי הלאום, בפני פסלי מלכים וגיבורים. בכל מקום, פגיעה במקדשים נתפשת כחילול.
לעיתים, המקדשים עצמם מקבלים מידה כה רבה של חשיבות, עד שהתפישה שהם באים לסמל נשכחת. מצבות הזיכרון תורמות לשכחה, האמצעים מאפילים על המטרה. וזאת משום שהדברים שבמרחב נתונים לחסדו של האדם. הם קדושים מכדי לטמאם, אך אינם מספיק קדושים מכדי לנצלם. מתוך רצון לשמור על הקדושה, ומתוך רצון להנציח את נוכחותו של אל, יש לעיצוב דמותו תפקיד מכריע. עם זאת, אל המעוצב לפי טעם הדור, אל שניתן לכלוא אותו בגבולות אנושיים, אינו אלא צילו של האדם.
כולנו שבויים בקסם זוהרו של המרחב, שבויים תחת עוצמתם ותפארתם של הדברים שבמרחב זה. בקטגוריות החשיבה הקיימות בשכלנו, תופסת ה"דבריות" (thinghood) מקום מרכזי. למעשה, ה"דבריות" רודה במבנה החשיבה האנושית. דמיוננו נוטה לעצב את כל המושגים בצלמה ובדמותה של ה"דבריות". בחיי היומיום אנו מפנים תשומת לב בעיקר לאלמנטים המתגלים בפני חמשת החושים: מה שהעיניים רואות ומה שבכוח הידיים למשש. המציאות הנתפשת על ידינו כממשית היא המציאות המתגלה לחושים שלנו. מציאות זו מכילה עצמים הממלאים נפח מסוים במימד המרחב. אפילו אלוהים נתפש בעיני רובנו כדבר.
תוצאתה של צורת הסתכלות זו על העולם היא עיוורון, המכחיש את קיומה של יישות החורגת מגבולות החשיבה ה"דברית". רעיון זה בולט במיוחד ביחס למימד הזמן. בהיות הזמן חסר נפח במרחב, הוא נתפש בעינינו כנעדר מציאות.
אנו יודעים כיצד לנהל את המרחב ולהשתמש בו, אך אין אנו יודעים מה לעשות עם הזמן, מלבד להפוך אותו לשרת של המרחב. רוב זמננו מוקדש לשמירה על דברים שבמרחב. כתוצאה מכך, אנו סובלים מאימה ומחרדה עמוקה מפני הזמן, ומתייצבים מוכי תימהון כאשר אנו נאלצים להתמודד עם הזמן פנים אל פנים.3 הזמן עבורנו הוא היתול עוקצני וארסי, מפלצת ערמומית ובוגדנית, בעלת לסת שאינה אלא כבשן בו מועלים לשריפה כל רגעי חיינו.
כאשר אנו נמנעים, בורחים ומתחמקים מהתמודדות עם הזמן, מוצאים אנו מקלט בדברים שבמרחב. את המטרות שאין ביכולתנו לממש, אנו מפקידים בתחום המרחב: נכסים הפכו לסמל ההדחקה והדיכוי. נכסים אינם אלא חגיגת מפח הנפש. ברם, הדברים שבמרחב אינם חסינים מפני אש, ולהפך – הם רק מוסיפים שמן למדורה. האם חדוות הרכוש היא סם המחסן מפני אימת הזמן? האם היא סם המחסן מפני הזמן האוזל ומתקרב לרגע הבלתי-נמנע, לרגע המוות? בשעה שמעלים את ערכם של הדברים, הם מהווים אשליה של אושר, איום על עצם חיינו: הפרנקנשטיין של המרחב גורם לנזקים חמורים יותר מאשר התועלת שעשוי היה להביא.
האדם אינו יכול להשתמט מהתמודדות עם בעיית הזמן. ככל שאנו מרבים להעמיק ולהבין, מסתבר לנו זאת: אין אפשרות לכבוש את הזמן באמצעות המרחב. לא נוכל להגיע לשליטה בזמן אלא בתוך הזמן.
המטרה הרוחנית הנעלה ביותר העומדת בפני חיים רוחניים אינה צבירת מידע, אלא עמידה נוכח רגעים מקודשים. החוויה הדתית, למשל, אינה חוויה של דבר הכופה עצמו על האדם אלא של נוכחות רוחנית. הרושם הנותר בנפשו של האדם הוא רגע ההארה הרוחנית, ולא המרחב בו התרחשה הארה זו. הרגע שבו מתרחשת הארה רוחנית הוא אוצר, המביאנו להתעלות מעל לזמן המחולק והמדוד. החיים הרוחניים מתחילים להתנוון שעה שלא עולה בידינו לחוש את הוד הנצחי שבזמן.
בספר זה אין מטרתנו לגנות את עולם המרחב. פגיעה בכבוד המרחב וזלזול בברכה הטמונה בדברים שבמרחב זה פירושם פגיעה בערכה של הבריאה – שעליה נאמר "וירא אלהים כי טוב". אין להתייחס אל העולם רק sud specie temporis (מנקודת מבטו של הזמני). קיימת זיקה הדדית בין הזמן לבין המרחב, והמתעלם מאחד משני עולמות אלה לוקה בעיוורון חלקי. אנו יוצאים נגד הכניעה חסרת התנאים של האדם כלפי המרחב וכלפי השעבוד לדברים שקיימים במרחב זה. אל לנו לשכוח, שלא הדבר הוא שמעניק משמעות לרגע הזמן, אלא רגע הזמן הוא שמעניק את המשמעות לדברים.
הזמן, יותר מאשר המרחב, הוא שתופס מקום מרכזי במקרא. המקרא רואה את העולם במימד הזמן. המקרא מתרכז בדורות ובמאורעות, יותר מאשר בארצות ובדברים: בהיסטוריה יותר מאשר בגיאוגרפיה. כדי להבין את הדרכת המקרא, יש לקבל את הנחתו שלזמן יש משמעות בכל הנוגע לחיים, לא פחות מאשר למרחב: שלזמן יש משמעות וריבונות משל עצמו.
אין מונח מקביל ל-thing בעברית המקראית. המונח "דבר", שברובד המאוחר של השפה העברית בא להורות על thing, פירושיו ברובד המקראי: "נאום", "מלה", "מסר", "דיווח", "ידיעות", "עצה", "בקשה", "הבטחה", "החלטה", "משפט", "נושא", "סיפור", "אמירה", "מבע", "עסק", "עיסוק", "פעולה", "מעשי חסד", "מאורע", "דרך", "אופן", "נימוק", "סיבה", אבל לעולם לא – .thing. האם עניין זה מעיד על דלותה של שפת המקרא, או שמא יש כאן רמז להשקפת עולם בהירה ועמוקה המסרבת להשוות מציאות ) reality – מונח הנגזר מהמונח הרומי res שפירושו (thing עם "דבריות" (thinghood)?
אחד השלבים החשובים ביותר בתולדות הדת היה המרת החגים החקלאיים בחגים המוקדשים לזכרון מאורעות ההיסטוריה. בתקופה העתיקה, החגים היו קשורים לעונות השנה של הטבע. החגיגות באו לציין את מה שמתרחש בחיי הטבע בכל עונה ועונה. בדרך זו, ערכו של יום החג נקבע על-פי הדברים שהטבע מניב באותה עת. ביהדות, חג הפסח היה במקור חג האביב, והפך לחג החירות והגאולה ממצרים: חג השבועות היה חג חקלאי קדום שבמקור ציין את "חג הקציר" (שמות כג, טז: לד, כב), והפך לחג המציין את מתן תורה: חג הסוכות החליף את החג החקלאי העתיק "חג האסיף" (שמות כג, טז), ומציין את מגורי בני-ישראל בסוכות במהלך המסע במדבר (ויקרא כג, מב ואילך).
למאורעות הייחודיים שבתולדות הזמן היתה משמעות רוחנית מרכזית עבור עם ישראל. מאורעות היסטוריים אלו היו משמעותיים יותר מאשר התהליכים החוזרים ונשנים הקיימים במעגל הטבע, וזאת למרות שהקיום הפיזי תלוי יותר בזיקה למעגל הטבע. בעוד שאלילי העמים קשורים היו למקומות ולדברים, אלוהי ישראל היה אלוהי מאורעות הזמן: גואל ישראל מן העבדות, נותן התורה, המגלה עצמו במאורעות ההיסטוריה יותר מאשר בדברים או מקומות. וכך נולדה האמונה בלא-גשמי, בלא-ניתן-לדימוי.
היהדות היא דת הזמן השואפת לקדש את הזמן. שלא כאדם המוגבל לצרות-אופקים-מרחבית – עבורו הזמן הוא נטול-מגוון, חוזר על עצמו, הומוגני: עבורו כל השעות שוות, נטולות-סגולה, קליפות ריקות – המקרא חש באופיו המגוון של הזמן. אין שעה זהה לזולתה. והיחיד ומיוחד ניתן ברגע זה, ברגע בלעדי ויקר לאין-ערוך.
היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושה שבזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה. היהדות מדריכה אותנו כיצד לקדש את המקדשים העולים מתוך זרם הזמן של השנה. השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו, וקודש הקודשים הוא היכל שלא הרומאים ולא הגרמנים יוכלו לשרפו: היכל שאפילו הכפירה לא יכלה למוטטו בנקל: יום הכיפורים. לדברי חז"ל, אין בכוח שמירת מצוות יום הכיפורים להביא לידי כפרה ומחילת העוונות, אלא היום עצמו, "עיצומו של יום", עם תשובת האדם, הוא המכפר.
ניתן לאפיין את העבודה הדתית היהודית כאמנות הצורות המשמעותיות שבזמן – כאדריכלות הזמן. לרוב המצוות – שבת, ראש חודש, חגים וזמנים, שנת השמיטה ושנת היובל – קיימת זיקה לשעה מסוימת ביום או בעונת השנה. כך למשל הערב, הבוקר ואחר-הצהריים מביאים עימם קריאה לתפילה. הנושאים המרכזים של האמונה קשורים אף הם בעולם הזמן: אנו זוכרים את יום יציאת מצרים, וזוכרים את היום בו עמדנו לפני הר סיני: ותקוותינו המשיחיות מתמקדות בציפייה ליום אחד, באחרית הימים.
ביצירה אמנותית איכותית, התפישה המרכזית ובעלת החשיבות איננה מוצגת במקרה. היחס אליה זהה ליחס שמקבל מלך המשתתף בטקס רשמי, ומוצג לקהל ברגע הנכון, כך שסמכותו וכוח מנהיגותו יודגשו. גם במקרא נבחרו מילים ומונחים בקפידה, ובמיוחד אלו המשמשים כלפידים המאירים את הדרך הקשה, הרחבה והמסובכת, של עולם המשמעויות הטמון במקרא.
אחד המונחים המכובדים ביותר במקרא הוא "קדוש". מונח זה, יותר מכל שאר מונחי המקרא, מורה על המיסתורין ועל רוממות המימד האלוהי. יש מקום לשאול, מה היה האובייקט הקדוש הראשון בתולדות העולם? האם היה זה הר? האם היה זה מזבח?
השימוש הראשון במונח "קדוש" נעשה באירוע מיוחד במינו: בסופו של סיפור הבריאה שבספר בראשית. לעובדה שהשימוש הראשון במונח זה מתייחס לזמן יש משמעות רבה: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". בסיפור הבריאה לא מוזכרת הענקת התואר "קדוש" לשום אובייקט שבמרחב.
יש כאן חריגה יסודית מהמחשבה הדתית המקובלת. מהלך העניינים הצפוי, על-פי החשיבה המיתית, הוא שלאחר בריאת שמים וארץ, אלוהים יברא מקום קדוש – הר או מעיין – שעליו ייבנה מקדש. נדמה, כי המקרא דורש לתת קדימות לקדושה שבזמן, לשבת.
בראשית ההיסטוריה היתה רק קדושה אחת בעולם, הקדושה שבזמן. במעמד הר סיני, בטרם נאמרו עשרת הדיברות, הכריז אלוהים על קדושת האדם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". רק לאחר שהעם נכנע לפיתוי והשתחווה בפני דבר, עגל הזהב, ניתן הציווי להקים את המשכן, קדושה שבמרחב. ראשונה התגלתה קדושת הזמן: שנייה התגלתה קדושת האדם: אחרונה – קדושת המרחב. הזמן התקדש על ידי אלוהים: המרחב, המשכן, הוקדש על ידי משה.
בעוד החגים מציינים מאורעות שהתרחשו בזמן, הרי שמועד הניתן לכל חג בלוח השנה נקבע בהתאם למהלך החיים של עולם הטבע. פסח וסוכות, למשל, מתחילים כשהירח מגיע למילואו. שאר החגים חלים ביום מסוים בחודש, יום אשר משקף את המתרחש בעולם הטבע, שכן החודש היהודי מתחיל עם מולד הירח, עם ההופעה המחודשת של אורו בשמי הערב. השבת, לעומת זאת, עצמאית ומנותקת לחלוטין מכל המתרחש במהלך החודש, ואינה תלויה במצב בו נמצא הירח. השבת אינה נקבעת על ידי מאורעות הטבע, כגון מולד הירח, אלא על ידי מעשה הבריאה. לכן, השבת נפרדת, באופן מהותי, מעולם המרחב.
משמעות השבת היה לחגוג ולהלל את הזמן, ואיננה לפאר ולפרסם את המרחב. אנו חיים שישה ימים בשבוע תחת רודנותם של הדברים שבמרחב: בשבת אנו מנסים לכוון עצמנו לקראת קדושת הזמן. ביום זה אנו נקראים ליצור זיקה עם הנצחי שבזמן, לסור מתוצאות הבריאה, ולפנות אל המסתורין של הבריאה: לעבור מעולם הבריאה אל בריאת העולם.
אברהם יהושע השל, השבת- משמעותה לאדם המודרני,2012,עמ'31-21
. © כל הזכויות שמורות למשכל, ידיעות ספרים, תל אביב.
אברהם יהושע השל נולד ב-1907 בוורשה ומשפחתו ייעדה אותו להיות אדמו"ר של חסידים. בין מלחמות העולם הוא עזב את ביתו ונדד לגרמניה, אך לאחר עליית הנאצים לשלטון הוא נמלט לארצות הברית, שם ביקש לנסח פילוסופיה יהודית שתשנה את העולם המודרני. לאורה של הפילוסופיה שכתב, השל אף הוביל כמה מאבקים חברתיים בארצות הברית בשנות השישים. יצירתו הנודעת ביותר "השבת – משמעותה לאדם המודרני" מצביעה כבר בכותרתה על מגמה אלטרנטיבית זו.
רקע
מי הוא יהודי? התפיסה הציונית והתפיסה החרדית נאבקות ביניהן בשאלה זו: זו אומרת שלהיות יהודי משמע להיות חלק מעם, וזו אומרת שלהיות יהודי משמע להיות חלק מדת. אך בעוד מדינת ישראל נמתחת בין שתי האפשרויות, יהודי אחד בארצות הברית ניסח אפשרות אחרת לגמרי: היהדות היא קודם כול בשורה אוניברסלית.
אברהם יהושע השל נולד ב-1907 בוורשה ומשפחתו ייעדה אותו להיות אדמו"ר של חסידים. בין מלחמות העולם הוא עזב את ביתו ונדד לגרמניה, אך לאחר עליית הנאצים לשלטון הוא נמלט לארצות הברית, שם ביקש לנסח פילוסופיה יהודית שתשנה את העולם המודרני. לאורה של הפילוסופיה שכתב, השל אף הוביל כמה מאבקים חברתיים בארצות הברית בשנות השישים. יצירתו הנודעת ביותר השבת – משמעותה לאדם המודרני מצביעה כבר בכותרתה על מגמה אלטרנטיבית זו.
ההקשר ההיסטורי
הספר השבת פורסם ב-1951, שנים ספורות לאחר קום המדינה ובשעה שזיכרון השואה היה עדיין טרי. יובל שנים לפני כן הבין הרצל שהאנטישמיות היא בעיה לאומית שפתרונה לאומי – ייסוד מדינת לאום יהודית. הסמיכות בין השואה לתקומה טבעו תובנה זו בלב הקיום הישראלי: הרצח של שישה מיליון יהודים בשואה מלמד שעלינו להגן על עצמנו במדינתנו. במילים אחרות: הגלות היא בעייתו של היהודי הנודד, ופתרונה הוא ב"בית לאומי" – מרחב קיום יהודי.
עבור השל לעומת זאת הייתה לשואה – שנרצחו בה אמו ושלוש אחיותיו – משמעות אחרת לגמרי, ולכן הוא הציע לה פתרון אחר לגמרי. הוא חווה את השואה כשיאה של בעיה מוסרית בתודעתנו כאנשים מערביים, ולכן ראה את פתרונה בתיקון תודעתנו המערבית. התרבות המערבית ייצרה מדע וטכנולוגיה בעלי עוצמה, אך לא הצליחה לכונן תודעה מוסרית איתנה דיה להגביל את כוחם. לפיכך, לאחר השואה על היהודים להעמיק את תודעתו המוסרית של האדם המערבי באמצעות רוח היהדות.
השל סבר באותה עת כי הקמת מדינת לאום יהודית אינה התשובה הראויה לשואה, ובמובן מסוים היא אף מעמיקה את הבעיה. לדבריו, התודעה המערבית מתאפיינת בכבילותה למרחב, ומה תועיל עוד מדינת לאום על עוד פיסת מרחב? לעומת זאת, יסוד התודעה היהודית בזמן ולא במרחב – ברוח השבת – עליה יש לבשר לאדם המודרני.
כך כתב השל במסתו העברית "פיקוח נשמה" (1949): "אוי לו לדור שבימיו היה האדם לחרפות ולדיראון עולם. ויחד עם זה, מעולם לא נתבלט כל כך השגב העל-אנושי שבקיומנו כבזמננו זה. מיליוני יהודים שנשמדו עדים הם כי כל זמן שהציווי 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' לא יתקבל על בני האדם, לא תהיה גם לדיבר 'לֹא תִרְצָח' אחיזה בחיים" (השל, 2012, עמ' 63).
רעיונות מרכזיים
היצירה בנויה כתמונה פיוטית במסגרת פילוסופית. בפתח דבר ובאחרית דבר השל מנסח את ההבחנה בין תודעת המרחב המערבית לתודעת הזמן היהודית, ובשלושת החלקים שבתווך הוא מזמין את הקורא להתנסות בהתרחשותה של תודעת זמן זו בהיבטיה השונים של השבת.
מה בין תודעה שיסודה במרחב לתודעה שיסודה בזמן? השל טוען כי בעוד המערב מתייחס לזמן מנקודת המבט של המרחב, השבת משקפת ראייה של הזמן מנקודת המבט של הנצח. לשם הבנתה של הנגדה זו ניזכר לרגע בפעם האחרונה שהיינו תקועים בפקק והרגשנו ש"הזמן נשרף". מדוע הרגשנו כך? מפני שלא התקדמנו במרחב לקראת מחוז חפצנו. בלא תנועה במרחב מאבד הזמן את כל ערכו בעינינו, אנשי המערב. ואולם, מה קורה בשבת? "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט) – בשבת אין תנועה במרחב, ועדיין התורה מתארת יום זה כ"קדוש".
כיצד אפשר לקדש את זמן הכלום, זמן של אפס תנועה ואפס יצירה? אין זאת אלא שתודעת השבת עולה מיחס אחר לזמן, יחס המאפשר לקדש את הזמן דווקא כאשר נמנעים מתנועה במרחב. אם נתקעתם ב"פקק" עם האדם האהוב עליכם, תוכלו לחוש כיצד דווקא עצירת הריצה במרחב מאפשרת לכם להיפגש בזמן מסוג אחר: לא זמן ש"נשרף", אלא רגע העומד מלכת. כאשר אנו פונים איש לרעהו, באכפתיות או באהבה, נוצר רגע של זמן אחר בינינו; נוצר זמן בעל ערך עצמי. ושבת היא אף יותר מכך, היא זמן קדוש, רגע של קשר בין אלוהים לאדם.
וכך למשל השל ממחיש זאת בחלקה הראשון של היצירה באמצעות דימוי מנוחת השבת כ"ארמון בזמן". לדבריו, מנוחת השבת אינה הרפיה מעבודה. תכליתם של איסורי המלאכה הוא לשנות את תודעת האדם משליטה לקשב. לפיכך, אי-העשייה אינה מותירה ריק ביחסו למרחב, אלא דווקא בונה "ארמון בזמן" – מאפשרת לאדם לחוש בנוכחות אלוהים השורה עמו.
השל מדגיש אפוא כי השבת היא "מעבר לציוויליזציה" – התרחשות רוחנית, ולא רק טקס תרבותי. יש כאן רמיזה של השל נגד גישת "היהדות כתרבות" שהתפתחה באותה עת בארצות הברית. לדבריו, השבת היא אירוע שתודעת האדם מתעלה בו על אופקיה התרבותיים ונפתחת למערכת יחסים עם בורא הטבע, משתחררת ממאבקה בטבע וחשה דווקא אחווה כלפיו.
השפעה והתקבלות
יצירתו של השל בכלל, והשבת בפרט, זכתה להשפעה רבה בארצות הברית, ודווקא על הקהל האמריקני הרחב יותר מאשר על יהודים. כבר ב-1951 אמר הפילוסוף הפרוטסטנטי הנודע רינולד ניבהור: "אברהם השל הוא אחד מאוצרות הדעת והרוח, שעקב הרדיפות, שרסנן הותר באירופה, יעשירו בלא שנשים לב את התרבות האמריקנית שלנו […] הימור בטוח הוא שהשל עתיד להיות קול מצווה וסמכותי לא רק בקהילה היהודית, אלא בחיים הדתיים של אמריקה כולה".
התגייסותו של השל בשנות השישים למאבק למען זכויות השחורים הביאה את יצירתו לקדמת הבמה הציבורית בארצות הברית. ידידו הקרוב מרטין לותר קינג ג'וניור תיאר אותו "נביא אמת גדול", והוסיף: "פה ושם מגלים אנו את אלו שמסרבים לשקוט מאחורי הגנת חלונות הזכוכית הצבעוניים, שאינם חדלים לבקש את גילוי הרלוונטיות של התובנות האתיות האדירות של המורשת היהודית-נוצרית שלנו, להיום, לדורנו. אני חש שהרב השל הוא אחד מן האנשים שרלוונטיים לכל הזמנים, שניצבים תמיד בתובנה נבואית להדריך אותנו בימים קשים אלו".
בישראל, לעומת זאת, הגותו של השל החלה להשפיע רק בשנות האלפיים, ומרביתה עדיין ממתינה לתרגום לעברית. היצירה השבת זכתה לשני תרגומים לעברית – הראשון שבהם כבר בשנות השבעים – והיא הצליחה יותר משאר הגותו לחדור לשיח בישראל. כך למשל היא מובאת כאחד ממקורות ההשראה לאמנת גביזון-מדן (http://www.gavison-medan.org.il/ishabbat/?did=250).
לקריאה נוספת
בונדי, ד' (2008). איכה? – שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של השל. ירושלים:שלם. (חלקים מן הספר וסקירה ביוגרפית על השל). קישור אינו תקין. חלקים מהספר ניתן למצוא בכותר:
אברהם יהושע השל בישראל – ערוץ יוטיוב (כולל ריאיון עם השל בליווי כתוביות).
בונדי, ד' (2008). איכה? – שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של השל. ירושלים:שלם. (חלקים מן הספר וסקירה ביוגרפית על השל).
השל, א"י (2003). אלוהים מבקש את האדם. ע' מאיר-לוי (מתרגם). ירושלים: מאגנס.
השל, א"י (2011). אלוהים מאמין באדם. ד' בונדי (עורך ומתרגם). אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
השל, א"י (2012). השבת: משמעותה לאדם המודרני. א' אבן-חן (מתרגם), ד' בונדי (עורך ומוסיף דברי סיום). תל אביב: ידיעות אחרונות.
אפשר למצוא עוד קישורים רבים בערך "אברהם יהושע השל". ויקיפדיה.