התקווה / נפתלי הרץ אימבר

"התקווה" היא ההמנון של מדינת ישראל. מילותיו מבוססות על שני הבתים הראשונים משיר בן תשעה בתים הנקרא ״תקוותנו״, שכתב נפתלי הרץ אימבר. השיר התקבל כבר בשנת 1897 כהמנון תנועת "חובבי ציון". משנת 1933 היה השיר להמנון הרשמי של התנועה הציונית, וכשהוקמה מדינת ישראל ב-1948 זכה השיר למעמד של המנון המדינה. אך היה זה רק בשנת 1996 שמעמדו זה הוסדר בחוק רשמי של מדינת ישראל.

בשיר ״תקוותנו״ תיאר אימבר את הכמיהה של העם היהודי לשוב לארצו. השיר פונה אל רחמי האל בתקווה לגאולה ומעלה את זכר חורבן בית המקדש וירושלים כַנקודה בזמן שבה החלה הגלות. השיר מבטא תקווה לחזור לארץ ציון, ירושלים. השיר מביא ציטוטים מן התנ"ך ו"מתכתב" עמו, למשל הציטוט "עוד לא אבדה תקוותנו" לקוח מחזון העצמות היבשות. כמו כן, יש בשיר אזכורים מתוך "תיקון חצות", קינות, וכן הביטוי "קול חוזינו", המכוון כנראה לשירת ר' יהודה הלוי.

במשך השנים נשמטו כל הבתים שבהם נזכרה הדת, ואלה שבהם מודה המשורר לאל. כיום מושרים רק שני הבתים הראשונים של השיר כהמנון. בשנת 1905 החליף ד"ר יהודה ליב מטמון-כהן, מייסד הגימנסיה העברית "הרצליה", את השורה ״לשוב אל ארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה״ ל"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

מאז התפרסם השיר נעשו ניסיונות רבים להלחינו ואף נערכו תחרויות נושאות פרסים ללחנים עבורו. אולם אף לחן לא הצליח לשבות את אוזני העם היהודי. את הלחן המוכר לנו כיום כתב שמואל הכהן, איכר מהמושבה ראשון לציון בשנת 1887, על פי שיר עם רומני בשם ״עגלה ושוורים״. הלחן נפוץ מפה לאוזן במושבות ארץ ישראל, מצא את דרכו אל הקונגרס הציוני ומשם נפוץ לקהילות היהודים ברחבי העולם.

במשך שנים נטען שהלחן הושאל מהיצירה ״מולדובה״ מאת המלחין הקלסי סמטנה. אולם סמטנה ציטט ביצירתו שיר עם ידוע, ומחקרים חדשים מראים שללחן העממי שהתגלגל בין מדינות מרכז-מזרח אירופה יש שורשים יהודיים עתיקים, ומקורו בלחן שחיבר בספרד בתחילת המאה ה-15 ר' יצחק בר ששת ל״תפילת הטל״.

מאז קום מדינת ישראל עורר ה״תקווה״ שלל התנגדויות לבחירתו כהמנון ועורר מחלוקות ודיונים ציבוריים. לשורה ״נפש יהודי הומיה״ קמו מתנגדים בטענה שאינה מייצגת את הנשים ואת אוכלוסיית ערביי ארץ ישראל, ואילו כלפי השורה ״ובפאתי מזרח, קדימה״ נטען שהיא מציגה את נקודת המבט הגאוגרפית של יהודי אירופה, ולא את זו של שאר קהילות ישראל, שארץ ישראל הייתה מערבה או צפונה מהן.