חוק השבות

מאז קום המדינה שאלה זו, שמקורה בסעיף 4ב' בחוק השבות, היא לב המחלוקת בין הפלגים בציבור בישראל.

מה לא נאמר על הקריטריונים ששימשו בהחלטה "מיהו יהודי"? המבקרים סנטו כי מדובר בקריטריונים גזעניים המעודדים אפליה בין יהודים ללא יהודים. לעומתם, המצדדים סנגרו ואמרו כי כל חוק הגירה נגוע באפליה, אלא שבחוק השבות האפליה היא אפליה מתקנת העושה צדק היסטורי עם האומה היהודית המוכה והחבולה. עד הקמת מדינת ישראל נאלצה אומה זו לסמוך על "נדיבותם" של עמים אחרים בכל הנוגע להגירה, ואילו מאז תקומתה רשאי כל אחד מבניה ומבנותיה לעלות לארץ ישראל בחופשיות, מתוך הזדהות וסולידריות עם יהודי העולם.

החוק הוסדר בכנסת בשנת 1970, אך סוגיית "מיהו יהודי" עדיין נחשבת למטען נפיץ בשדה הקרב המשפטי, ונדמה כי הפולמוס סביבה ימשיך לבעבע עוד שנים רבות ביורָה הרותחת של הציבור הישראלי המסוכסך, המשוסע והמקוטב.

ההקשר ההיסטורי

בשנת 1950, שנתיים לאחר הקמת המדינה, חוקק בכנסת "חוק השבות", אחד החוקים המובהקים ביותר המבטאים את היותה של מדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי. החוק קבע כי "כל יהודי רשאי לעלות ארצה", אך לא הגדיר במפורש מי נחשב ליהודי, ובכך פתח צוהר לפרשנויות ולגישות רבות.

בשל כך החליט ישראל בר-יהודה, שר הפנים בשנים 1956–1959: "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות". ההנחיות שפרסם השר נתפסו כהענקת תוקף חוקי לתפיסה החילונית, ומפלגת מפד"ל פרשה מהממשלה, בהביעה דאגה שההחלטה תעודד נישואי תערובת ותביא לפילוג בעם.

בעקבות הפרישה התקיים בכנסת, ביולי 1958, דיון ראשון בסוגיית "מיהו יהודי". בסוף הדיון הסוער החליטה הממשלה כי אדם מבוגר יירשם כיהודי אם הצהיר על כך בתום לב, כל עוד הוא אינו בן דת אחרת (החלטה מיום 20.7.1958). החלטה תמוהה זו עמדה גם בניגוד לתפיסה החילונית שטענה להפרדה בין דת ללאום, וגם לעמדה הדתית שעל פיה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שעבר גיור כהלכה.

כשהתברר שההחלטה לא תספק את הצדדים הניצים, החליט ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לפנות לחמישים אישים שנחשבו אז ל"חכמי ישראל", בבקשה שיחוו דעתם בשאלה מהו קנה המידה שעל-פיו יש לנהוג בעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום". עם הקבוצה נמנו אנשי רוח דתיים וחילונים מישראל ומהתפוצות, והרכבה שיקף את חשיבותה של הסוגיה לכל היהודים באשר הם.

התשובה שהתקבלה הייתה כמעט חד משמעית – מתוך ארבעים ושבעה אישים שנענו לאתגר שהונח לפתחם, שלושים ושבעה קבעו כי ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית, ואילו השאר הגדירו את הזהות היהודית כזהות אתנית תרבותית, או כזהות לאומית. עוד בטרם התקבלו התשובות ביטל בן-גוריון את הנחיות השר בר-יהודה, ובדצמבר 1959 קמה ממשלה חדשה וחברי מפד"ל הצטרפו אליה.

בינואר 1960 פרסם שר הפנים, חיים משה שפירא, הנחיות חדשות לעניין רישום פריטי דת ולאום במרשם האוכלוסין. לפי ההנחיות החדשות יירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה". ההנחיות, שלא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת והתחלפו כל פעם על-פי עמדתו של שר הפנים המכהן, ועתירה שהגיש לבג"ץ מר בנימין שליט, העירו שוב את המחלוקת בסוף שנות ה-60.

אשתו של שליט לא הייתה יהודייה, אך גם לא האמינה בדת אחרת, ושליט ביקש לרשום את ילדיו כיהודים בסעיף הלאום וכחסרי דת בסעיף הדת. עתירתו של שליט לבג"ץ התקבלה ברוב דעות, אך פסק הדין חולל סערה פוליטית, ובעקבותיה התקבל בכנסת ב-1970 תיקון לחוק השבות, המשמש את המערכת המשפטית והפוליטית עד היום.

הגרסה של חוק השבות שהתגבשה בשנת 1970 קובעת כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". החוק הרחיב את הכלולים בהגדרה בקובעו כי זכות השיבה מוקנית גם לילד של יהודי, לנכדו, לבן זוגו ולבן זוג של ילד או נכד של יהודי, למעט למי שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון.

בסופו של דבר המחלוקת העקרונית עוסקת בשאלה האם יהדותו של אדם נקבעת לפי מבחן ביולוגי או לפי מבחן תרבותי-לאומי. האם כשאנו קובעים את דמותה של מדינת ישראל עומדת לנגד עינינו מערכת הערכים היהודית המושתתת על עקרונות הצדק, המוסר והסולידריות של חזון הנביאים, או שגם כיום, כשהעם היהודי כבר יושב לבטח בארצו, הוא ממשיך להתנהל כגטו-קרטיה המגדירה את חבריה על פי התפיסות הביולוגיות של הפריץ השולט.

בהקשר הזה ראוי להביא את דבריו של שופט בית המשפט העליון לשעבר, מר חיים כהן ז"ל, שנדרש לסוגיית "מיהו יהודי": "כשלעצמי, יהדותי שלי עומדת על שלושה דברים, ושלושתם זכו לגושפנקא של גדולי אבות האומה ככללים גדולים של תורת ישראל: שכל אדם נברא בצלם, שמצווים אנו לאהוב איש את רעהו, ושמה ששנוא עליך בל תעשה לזולתך" (מתוך "מי הוא יהודי", מאת חיים כהן).

מאז 1970, אז התקבל בכנסת התיקון לחוק, נסובה המחלוקת בסוגיית "מיהו יהודי" בהתנגשות בין מבחן ההלכה למבחן החילוני. בשנת 1975 חל היסט מסוים בקביעת הקריטריונים בפסק דין שעסק ביהודים ישועים. אלה היו יהודים על פי ההלכה, אבל נחשבו לבני דת אחרת.

בטיעונים לפסק הדין השתמש השופט אהרן ברק במבחן סוציאלי שהרכיב מהקריטריון הדתי ומהקריטריון התרבותי-חילוני. ברק טען כי למבחן הסוציאלי כמה יסודות, "ביניהם ניתן למנות יסודות של הדת היהודית, של הלשון העברית, של ההיסטוריה של עם ישראל ושל בניית עצמאותו המחודשת במדינתו".

לסיום, אם יש טקסט המבטא בצורה המדויקת והחריפה ביותר את המורכבות הטמונה בסוגיית "מיהו יהודי" זהו שירו של אבא קובנר שגם נקרא כך:

מיהו יהודי

"יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי / ומי שהוא יהודי בעל כורחו /

יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלמה / ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה /

יהודי הוא מי שמניח טלית ותפילין / ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין /

יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי / ומי שמתקשה להיות דבר אחר /

יהודי הוא רמאי / שהצליח להונות את עצמו /

יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה / ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אמו /

יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים / ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים"

להמשך הקליקו כאן